פסטיבל דוקאביב 2019: המלצות ואזהרות

פסטיבל דוקאביב לקולנוע תיעודי פוצח במהדורתו ה-21, ואנחנו כמו תמיד לוקחים חלק בחגיגה עם פוסט ההמלצות והאזהרות השנתי שלנו. האנשים הטובים (יהיה נכון יותר לכתוב "נשים", במקרה הספציפי הזה) של דוקאביב שלחו לנו סקרינרים בהמוניהם כדי שנוכל להרים את המדריך הכי מקיף שאפשר, ובנוסף לכך יש עוד כמה סרטים מהתוכנייה הבינלאומית שכבר קיבלו מקום אצלנו בעבר בין אם מוונציה או מארה"ב.
כל ארבעת כותבי סריטה חברו יחד לפרויקט הזה וכך הגענו ל-25 סרטים מהתכנייה הבינלאומית שעליהם תוכלו לקרוא כאן, ומתחת לכל סרט תוכלו למצוא את שמו של האחראי, אז שימו לב גם לזה. נקווה שזה יכול לעזור לכם למצוא את דרככם בעומס הנהדר שהפסטיבל הזה מציע.

דוקאביב יפתח ב-23 למאי ויימשך עד ה-1 ליוני, מתניע את עונת פסטיבלי הקיץ הבוערת שתכלול גם את פסטיבל דרום, TLVfest, ירושלים וכמובן הקרנות האקדמיה שהתחילו ממש היום. אנחנו הולכים להיות מאוד עסוקים בקרוב. ייתכן וגם נצליח לדווח מתוך הפסטיבל אז אתם מוזמנים לבוא ולבדוק.

אז לפני שמתחילים – הנה ארבעה סרטים שכבר כתבנו עליהם: עופר ראה בפסטיבל ונציה את ״באסטר הגדול״, ״אקוורלה״, ו״מונרוויה, אינדיאנה״. ואורון כתב על ״להתגבר על הפער״ כשהסרט היה מועמד לאוסקר (ולא היה לא עדיין שם עברי רשמי).

המלצות ואזהרות לפסטיבל דוקאביב 2019 (בסדר אלפב"תי)

"XY צ'לסי" – XY Chelsea

ספק אם תמצאו דמות המקפלת בתוכה כל-כך הרבה נושאים חמים של העידן הנוכחי כמו צ'לסי מאנינג. היא הייתה חייל מודיעין בצבא ארצות הברית שהואשם בריגול בתקופת מלחמת עיראק עקב הדלפות לוויקיליקס, עברה ניתוח לשינוי מין בזמן הכלא, זכתה להקלה בעונש בסוף כהונת הנשיא אובמה, והפכה לפעילה חברתית בנושא זכויות מגדריות שרצה בבחירות לקונגרס. במילים אחרות, מדובר באישה שסרט דוקומנטרי אודותיה יכול לספר גם סיפורה של ארה״ב כולה במאה הנוכחית, כך שמצד אחד האחריות כבדה וגדולה ומצד אחר הסיפור טוב מכדי לפשל איתו. זו המשימה המורכבת שעמדה מול הבמאי טים טרוורס הוקינס, בסרטו הראשון באורך מלא, שנעזר במארק מונרו המקבל כאן קרדיט של תסריטאי, כפי שהיה גם ב״איקרוס״ זוכה האוסקר.

בתבונה רבה, הסרט מתחיל עם סשן צילומים מקצועיים של מאנינג למגזין יוקרתי, כשהיא בו בזמן נראית כמו הדימוי הנשי שמוכרים לכולנו בתקשורת אבל גם כמי שלא לגמרי נוח לה באור הזרקורים. המצלמה מרוחקת ממנה מספיק כדי שנבין שהיא על סט, מפוחדת ומועצמת בו זמנית. הסרט ממשיך עם הדיסוננס הזה לכל אורכו – הוא מציג את הסיפור של מאנינג לפרטי פרטים ורוב הזמן במילותיה שלה, אבל גם מזגזג בין נקודת מבטה לבין האופן בו מסתכל עליה העולם בכלל והעם שלה בפרט. זה כאילו על כל אדם שמאנינג הרגיזה או הכעיסה מובא אחד שהיא נגעה בו או סחפה אותו, במעין ניסיון של היוצרים לייצב את המבט מבחוץ על מושא התיעוד. הסרט נעזר המון בפניה ובעיניים שלה כדי לקרב את הצופה, אבל אחרי שלמדנו להכיר את צ׳לסי, ואני מרגיש מספיק קרוב אחרי הצפייה כדי לקרוא לה בשמה הפרטי, מסתבר שהיא לא באמת בנאדם נורא מעניין או כזה שיש לו מה להגיד. הסיפור שלה והנסיבות שווים סרט, אבל חידה מפוענחת במלואה מעניינת פחות מאשר שאלה שמהדהדת בחלל האוויר ללא מענה.
(אורון שמיר)

