• סרטים חדשים: ״אישה עובדת״ של מיכל אביעד
  • ״תל אביב על האש״, מחשבות נוספות
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: סיכום וזוכים
  • משחק ילדים
  • ״צעצוע של סיפור 4״, סקירה
  • תעלומת רצח
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: דיווח ראשון
  • ערב זומבים בסינמטק הרצליה עם שני סרטים שווים
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2019
  • למרטין סקורסזה יש סרט חדש בנטפליקס, על בוב דילן
  • גברים בשחור: אינטרנשיונל
  • אלאדין
  • The Souvenir :מחכים לתרגום
  • לכבוד אוסקר על מפעל חיים: הקולנוע של לינה ורטמולר
  • דאבל דוקו: ״החבר דב״ ו״לאה צמל עורכת דין״
  • ״אקס-מן: הפניקס האפלה״, סקירה
  • ״ברייטברן״, סקירה
  • רוקטמן
  • חורשות את הלילה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת חודש יוני

״משפטו של טד בנדי״ ו״שיחות עם רוצח: הקלטות של טד בנדי״, סקירה משולבת

23 במאי 2019 מאת אורון שמיר

מה הקטע עם ריבוי הסרטים והסדרות על רוצחים סדרתיים? זה אולי נשמע כמו התחלה של סטנדאפ אבל אני שואל ברצינות ובאמת רוצה לדעת. סרטי אימה אני מבין, גם אם לא תמיד נהנה מהם, אבל הז׳אנר שנעשה מאוד פופולרי בעשור הנוכחי אשר מכונה ״פשע אמיתי״ לא באמת נהיר לי, עוד משלב הכותרת. כי למה שמישהו או מישהי ירצו לראות פשע אמיתי, עם כמה שפחות ריכוך קולנועי. ומה בדבר העובדה שמיני פושעים, בעיקר רוצחים בדם קר, הופכים למעין גיבורי תרבות עוד בזמן אמת ולפני שנעשו עליהם יצירות? ״הרודפים״ שעלה מוקדם יותר השנה לשרתי נטפליקס ועליו כתב אור, מטפל היטב בשאלה הזאת, ספציפית בנוגע למיתוס של בוני וקלייד. אבל מסתבר שהם היו רק ההתחלה.

תוכן המתענג על פשעים עכשוויים יותר זמין ובכמויות בנטפליקס, בין היתר במיני-סדרה התיעודית ״שיחות עם רוצח: הקלטות של טד בנדי״ (Conversations with a Killer: The Ted Bundy Tapes), אחד המקרים הכי מטלטלי שכל שנתקלתי בהם למועדון מעריצות נלהב של פסיכופט הידוע בכך שהוא קוטל נשים צעירות. בפסטיבל סאנדנס האחרון הגיע תורה של הגרסה העלילתית לאותו סיפור, שמגיעה כעת אל בתי הקולנוע תחת הכותרת ״משפטו של טד בנדי״ (Extremely Wicked, Shockingly Evil and Vile), וזמינה מתחילת החודש בנטפליקס האמריקאי, שם צפיתי בה. כיוון שמדובר באותו יוצר שאחראי על שתי היצירות, ג׳ו ברלינגר, הרשתי לעצמי לאחד ביניהן בסקירה.

נתחיל עם הסדרה התיעודית, אותה ראיתי לפני הסרט הטרי יותר, חוויה שאני לא בטוח אם אני ממליץ עליה. מצד אחד, כבוגר למעלה מארבע שעות של סיפורו של טד בנדי, שהתעלל ושחט עשרות נשים במספר מדינות לאורך ארה״ב בשנות ה-70, הסרט העלילתי היה כמעט גרסת הפופ הקלילה והקצרה של אותו הסיפור. הרבה פרטים קטנים ששובצו בסרט ללא הקשר, כן היו ברורים לי מצפייה בדוקו המקיף יותר, ורגעים כמו העיניים הבהירות של הדמות הראשית המשחירות כשנפשו מתקדרת ודאי ייראו תלושים או יחלפו מעל לראש של קהל שיגיע נקי. מצד אחר, אני לא חושב שאני מסוגל להיות חתום על המלצת צפייה לסדרה שאחריה הבטחתי לעצמי שלא אצפה יותר ב״פשע אמיתי״. כל פרק היה אפל מקודמו ועצם הבילוי האינטנסיבי עם ובתוך מוחו של בנדי, אחד היצורים הנאלחים והמטרידים ביותר שראיתי על מסך, פשוט השחיר לי את הנשמה. אם אתם אוהבים לשתות ליטר זפת ביום, זה לגמרי בשבילכם ואני לגמרי לא שופט אף אחד. בעניין המלצה על גרסת הסרט יש רק בעיה אחת – הוא לא עשוי טוב.

