• אימת החודש - אוקטובר 2020: מהדורת האלווין מורחבת
  • Spontaneous :מחכים לתרגום
  • ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1

"קאטס", האם הסרט באמת נורא כמו שזה נראה?

24 באפריל 2020 מאת לירון סיני

-"את לא תרצי לכתוב כלום. באמת שהוא מוחץ את הרוח האנושית."

ובכן, אי אפשר לומר שלא הזהירו אותי מפני ההפקה הקולנועית המפוקפקת של התקופה, זו שיש סיכוי שתחזיק בתואר הזה גם אם הקורונה תיעלם ובתי הקולנוע יתמלאו שוב כמו בחלום נפלא. אורון, שמילותיו מצוטטות כאן למעלה, ממש לא היחיד שהביע סלידה עזה מהדבר שביים טום הופר (זוכה האוסקר על "נאום המלך" משום מה). שיטוט קצר במאורת הארנב של ביקורות קולנוע ביוטיוב יספק ניתוח מקדים על כל החלטות הבימוי והמבע התמוהות של הופר, ותהייה על כך שחומר המקור, כלומר, מחזה הזמר של אנדרו לויד וובר, הוא פיסת תוכן מעט משובשת בפני עצמה, שהסופר והמשורר ט.ס אליוט כתב במקור כרוח שטות לילדים.
עוד תגלו ביקורת שמראש הופכת את הסרט לקאלט מרוב שהוא נורא, תיאוריה על כך שהסיפור כפי שעובד לקולנוע הוא דימוי בוטה של כת, אני אפקטים ויזואליים המבהירים שהאפקטים בסדר וזו הוויזואליה שנוראית, סרטון מושלם שמתמצת את כל מה שמבהיל בסרט, וגם טריילר פארודי שעלול לעשות לכם את מה שהוא עשה לי: ישכנע אתכם לראות את "קאטס" (Cats) רק כדי להיווכח במו עיניכם שההיברידים החתוליים-אנושיים מהסיוטים של כולנו באמת רוקדים.

כל הארס, הממים והגיפים שהסרט מייצר, לצד הבאזז השלילי שהוא קיבל עוד מהטריילר, עומדים כביכול בסתירה לכל השמות הגדולים שמשתתפים בו. החל מדיים ג'ודי דנץ' שמותחת רגל אל על בסלסילה, דרך טיילור סוויפט חלקת האגודל, אידריס אלבה נטול הצוואר, רבל ווילסון שמשילה את עורה, ג'ייסון דרולו שעושה מסיבה (הוא היה יחסית בסדר, בחיי) וכלה בסר איאן מקלן שמלקלק חלב לפני הופעה – כולם משחקים או שרים די טוב, כולם גורמים להתכווצות שרירים בלתי רצונית כשהם מקבלים את הבמה. ההימצאות שלהם שם מעוררת תקווה שלסרט יהיה ערך, לא כפיסת קולנוע איכותית, לזה אין שום סיכוי, אבל לפחות כמשהו כל כך גרוע שהוא מהנה. אלא שהפעם הפארודיות והתגובות אליו יותר מבדרות מהדבר עצמו. לא מדובר בסרט המשך ל"החדר", כי איכשהו הסרט שעלה מיליונים רבים של דולרים נכשל אפילו בלהיות כישלון. עיצוב הדמויות כל כך צורם לעיניים שאין שום רצון לצפות בהן שוב, מתוך חשש אמיתי שצפייה ממושכת אכן תצמית את הנשמה. אני כן מבקשת לעמוד באתגר ולכתוב עליו עוד כמה מילים.

למעשה, ואולי מוקדם להתחייב על כך, עוד עשוי לצאת ממנו פרויקט חדש. יש תקופות, נניח בזמן מגפה שמגיפה את רובנו בבתים בסיר לחץ של עבודה (למי שיש), ילדים (כנ"ל), חששות קיומיים (כולנו, לא?) והחיים, בהן מתחשק למלא את שעות הפנאי במשהו אוורירי. יש מקום וחשק ליצירות כבדות גם עכשיו, כמו "הפיר" המדכא והטוב בנטפליקס, אבל זה זמן טוב במיוחד לדון בסרטים קלים לעיכול, כאלו שלא בדיוק נחשבים איכותיים, שלא לומר, די גרועים. בזמן שאפשר למלא מדור שלם בסרטים כאלו בכיכובו של ניקולס קייג' ואפילו להגן על רובם, זה היה "קאטס" שהדיח אותי לכתוב בפורמט הזה.

הוא באמת נורא כמו שהוא נראה?
כן.

כמה נורא?
שמעתי שהיה מהלך נקמני בו אנשי האפקטים יצרו לכל ההיברידים המחרידים גם ככה חורי עכוז כי הם עד כדי כך סבלו מההפקה. לא נראה לי שזה היה מצליח לדרדר את הסרט עוד יותר. הוא כל כך תמוה ומתסכל שלמרות שאפשר לצלוח צפייה בו, אם אתם ואתן לא מעריצים של מחזה הזמר, או מזוכיסטים, כנראה שלא תרצו לצפות בו שוב לעולם.

