פסטיבל ונציה 2019: ״האמת״, ״אד אסטרה״
30 באוגוסט 2019 מאת עופר ליברגלפסטיבל ונציה לשנת 2019 יצא לדרך ביום רביעי. השנה לוח הזמנים האישי שלי בו עמוס במיוחד, אבל הדבר לא יתבטא בעודף טקסטים בזמן הקרוב – זה מפני שאני חלק מצוות השיפוט של פורום המבקרים הבינלאומי פיפרסקי. אני בצוות שסוקר את הסרטים במסגרות המשנה "אופקים" ו"שבוע המבקרים" ולכן עלי לראות את כל הסרטים המוצגים במסגרות הללו, אך אני נמנע מלהביע דעה בפומבי עליהם עד לפרסום הזוכה. החדשות היותר טובות מבחינת הבלוג הן שאורון גם נמצא בפסטיבל ומדווח עבור "הארץ", ובנוסף יצטרף לדיווחים הבאים. בדיווח הבא תוכלו גם לקרוא על הסרט שזכה לתגובה הכי חמה בהקרנות העיתונאים ביומיים הראשונים, "סיפור נישואין" של נואה באומבך. גם אני אהבתי את הסרט, אך עוד טרם גיבשתי את כל המחשבות לגביו. בינתיים, דיווח ארוך על עוד שני סרטים מצופים שמצאתי מה לאהוב בהם, אך יש בהם גם מספר בעיות.
האמת
La vérité
במאי קולנוע רבים איבדו משהו מן המאפיינים הייחודים להם, או מן הרמה של היצירה שלהם, ברגע שעברו לעבוד בשפה זרה. למעשה, מעטים עמדו במשימה וחשש מנפילה ברמה ליווה גם את הציפיות לסרטו החדש של הבמאי היפני הירוקאזו קורה-אדה, בסרטו הראשון מחוץ למולדתו ובשפה הצרפתית. החשש התמקד בעיקר בשני רבדים הנראים לי מרכזיים בקולנוע של קורה-אדה, שהם אולי לא בהכרח יפנים במהותם, אך בהחלט שונים מן המקובל בקולנוע הצרפתי. הראשון הוא הנטייה של הבמאי לסיפורים סנטימנטליים שיש בהם מידה מסוימת של תמימות וגישה אופטימית לחיים גם ובעיקר כאשר המציאות היא אפלה מאוד. קורה-אדה מעולם לא היה נאיבי, אבל תמיד העביר תחושה של השקפה חיובית, בעיקר בתיאור שלו של משפחות במשבר זהות, נושא מרכזי ברוב המכריע של סרטיו. שנית, סגנון המשחק שלו מתבסס יותר על המראה של השחקנים ופחות על משחק אקספרסיבי מחושב היטב (זה דווקא כן קשור גם להבדלים בין התרבויות). והנה הוא יוצא לא רק לביים בצרפת, אלא גם לביים שתיים מגדולות שחקניות הקולנוע בתולדות צרפת: קתרין דנב וג'ולייט בינוש.
בהצהרת הבמאי שלו בתכנית הפסטיבל, מסביר קורה-אדה כי פנה לעשות סרט עם צוות צרפתי מתוך הערצה לצוות השחקנים. דומני כי הגישה הזו אחראית לחלקים היותר מוצלחים של "האמת", לא סרטו הטוב ביותר של הבמאי היפני שזכה לפני כשנה בדקל הזהב בפסטיבל קאן על סרטו "המשפחה השלי". למעשה, יכול להיות שבסופו של דבר יתקדם באמצע או בחלק התחתון של גוף העבודה שלו, אולם הוא בהחלט שומר הן על הסגנון שלו והן על הרמה, תוך שהוא משלב בין העיסוק הטיפוסי לו במבנה משפחתי אוהב אך שביר וחשיפה של סודות שאנשים שומרים גם מפני עצמם, לבין הצדעה לאמנות המשחק הצרפתית לאמנות הקולנוע בכלל. בנוסף, ייתכן וחלק מן הרתיעה של חלק מן המבקרים מן הסרט קשורה למאפיינים מסרטים קודמים המרגישים פחות טבעיים כאשר הם ממוקמים לא ביפן אלא בסביבה אירופאית מוכרת יותר.
