"בלאדשוט", סקירה

בדיוק לפני 20 שנה שמענו לראשונה את המשפט "ג'ון ג'י אנס ורצח את אשתי", זה שהתניע את מסע הנקמה של לנארד באלו שהרסו את חייו. "ממנטו" של כריסטופר נולן היה מלהיב ויוצא דופן לא רק בגלל שהוא סופר מהסוף להתחלה, אלא כי התגלית על המניעים של הגיבור הייתה מטלטלת ומפתיעה במיוחד. 20 שנה ו"ממנטו" הפך לסרט פולחן ולקונצנזוס של אחד מסרטי האלף הגדולים, פותח את אחת הקריירות המרשימות ביותר של במאי בתקופתנו ומייצר אין ספור מחוות והעתקים מאז ועד היום.
גם סרט האקשן-מד"ב החדש "בלאדשוט" (Bloodshot) עוסק בגבר המחפש נקמה על מות אשתו, גם פה יש עניין עם זיכרון ותפניות, ויותר מזה, בשני הסרטים משחק האוסטרלי גאי פירס, אז כגיבור הסרט והפעם כדמות משנה משמעותית. אבל אם יורשה לי להמר, וזה הימור שעלול לעשות עוול ליוצרי "בלאדשוט" אבל בסדר, אני מאמין שמדובר בצירוף מקרים, או לפחות לא במהלך מכוון של קריצה ומחווה.
עם זאת, כן בחרתי לפתוח באינפורמציה הזו את הסקירה אותה אתם קוראים, ואם אתם שואלים את עצמכם מדוע, יש לזה תשובה – הרגעים בהם חשבתי על "ממנטו" במהלך הצפייה ב"בלאדשוט" היו השניות הבודדות בהן לא רציתי לעקור את מושב הקולנוע מרוב שעמום.

זה לא היה אמור להפתיע אותי, ואסתכן באומרי שזה גם בוודאי לא מפתיע אתכם. בטח לא אם ראיתם את הטריילר של הסרט, שלדעתי חתך בחצי את פוטנציאל הקופות של "בלאדשוט". אני אמנם לא צופה בטריילרים, אבל הנחתי שלא מדובר בחדשות טובות במיוחד עוד בשלב תאריך היציאה שנקבע לסרט.
אכזר ורע הוא חודש מרץ. ואני לא מתכוון לזה הנוכחי, על המגיפות והפוליטיקאים שבו, אלא כעיקרון. חודש מרץ הוא חודש קשה בכל שנה, בעיקר בגלל שהוא גיהנום קולנועי שנדמה שלעולם לא ייגמר. הסרטים שיוצאים לעולם החל מסוף פברואר תמיד מרגישים כמו שומן שנדבק למחבת, ובכל שנה מחדש ממוצע הצפיות החודשי שלי יורד בגללו ואני מוצא את עצמי במשבר, תוהה האם עלי להחליף תחביב. המשחה המרגיעה היחידה בחודש הזה הוא לרוב ניצולי פסטיבל קאן שנפלטים אל הקולנועים, כמו למשל "120 פעימות בדקה", "נרודה" והשנה זה יהיה תפקידו של "ואז רקדנו" (שגם עליו יש לי מה להגיד אבל נחכה שיצא באופן מסודר).
מרץ 2020 בקושי התחיל וכבר המשבר חריף מאי פעם. כל הסרטים שראיתי בשבועיים האחרונים (להוציא את "בלתי נראה" הנהדר) היו פשוט מכות אחת אחרי השנייה. "שיר השמות" בקולנוע, "הצדק של ספנסר" (ראיתם את השיט הזה? מה קרה שם? אשכרה הכרחתי את עצמי לצפות שוב ב"נשק קטלני" דקה אחרי שהוא הסתיים, רק כדי להשכיח ממני את המראות והקולות) ו"כל המקומות המוארים" בנטפליקס, הם כמה דוגמאות בולטות.

ועם זאת, מצאתי את עצמי יושב בקולנוע מול "בלאדשוט", סרט שבבירור היוצרים שלו לא האמינו בו. אולי עשיתי זאת כי אני אדם אופטימי שמאמין בלתת הזדמנות, אולי זאת המחשבה על סיכום המחצית שיקרה-או-לא-יקרה השנה דרבנה אותי, או שסתם בגלל שראיתי כל כך הרבה סרטים מאכזבים לאחרונה חשבתי שהציפיות שלי יהיו נמוכות גם ככה.
הן היו. וזה לא עזר.