למה ככה?
ברצינות לרגע, כי עצם העיבוד שלו מהבמה למסך מילכד אותו והוביל לכישלון. אני אסביר: אפשר לעבד מחזות זמר לקולנוע, כולל הגדולים שבהם, אבל יש הבדל בין הספקטקל ואמצעי המבע על הבמה לבין על המסך. ריבוי זוויות ומרחקים למשל, שימוש בעזרים דיגיטליים, כל הקונספט של עריכה והעובדה שהאחד פועל באופן חי מול קהל (אלא אם כן המצב יימשך והתיאטרון יעבור כולו שינוי שעדיין קשה לדמיין) והשני לא. עיבוד קולנועי טוב ישכיל להעשיר קטעי ריקוד ושירה במרכיבים קולנועיים שיחזקו אותם. האפשרות להתמקד בפרטים מסוימים, או לחתוך, או להראות כמה התרחשוית במקביל. אבל הופר עושה בעיקר קלוז אפים ובחירות משעממות או מצלם תמונות שגורעות מהקטעים המוזיקליים ומחלישות אותם. בשאר הזמן המצלמה מיטלטלת כאילו היינו בסרט פאונד פוטאג' ולא באמצע שיר על שמות של חתולים ששואפים למות כדי לחיות מחדש או משהו.

המלכוד המהותי כאן הוא שמדובר במחזה זמר אהוב ומצליח במיוחד, אבל כזה שהעלילה שלו או יותר נכון היעדרה לא מתאימה לקולנוע, לא כמו שהיא על הבמה. "קאטס" הוא לא "שיקגו" המופתי, בו יש גם סיפור מעניין וגם קטעי שירה שמקדמים את העלילה ומאפיינים דמויות, ולא מעכבים אותה באופן הטיפוסי לקטעי מופע באמצע נרטיב. "קאטס" הוא מחזה זמר פשוטו כמשמעו: הוא ספקטקל עם המון ריקודים ושירים. העלילה פחות קריטית כאן, והיא די משנית. יש חתולים, הם רוצים להתעלות ולעבור גלגול, רק אחד או אחת ייבחרו, והמסגרת הזו מספקת כדי לתרץ הרבה שירים של חתולים שונים שמתחרים על היותם ראויים לחיים חדשים.

זה תוכן שצריך לעבור אחד משני שינויים מהותיים כדי לעבוד בקולנוע: הוא יכול להפוך ליצירה הרבה יותר מופשטת שחוגגת את המוזיקה וההופעות בלבד, מעין אלבום ויזואלי, או לקחת אותם כבסיס, ולבנות עליהם עלילה הרבה יותר קוהרנטית עם פיתוח דמויות שייכללו משהו מעבר לבדיחות על השמנה ורמיזות מיניות. אבל מופע אהוב כמו זה לא מתאים לשינויים מרחיקי לכת, לא בלי להסתכן בחמת הזעם של המעריצים. ואלו כעסו מספיק רק מכך שהגדילו את התפקיד של ויקטוריה (פרנצ'סקה הייווארד), חתולה משנית שמשמשת כפנים החדשות בחבורה, ואמורה להכניס אותנו אל תוך העולם בלי שנשאל "מה זה ג'ליקל מה זה למה זה מה עשיתי שזה מגיע לי" יותר מדי פעמים.

בלי אפשרות או תעוזה לשנות את העלילה, העיבוד הקולנועי לקח את אותו עיצוב דמויות, רק במקום איפור ותלבושות פלאי הטכנולוגיה נרתמו כדי לייצר הכלאת בלהות נטולת חוקיות. אלו אנשים עם פרווה, זנב ואוזניים משוננות, כולם סובלים מתופעה מוזרה שגורמת לפנים שלהם לא לשבת כל כך טוב על החלק הקדמי של הראש כשהם זזים, לפעמים לובשים בגדים ולפעמים לא, ולפעמים העור שלהם מסתיר בגד גוף ורוד מנצנץ. הם קטנטנים ביחס לפסי רכבת, אבל עצומים ביחס לעכברים, ולפעמים נראים סתם בגודל של בני אדם. ויש גם עניין עם להקת מחול ומזון של מקקים. עזבו. באמת. יש גם להם פרצופים, נו. הדמויות בסרט הזה כל כך מטרידות שהן גורמות לרוח היער מ"הנסיכה מונונוקי" להיראות שגרתית ולא מאיימת. הם מפזזים על סטים דיגיטליים בגוונים של שקיעה נוגה וחלודה, שרים במלוא גרון ונוגעים זה בזו כדי למלא חלל עלילתי כל כך גדול ששום בזיקה של קטניפ על ידי טיילור סוויפט לא תעזור.

מי כן ייהנו מהסרט?
שמעתי שמועות שמי שממש אוהב את התוצר המקורי יכול ליהנות גם כאן. למרות שאני במקומם הייתי כבר מעדיפה תאטרון מצולם סטנדרטי. ערכי ההפקה כאן רק מבלבלים ומדגישים את כל מה שסתום במחזה עצמו. בארה״ב יש גם מי שאימצו את ״קאטס״ כסרט פולחן, אפשר לקרוא על זה בכתבה של אורון שהשתתף בהקרנה פעילה שכזו וחזר שבור.

מילה טובה לסיום?
אין. טוב, לראות את איאן מקלן זה תמיד מנחם, גם כשהוא טובל את הלשון שלו בקערה. ויש פה ושם שיר טוב, במיוחד "Memories" הקלאסי. לרגע קטן הוא מבהיר שהיה אפשר לחפש ייצוג של הלך רוח או מצב אנושי בכל אחד מהשירים, ואולי הם אמורים להיות הבלחות, השתקפויות קטנות ומרירות של החיים שחובטים בנו בשלל דרכים משונות. ויש בשיר הזה כל כך הרבה תיעוב עצמי וכאב שאפשר כמעט להזדהות עם המילים שלו שמחפשות פתח מילוט מקיום של חרטה. אבל אז אין מנוס מלשים לב לב שלג'ודי דנץ' יש רעמת פרווה שנראית כמו פיאה מודבקת מסביב לצוואר למרות האפקטים, ואז חלה התנערות והתבהרות – כי פתח המילוט שצריך לחפש הוא מהסרט הזה, שלא היה צריך להתקיים.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.