דנב מגלמת דמות שלא רחוקה מדמותה בחיים האמתיים – כוכבת קולנוע איקונית בשם פאביין, אשר בראשית הסרט מפרסמת ספר אוטוביוגרפי הנקרא "האמת". בינוש מגלמת את בתה, לומיר, תסריטאית החיה בניו יורק ומגיעה לבקר את אמה לרגל פרסום הספר, מלווה בבתה בת ה-7 ובבעלה האנק. האנק הוא שחקן אמריקאי שמופיע בסדרת רשת מצליחה, אם כי פאביין לא ממש חותמת על ההגדרה שלו כשחקן ולאורך כל הסרט לא חוששת מלבטא את הזלזול שלה בקולגת למקצוע אשר לא תואמים את רמתה. זמן קצר אחרי הגעת המשפחה, העוזר האישי של פאביין מתפטר ומותיר את לומיר כמחליפה זמנית. הכוכבת לא רק מקדמת את הספר החדש, אלא גם מופיע בסרט קולנוע חדש ביחד עם כוכבת קולנוע עולה בשם מאנון, שיש המשווים בינה לבין אגדת קולנוע שהייתה פעם חברה קרובה של פאביין ונוכחות קבועה וחמה בחייה של לומיר, עד אשר מתה בגיל צעיר.
הסרט שבתוך הסרט כולל אלמנטים של מדע בדיוני. מאנון מגלמת אישה חולה, שעל מנת לחיות כמה שיותר בוחרת לחיות בחלל ולנוע במהירות האור, כך שהיא נותרת באותו בגיל בכל פעם בה היא מבקרת בכדור הארץ אחת ל-7 שנים על מנת לפגוש את בתה, המגולמת בידי מספר שחקניות שונות – ובשנותיה המאוחרת בידי פאביין. אלמנט זה של העלילה מאפשר לדנב לגלם גם בת וגם אם ולא לתפקד היטב באף אחת מן הרמות, כאשר גם התפקוד שלה בתור שחקנית סובל מירידה במקצועיות. זה קורה בסצנות המהדהדות באופן מקרי סצנות מתוך "היו זמנים בהוליווד" הטרי של טרנטינו, שמכיל רכיבים דומים בתמהיל אחר.
העיסוק של קורה-אדה באמנות המשחק מכיל רבדים נוספים. זה לא רק חילופי הדורות, התדרדרות עקב שתייה או אנוכיות של כוכבת, זה גם חיבור לחומר הגלם אשר עובד ברמות שונות, דרגות משתנות של הנכונות של הכוכבת לחשוף את עצמה, ובסופו של דבר מבט על מספר רב של שחקניות בגילאים שונים אשר כולן סובלות ממשבר בשלב זה או אחר של הסרט וכולן גם מקבלות רגע של תהילה. שחקן נוסף הסובל ממשבר בסרט הוא האנק, אם כי אותו לא רואים משחק. אבל הפער בין סגנון המשחק הנינוח של מי שמגלם אותו, איתן הוק, לבין השחקניות שלצדו מהווה סוג של הצדעה כפולה ליכולת משחק שונות וליכולת של כל אחד מכוכבי הסרט להיות גם כוכב זוהר וגם להביא מה שנראה כמו פגיעות אותנטית למסך.
בינוש מגלמת דמות שאינה שחקנית, אבל קשורה לקולנוע ולמשחק דרך כתיבת תסריטאים. כשם שפאביין מתבטאת דרך מילים שכתבו אחרים אבל בסוף מייצרת משהו ייחודי, דומה כי לומיר מבטאת את קולה האישי טוב יותר בעזרת קול של מישהו אחר ונוגעת באמת רק דרך בדיות ושקרים שהיא נותנת לאחרים לומר. הטשטוש הזה של האמת בכתיבה מגיעה בנקודות ספורות בסרט למקומות בהן גם הדמויות לא יודעת מה אמתי ומה רק ייצוג אמנותי. בכך הסרט מתכתב, והפעם לדעתי לא במקרה, עם סרט נוסף בו כיכבה בינוש – "עותק נאמן למקור" של עבאס קיארוסטמי. אך קורה-אדה לא הולך רחוק מדי עם משחקי המציאות והבדיה וכמו בכל סרטיו הוא לא מגיע לעמוק האינטלקטואלי ולמינימליזם הקולנועי של הבמאי האיראני שהוזכר. אבל לזכותו, שוב הקלילות האופטימיות שלו לא באה על חשבון הצגת עולם מורכב או עתיר בכאב.