״משפטו של טד בנדי״ היא כותרת די מעניינת, משום שמדובר באדם שנשפט יותר מפעם אחת. השם הלועזי והלא אידיאלי לתרגום מגיע מתוך פסק הדין במשפט היותר מפורסם של טד בנדי, שלפחות בתודעה האמריקאית אמור להדהד אך ורק למקרה הספציפי הזה. למרות הכותרות, לא מדובר בדרמת בית משפט, לפחות לא עד החלק המסיים של היצירה שאורכה פחות משעתיים. מרבית הסרט מוקדשת להיכרות עם שתי הדמויות המרכזיות – טד בנדי (זאק אפרון) וליז קנדל (לילי קולינס), שנפגשו והתאהבו באמצע הסבנטיז וחיו כמשפחה עם בתה הקטנה של קנדל. האשמות שונות כנגד בנדי מתחילות לצוץ והוא נחשד כתוקף ואף כרוצח של נערות מכל רחבי ארצות הברית. ככל שהוא מכחיש יותר כך נדמה שזוגתו מאמינה לו יותר, אבל לא הסובבים אותם ולא המשטרה מסוגלים לכך. במקביל, בנדי מושך את תשומת ליבן של נשים רבות המוצאות אותו מושך מכדי להיות אשם, או אולי נמשכות לסכנה, אני לא מבין את הקטע הזה, כאמור.

אינני יודע מה רמת ההיכרות עם הנושא והמושא בישראל, לי באופן אישי הרוב היה די חדש. אז מבלי לגלות יותר מדי, הסרט אינו רק מסעם של שני אוהבים להיאחז זה בזו כשאחד מהם טובע בחשדות מפלצתיים. מהצד של קנדל, שכתבה את הספר עליו מבוסס התסריט של מייקל וורווי, מדובר בסיפור של אשמה והדחקה. כי אם אהובה אכן אחראי למעשים שמיוחסים לו, איך לא הבחינה בכך? (התשובה בגוף השאלה). מהצד של בנדי יש כאן עוד אלמנטים מלבד אשמה והדחקה. אנחנו מבלים איתו הרבה מאוד זמן בעודו מתכנן את קווי ההגנה שלו, משקיע בקשר עם ליז גם כשברור לאן כל זה הולך, ועובר המון טלטלות. אם הייתי קצת יותר ציני, הייתי אומר שיוצרי הסרט נפלו קורבן לקסם האישי של בנדי והתאהבו בו מספיק כדי לנסות להפוך אותו לדמות מרתקת ואפילו מעוררת רגשות. אותי באופן אישי זה הגעיל פיזית ונפשית וממש לא היה לי אכפת האם החלאה באמת אהב אותה ורק אותה, או שזה רק נראה ככה דרך העיניים שלה בתור מעין מספרת של הסיפור.

אולי זה המקום להתייחס להילה סביב בנדי האמיתי, שנחשב משום מה לחתיך כריזמטי, מה שסייע לו לגבות קורבנות רבות ואולי גם לזכות באהדת חלק מן הציבור. עצם הרעיון שאנשים יפים הם מעל החוק תמיד בילבל אותי, אבל זה קורה במציאות לא מעט – מספיק להיזכר בקמפיין למותג אופנה שהשתמש בשירותיו של פושע לאחר שהתפרסמה ברשת תמונת המעצר שלו, שזכתה לפופולריות. אולם, לגבי בנדי האמיתי, ומאוד מוזר לי לכתוב את זה, נסכים שעל טעם וריח אין להתווכח. בעיקר כי אני צודק ומדובר באדם כעור במקרה הטוב, שנראה מופרע לגמרי אפילו בתמונות סטילס.

ברם, התפיסה הרווחת לגביו מסבירה את הליהוק של זאק אפרון לתפקיד הראשי. אמנם אף אחד לא חתיך כמו זאק אפרון, אבל אם מחפשים מישהו יפה מספיק בשביל לסלוח לו על סדרת רציחות מחליאה – יש ליהוקים גרועים יותר. או זה או שרוברט דאוני ג׳וניור, שכן קצת דומה לבנדי, היה עסוק או מבוגר מדי. האמת היא שמדובר באחד מתפקידיו היותר מורכבים ומשכנעים של אפרון, ממה שלי יצא לראות, כולל שינויים הכרחיים בגוון הקול וטון הדיבור וניסיון לשמור על איפוק רגשי ברגעים מאוד לא פשוטים למשחק. אלא ששוב, בתור מי שצפה בהקלטות של בנדי האמיתי בגרסה התיעודית, זו לא הופעה ששווה מועמדות לאוסקר. בנדי האמיתי אטום ומנותק לחלוטין או מגיב באופן מחוייך ומאולץ עד כדי הונאה עצמית, בעוד אפרון פשוט אנושי מדי. הוא כאילו לא משחק מוגזם מספיק, אם זו נשמעת כמו תלונה סבירה. בעיניי זו אשמת הבימוי ורק דוגמה אחת לסדרת החלטות בהן הסרט הורס לעצמו.