"בלאדשוט", המבוסס על סדרת ספרי קומיקס, עובד לקולנוע על ידי שני תסריטאים ששמם עלול לעורר צמרמורות. הראשון הוא ג'ף וולדו, שזה עתה מתאושש מכישלון "אי האשליות" ואת עברו מכתימים גם עבודותיו ב"קיק-אס 2" ו"מת או חובה" הבלתי נסלחים. השני הוא אריק הייזרר, שעל הקרדיט שצבר בזכות התסריט המועמד לאוסקר שלו ל"המפגש" וסרט האימה המפתיע לטובה "כיבוי אורות", מעיבים הרימייק ל"סיוט ברחוב אלם" ו"קופסת הציפורים" בין היתר.
במרכז הסרט לשמו התכנסנו ניצב חייל כוחות מיוחדים בשם ריי גריסון (וין דיזל), שבמהלך חופשה עם אשתו היפה הוא נחטף ונאלץ לראות אותה נרצחת מול עיניו. הוא מתעורר ללא זיכרון במעבדה כלשהי שם מדווחים לו שבאותה תקרית גם לקחו את חייו, אך ניסוי מדעי חדשני החזיר אותו לחיים והפך את גופו לכזה המתרפא במהירות והוא למעשה בלתי מנוצח. אבל במהרה נזכר גריסון במה שעבר עליו, ויוצא לנקום את מות אשתו, מגלה קונספירציה שכמובן לא אחשוף אותה כרגע, אבל באמת שמדובר בטוויסט-אמצע הכי צפוי שזכור לי. אני אפילו לא בטוח שזה טוויסט, כי אין שום סיכוי לחשוב שום דבר אחר, אבל הסרט מתנהג כאילו זו הפתעה או משהו אז סבבה.
התסריט המקרטע הונח בידיו של דייב ווילסון, שזהו סרטו הראשון לאחר שצבר לעצמו ניסיון כאיש אפקטים במשחקי מחשב ובכמה סרטים. אני לא יודע איך דווקא ווילסון זכה בתפקיד, והוא כנראה נתן את הפיץ' הטוב ביותר בתולדות הוליווד אם הוא זכה לאמון האולפן (או שהוא סתם היה זול בקטע קיצוני), אבל אולי היה כדאי לתת את המשרה למישהו שאי פעם ביים משהו עם שחקנים אנושיים. או לפחות לתת לו לעבור איזה מבחן פסיכוטכני שיבהיר שהוא מכיר רגשות ודינמיקה של בני אדם. סתם, רעיון להבא.

האמת שזה מתחיל רע על השנייה הראשונה, כשהסרט מתנהל בטריטוריה מאוד לא אמינה ולא עשויה טוב. כן, יש לזה הסבר בהמשך, אבל זה לא משנה את הרושם הראשוני הנורא שהסרט עושה, וככל שהוא מתקדם גם ברור שזו לא בהכרח החלטה מודעת להתחיל בסיקוונס שנראה כאילו האפקטים לא רונדרו כמו שצריך. בניסיוני להפסיק להיות שיפוטי מדי זרמתי עד לרגע שאי אפשר לתאר אותו אחרת מאשר "מדכא" – זה קורה ממש בדקות הראשונות, לאחר שגריסון מוצא את עצמו כפות לכיסא, ואל החדר נכנס השחקן טובי קבל.
אל תבינו לא נכון, טובי קבל הוא תמיד חדשות מצוינות. מהופעתו הראשונה ב"בנעלי המת" של שיין מדוס ועד מה שבעיני היה צריך להסתיים במועמדות לאוסקר על הופעתו כקובה ב"כוכב הקופים: השחר", ברור שקבל הוא שחקן ענק שהוליווד עדיין לא הבינה מה לעשות אתו. לכן, כאשר הוא פסע פנימה לפריים ב"בלאדשוט" תוך כדי שהוא מעניק ריקוד מביך לצלילי השיר "סייקו קילר" של טוקינג הדס, וזה ממש נראה כאילו הוא מתפדח מהמסלול שהקריירה שלו תפסה, משהו בי נשבר והבנתי ששום דבר טוב לא הולך לקרות פה.

אחר כך הגיעו סצנות האקשן שגורמות לסרטים של מייקל ביי להרגיש כמו ציורים של ורמיר. בהתחלה עוד ניסיתי להבין מה אני רואה או את הגיאוגרפיה של הסצנה, אבל נאלצתי לוותר כשהרגשתי סימנים של מיגרנה. או לפחות קיוויתי לאחת, כדי שיהיה לי תירוץ ללכת הביתה. ובואו, אני הבן אדם שכתב טקסט חיובי על "מחתרת השישה". אני יכול להעריך בידור מטומטם כשהוא יודע מה הוא, אבל פה זה בעיקר נראה כמו חובבנות לשמה. הסיקוונסים של האקשן, ויש לא מעט מהם אם זו איזושהי נחמה, היו מתקפה אכזרית על החושים, מופע של חוסר הבנה קולנועית ואפקטים מפוקפקים שגרם לי לחשוב ש-42 מיליון הדולר של התקציב הלכו כולם לבורקסים בהפסקות.

אל זה מצטרפים השחקנים והליהוק. וין דיזל אפילו לא מנסה, ואפשר להבין למה, הרי נדמה שה"במאי" אפילו לא הצליח להסביר לו איפה הוא עומד ביחס לגרין-סקרין. על טובי קבל האומלל כבר קיננתי; את גאי פירס, שאת חדוות העשייה שלו כנראה השאיר על מפתן הפרומותיאוס, גם הס מלהזכיר; אייזה גונזלס מגלמת דמות שבתסריט כנראה תוארה כ"שפתיים" וזהו; ותסמכו עלי שאתם לא רוצים שאכביר במילים על לאמרון מוריס (ווינסטון מ"הבחורה החדשה") שלוהק כמתכנת בריטי כי המלהק של הסרט, ג'ון פאפסידרה, הוא כנראה אגס. או כל איזשהו משהו אחר ממשפחת הוורדיים, אני לא רוצה לצאת גזען.

110 דקות ארוכות ומייגעות מרכיבות את "בלאדשוט", ובזמן שאני יודע שאיש מכם לא מתכנן ללכת לסרט הזה, אני רק רוצה להיות בטוח שאני בצד הנכון של ההיסטוריה, ואם מישהו מכם בטעות חושב על זה, אנא מכם. לא שיש המון אלטרנטיבות עכשיו בקולנוע, אבל שום דבר לא שווה את זה.

התמונות תודות לא.ד. מטלון ופורום פילם