הכאב הזה הוא חלק הכרחי מיצירת האמנות, לפחות על פי מה שפאביין מצהירה. בכל צומת בו יכלה לבחור בין קידום היכולת כשחקנית לבין המשפחה, היא בחרה באמנות שנגעה ברבדים והפכה אותה לאהודה בידי רבים, אך לרחוקה גם מן הקרובים לה ואולי גם מעצמה. הדבר הראשון ששומעים אותה אומרת בסרט היא "עניתי כבר על השאלה הזו". היא אומרת זאת לעיתונאי שבה לראיין אותה בביתה, אך לא זוכה לקבל ממנה תשובות של ממש ובעיקר מקבל הפנויות לראיון קודם. התחושה שעולה היא שהשחקנית עייפה מלשחק את משחק קידום המכירות המקובל והיא גם קצת בזה לעיתונאים, כפי שהיא מעריכה רק קמצוץ מן הקולגות שלה.
בעוד פאביין מגנה על עצמה מלדבר בכנות בראיונות, היא לכאורה חושפת את עצמה בספר הנקרא "האמת". אולם, לומיר מגלה מהר מאוד השמטות מהותיות בספר הזיכרונות וכמה דברים שהם זיכרונות סותרים עד שקרים של ממש, כולל לפחות שקר גדול אחד המתגלה במהלך הסרט. אבל העניין הוא לא רק הקנאות של השחקנית לפרטיות שלה והרצון שלה לבנות לקהל דימוי מסוים של עצמה, העניין הוא גם אי רצון להביט במציאות כפי שהיא נראית מצדה של פאביין וגם מצד דמויות אחרות. כהרגלו, קורה-אדה חושף את הבעיה הזו במודעות העצמית בסדרה של סצנות קטנות המלוות את סצנות העימות, ודרך הקבלות שונות בין הדמויות. השימוש שלו בליווי מוזיקלי מודגש וגם קליל כגשר בין סצנות מהווה לא רק חותמת סגנונית, אלא גם מכוון את המלודרמה למקומות של קבלה ולמידה פנימית. הדגש הוא פחות על עימות על רקע שקרים והתמודדות מחדש עם טראומות מן העבר, או חוסר יכולת של הדמויות לדבר בכנות על הרגשות שלהן ועל מה שמפריע להן במערכות היחסים.
הנושאים הללו הופיעו ברוב סרטי הבמאי בעברו וכפי שציינתי הוא שומר על סגנונו בסרט זה. אלו אשר הסגנון הזה היה מתקתק מדי עבורם בעבר, אולי יסבלו פחות בסרט זה הודות למשחק משובח של כל צוות השחקנים, לא רק של הכוכבות. אחרים אולי יסבלו ממבנה תסריט אשר מתפזר מדי פעם לסצנות ארוכות אשר חשובות לבמאי על מנת להראות את התנהגות הדמויות על חשבון ההתקדמות בנרטיב לינארי, עוד היבט שהיה קיים גם בעבר אצל היוצר, כמן גם נטייה של הדיאלוגים לומר את הדברים בצורה סימבולית ולא טבעית. עבורי, גם אם היו מקומות בהם הסרט הרגיש מעט ארוך מדי, הוא עבד בעיקר ברמה הרגשית. קורה-אדה מעולם לא היה הבמאי הכי מורכב בעולם מבחינת מבט על העולם או חשיפת טבע המציאות, אבל סרטיו תמיד מציעים יותר חומר למחשבה מן החזות הסנטימנטלית שלהם והדבר נכון גם לגבי סרט זה.