ברלינגר הוא במאי מנוסה, עם 50 קרדיטים לזכותו בקולנוע ובטלוויזיה. הסדרה שלו בנטפליקס על אותו נושא ממש בחרה בנראטיב יחסית לינארי, לקחה את הזמן כשצריך והרבתה בפרטים. הסרט העלילתי שלו, לעומת זאת, ערוך בקפיצות כאלה שנראה כאילו ניסו להסתיר או להציל אותו כבר מן הפתיחה, אבל איכשהו מוותר דווקא על החלקים הכי מעניינים. בנדי היה אשף בשינוי מראהו החיצוני, התחמקויות הזויות מן המשטרה והפיכת מערכת החוק לפארסה. כל זה רק נמסר בסרט במקום להופיע על המסך. אין כאן ניסיון לפצח את הדמות, רק לספר אודותיה למרות שהיא יכולה לעשות זאת בקול רם וברור. הרי הדוקומנטרי מבוסס על שיחות מוקלטות עם בנדי עצמו, שעושה מעשה או. ג׳יי סימפסון ובמקום להודות בפשעיו מספר איך ״מישהו אחר״ היה מבצע אותם. בסרט יש ניסיון די תמוה להיצמד לאופציית החפות שבנדי דבק בה, עם מעין טוויסט בסיום שהיה נצלני לטעמי.

אצל קנדל, מי שאמורה להיות הגיבורה שבקולה מסופר הסרט ודרך עיניה התמימות והאוהבות אנחנו רואים את טד רק כספק-אשם, המצב חמור עוד יותר. הסרט מפסיק להתעניין בה בשלב מסויים ותוקע אותה בלולאה מתמשכת של אלכוהוליזם והלקאה עצמית, אבל סוף קו העלילה שלה ממש הרתיח אותי. יש כאן לא סתם רמיזה אלא ממש אמירה כאילו היא הקורבן האמיתי של טד בנדי, בגלל שנים של סחטנות רגשית. קצת תמוה בהתחשב בכך שמי שביים את הסרט יודע טוב מרוב האנשים שבנדי רצח באמת, לא מטפורית, עשרות נשים תמימות. מזכיר אמירה מסויימת של שרת תרבות כלשהי על רצח במציאות לעומת ״רצחו אותו בתקשורת״. מה אפשר לחוש כלפי הדמות הנשית המרכזית אחרי ההתקרבנות שלה? או כלפי העובדה שהיא האחרונה לפקוח עיניים? כאן אני כבר הכי ציני שרק אפשר.

במחלקת שחקני ודמויות המשנה, הסרט גובל בחלטורה. קצת כמו שהשחזור התקופתי מסתפק בבגדים ומעט אביזרים אבל לא ממש משרה אווירה אמינה או ייחודית. היילי ג׳ואל אוסמנט וקאיה סקודלריו מספקים אופציות רומנטיות חלופיות לשני הפרוטגוניסטים, ועושים עבודה סבירה למרות שאין להם רצונות משלהם. ג׳ון מלקוביץ׳ מגלם את השופט שגוזר את דינו של בנדי, זה שאומר את המשפט ששימש ככותרת הסרט באנגלית, אבל אפילו לא טרח להוריד את הזקן מהפקת הנטפליקס הקודמת שלו. הוא פשוט שם משקפיים עם מסגרת שחורה ויאללה, עוד יום עבודה. כשהגיע ג׳ים פרסונס בתפקיד התובע במשפט המתוקשר כבר ידעתי שאין לאן להתדרדר, כי אם לדבר הזה יש קריירת משחק אז אני עוד יכול להיות שופט בעליון.

כל האמור לעיל לא גורע מן העובדה שהשחקנים שלוהקו אינם דומים כלל לאנשים עליהם מבוססות הדמויות שלהן, או אפילו סתם מנסים לחקות אותם. לא צריך לראות את הדוקו בשביל לקבוע זאת – כותרות הסיום של הסרט מספיקות. מכירים את הקטע של סרטים מבוססי סיפורים אמיתיים להראות בסיום איך זה נראה בגרסת המציאות, כמעין קליפ הכנה לאוסקר? אז כאן זה בדיוק להיפך, כי רק מתברר עד כמה חיפפו. לסיכום, אולי בשביל להתוודע לסיפור של בנדי מספיק לקרוא עליו בוויקיפדיה. בלי סנסציה, בלי פטישיזציה, ובלי ניסיון להאניש יצור שפשוט אין לו שום הסבר פסיכולוגי, ממש כפי שהפופולריות שלו ושל שכמותו היא עדיין תעלומה בעיניי. ככל שאני רואה יותר סרטים מעין זה, אני מבין פחות את האפיל.

טד בנדי האמיתי, מתוך ״שיחות עם רוצח״

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.