אד אסטרה
Ad Astra
דומה כי הבמאי ג'יימס גריי מנסה ליצור בכל פעם יצירה שאפתנית יותר מסרטו הקודם – מסרטים צנועים שהתרחשו בניו יורק הוא עבר לסרטים תקופתיים שהפכו להיות מורכבים יותר בהדרגה. עם סרט זה הוא מזנק לעבר העתיד עם סרט מדע בדיוני המתכתב באופן ישיר לא רק עם "2001 אודיסיאה בחלל" אלא גם עם "אפוקליפסה עכשיו" (או יותר נכון הסיפור "בלב המאפליה"). זהו סרט מדע בדיוני עתיר אפקטים המייצרים תחושה ריאליסטית יחסית של מסע בחלל, ומדי פעם אף מובילים לסצנות פעולה, אבל יותר מכך זו יצירה פילוסופית העוסקת בגבולות הידע האנושי, באובססיה, בהקרבה למען המדע לעומת קשר רגשי לכדור הארץ. בסופו של דבר זהו גם הרהור על בדידות דרך השאלה האם אנחנו לבד ביקום – הן בנוגע לחיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ והן בנוגע לחיים של בני אדם ביחס לבני אדם אחרים, או ביחס לשליחות שהם לוקחים על עצמם.
כמו בסרטו הקודם של גריי, "העיר האבודה Z", התוצאה הסופית נעה בין קטעים מרהיבים ומרשימים ביופיים לרבדים שלמים בסרט שלא עובדים היטב. בראד פיט, שגם נמנה עם מפיקי הסרט, מגלם אסטרונאוט בשם רוי מקברייד, אשר סמוך לפתיחה מעורב בתאונה הנגרמת כחלק מסדרה של פרצי אנרגיה חשמלית מסתורית. הוא מצהיר בווייס-אובר כי תמיד רצה להיות אסטרונאוט ומהר מאוד אנו למדים כי הוא בחר במקצוע בעקבות אביו, קליפורד (טומי לי ג'ונס בתפקיד קטן אך מהותי), אסטרונאוט אגדי שהוביל משלחת מדעית לשולי מערכת השמש לאיתור חיים אחרים ביקום, עד שנעלם בנפטון ונחשב מת לאורך שנים.
רוי לומד שלא רק שייתכן ואביו חי, אלא שהוא גם קשור כנראה לסדרת ההפרעות הקוסמית שמאיימת על כל החיים במערכת השמש. הוא נדרש לצאת למשימה על מנת ליצור עמו קשר כדי שסוכנות החלל האמריקאי תוכל לנטרלו, אם כי רוי עצמו לא לגמרי מאמין למעסיקים שלו ורוצה לחדש יחסים של אב ובן. בדרך לגילוי האמת על האב ואולי גם על עצמו הוא נדרש לעבור שורה של תחנות במסע מחוץ לכדור הארץ, מקומות שהפכו לחזית רחוקה בדומה למערב הפרוע. הדבר גם נאמר בסרט, שכן כיבוש החלל כולל גם כיבוש השממה והתמודדות עם פורעי חוק וגם עם ההשלכות הבעייתיות של הניסויים שבני אדם עורכים בסביבה באופן המבקר ומעריץ את המדע ואת השאיפה האנושית לשליטה וידע, לא רק בנוגע לשהות בחלל החיצון.
הקטעים החזקים בסרט הם השקטים ביותר, כולל קטעים בהם אדם נמצא לבדו בחלל או לבד בידע שלו מול חברת של אנשים אחרים. הקטעים הפחות חזקים קשורים לרוב לווייס-אובר המלווה את כל הסרט, לצד פלאשבקים למערכת יחסים של רוי עם אשתו לשעבר. מגלמת אותה ליב טיילר, שאמנם מופיעה לא מעט בסרט אך אין לה ממש דמות. גריי אומנם מראה בסרט נשים ובני מיעוטים בכל תחנה בדרך, אבל בגדול המסע שלו הוא מסע של גברים לבנים אמריקאים המנסים לצוד את המובי דיק שלהם (כולל דונלד סאת'רלנד בתור אסטרונאוט ששיתף פעולה עם שני הדורות במשפחת מקברייד). והמובי דיק שלהם הוא הוכחה סופית לחיים תבוניים במקום אחר ביקום – או שהם מנסים לשוב לאביהם, משימה לא פחות מורכבת.
על מנת לדון באופן ממצה בדברים היותר מעניינים בסרט יש לגלוש לפרטי עלילה שעדיף כנראה לחשוף רק בשלב מאוחר יותר, למשל עם הגיעו להקרנות מסחריות בישראל בחודש הבא. אולם, אציין כי לדעתי העיסוק הזה בגבריות אשר נודדת רחוק ובסופו של דבר הופכת למנוכרת רגשית, קשור לא רק לחקר החלל שבימיו הראשונים מי שיהיו הדימוי שלו הם אסטרונאוטים לבנים, אלא גם לחקר יבשות מרוחקת בכדור הארץ בעבר או משלחות מדעיות לאזורים נידחים. כמו קולונל קורץ ב"לב המאפליה" או קפטן אחאב ב"מובי דיק", האובססיה להישג והתחושה כי למדת משהו כי יתר בני אדם אינם מבינם, מעבירה את הגיבורים על דעתם. הם גורמים נזק לא רק לעצמם, אלא גם לסביבתם הקרובה וגם לדברים אותם הם חוקרים ואותם הם מעריצים.
הסרט בכל זאת מעניק לפחות רגע חסד אחד לדמות נשית, כאשר מנהלת בסיס במיקום אותו לא אחשוף, בגילומה של רות נגה, מגלה כי אין לה אישור ביטחוני ללמוד דבר מה. התגובה שלה היא לנסות להפגין כוח בעודה קצת שבורת לב. בכלל, נגה עושה עבודה טובה מאוד בזמן מסך קצרצר ורומזת כי הסרט מסתיר עולם עשיר יותר, גם הם הוא נחווה רק דרך מסע של דמות אחת, זו של רוי מקברייד. בשלב בו אנו נתקלים בו בסרט הוא עוצר את עצמו במודע מהפגנת רגשות, גם בגלל שהדבר מקל על קבלת אישור פסיכולוגי למסע, דבר הדרוש בתקנות נסיעה בחלל בסרט זה.
הפצתו של ״אד אסטרה״ נדחתה במספר חודשים, כנראה בגלל ההשתלטות של חברת דיסני על אולפני פוקס, שהיו המפיצים המקוריים של הסרט. איני יודע אם הם דרשו שינויים ביצירה, אך דומה כי אורך של שעתיים ורבע הוא מעט מדי עבור סרט זה, שעוסק בבדידות מבלי שקצה העלילה מאפשר לו להראות ממש את אותה הבדידות. העיסוק הזה לחלוטין לא מזלזל באינטליגנציה של הקהל, אבל אין לו פרק זמן מהותי דיו כדי לעסוק בכך. על כן הסרט, רחוק מלמצות את הפוטנציאל שלו, אם כי הוא עדיין מרתק גם מעבר לנקודת זכות אשר מקבל אצלי כל סרט מדע בדיוני שבוחן לעסוק במדע ובסוגיות של אתיקה באופן ממשי, ולא להתמקד רק במופע המרהיב. והמרהיב אכן נוכח בסרט ולא רק באפקטים, אלא גם בהזזת המצלמה של הויט ואן הויטמה בתנועות סיבוביות על מנת לדמות את המסע בחלל אך מבלי לייצר תחושה של חוסר נחת במהלך הצפייה.
עבורי זה אחד הסרטים הטובים של העשור.
הקבלה של הסרט על ידי מבקרי הקולנוע מזכירה לי את יצירת המופת "עץ החיים" של מאליק שגם בזמנו היו מבקרים שקטלו את הסרט וטענו שהוא יומרני ולא מחובר, אך מבחן הזמן הראה עד כמה היצירה של מאליק הינה גדולה ועל זמנית.
"אד אסטרה" הינה יצירת אמנות ייחודית, שעתיים בהן פשוט חשתי תלישות, אולי בגלל עבודת המצלמה והסאונד המופתיים, ממליץ בחום. אין צורך להקשיב לביקורות פשוט לכו לראות!
טוב, רק לביקורות של עופר כי אני מאוד מעריך את הטעם הקולנועי שלו (=
אין צורך להכביר מילים. הסרט "האמת", או בשמו הישראלי "סיפור חיי", הוא מהגרועים והמשעממים ביותר שראיתי בימי חיי. בזבוז פוטנציאל של השחקנים, שלמרות מאמציהם הסרט לא ממריא. אין סיפור. אין משחק. יש צילומים ברובם קודרים וחשוכים שמשרים אוירת נכאים על הצופים. אודה היפאני, הנערץ עלי מסרטיו הקודמים, כשל כאן כשלון חרוץ. מי שמחפש כאן סרט בסגנון יפני, יקבל רק עץ אחד בודד שמשיר את עליו בפתיחה ובסיום. ביניהם אין כלום. אל תצאו מהבית.