"ארץ הדבש" – Honeyland

נדמה כי ככל שהעולם הופך ליותר טכנולוגי, סרטים על עבודה חקלאית בשיטות מסורתית ודרכי חיים שלכאורה חלפו מן העולם הופכים נפוצים יותר. הדבר נכון בצורה קיצונית בסרט הזה המתרחש במקדוניה הצפונית ומציג ברובו את דמותה של הטידזה מורטובה, אישה בשנות החמישים המאוחרות לחייה, החיה כמעט לבדה בכפר מבודד המורכב מכמה מבני אבן ואין בו כל חיבור לחשמל או לכל דבר אחר. הטידזה מתקיימת בעיקר מליקוט דבש מכוורות טבעיות בכפר או במקומות מפתיעים בהרים הסובבים אותו. פרט לה, נראה שהתושבת הנוספת היחידה במקום היא האם של הגיבורה, אשר כבר מתקשה לתפקד בכוחות עצמה ולא זוכה לכל טיפול רפואי פרט לעזרה של הבת.

על מנת ליהנות מן הסרט, צריך להיות להיות פתוח לסוג יצירה בה המצב שתיארתי בפסקת הפתיחה נשאר סטטי לאורך משך זמן ארוך. יחד עם זאת, בדרכו "ארץ הדבש" מציג לא מעט התפתחות נרטיבית עם שכנים חדשים שמופיעים לפתע. למזלה של מורטובה, כמוה הם משתייכים למיעוט הטורקי ונוצר חיבור בינה לבין הילדים הצעירים. אלא שאותה משפחה גם מביאה עמה שיטות חקלאיות מעט פחות ישנות – הם אומנם עדיין מטפלים בעדר הבקר שלהם בצורה מסורתית (ומעט קשה לצפייה מבחינת היחס לבעלי חיים) אך גם מייצרים דבש על ידי כוורות מעשה ידי אדם והניסיון של הישן להתקיים לצד החדש מוביל לתבוסה של הדרך המסורתית יותר, אך בכך לא תם הסיפור. המשפחה החדשה אמנם מאיימת על המשך חייה של הגיבורה, אך לא מדובר בנבלים וגם הם חווים קשיים לא פשוטים.
צמד הבמאים של הסרט, תמרה קוטבסקה וליאובומיר סטפנוב, נוקטים בגישה של תיאור ארוך של המציאות לפני שהם משלבים בסרט דיאלוגים אשר מגלגלים באופן יותר ישיר את סיפור חייה של הטידזה ואת הסיבות לכך שהיא במידה רבה נשארה מאוחר בעוד העולם התקדם. בנוסף לשני הבמאים, לסרט יש גם צמד צלמים – פאיימי דאוט וסמיר ליומה והם אחראים לא פחות לגדול ההישג – הסרט נראה יפהפה, בעיקר בשוטים המצולמים בחשכה לאור נרות בלבד. בשילוב עם ההתפתחות האיטית של הסיפור והשפה הטורקית, לפרקים הסרט נראה כמו הדבר הכי קרוב לסרט של ג'יילן בקולנוע תיעודי.
אמנם המשפט הקודם הוא מחמאה מעט מוגזמת וכפי שציינתי הצפייה בסרט דורשת סוג מסוים של נכונות להכיל מבט על דרך חיים אחרת, אך לא מפתיע לגלות כי הסרט יצא מן התרות הבינלאומית בפסטיבל סאנדאנס עם פרס הסרט הטוב ביותר בנוסף לפרס הצילום.
(עופר ליברגל)

"דלפין וקרול" – Delphine and Carole

בראשית שנות השבעים, קרול רוסופולוס קנתה מצלמה והחלה ביצירת סרטים והעברת סדנאות ליצירת סרטים עבור נשים, במטרה לעשות קולנוע פמיניסטי רדיקלי. היא לא ממש הכירה את הקולנוע של הזרם המרכזי וכך לא שמה לב כי אחת המצטרפות לסדנה היא דלפין סריג, אחת מן הכוכבות הכי גדולות של הקולנוע הצרפתי בשנות השבעים. המפגש בניהם הוליד חברות ושיתוף פעולה יצירתי, כאשר סריג לפעמים היא זו אשר מביימת. הסרט התיעודי הזה חוזר לסקירה של חלק מן הפעילות שלהן, דרך שיחה עם רוסופולוס שנערכה סמוך למותה והרבה חומרי ארכיון, כולל הופעות רבות של סריג בתכניות אירוח בהם היא מייחסת חשיבות משתנה לזהות הפמיניסטית שלה כהצהרה אמנותית וגם קטעים מסרטים מפורסמים יותר בהם הופיעה סריג.

הקולנוע של היוצרת מעניין גם בגלל העיסוק המוגבר בעידן הנוכחי במיעוט של נשים במאיות, שמוביל גם לשאלה מהו קולנוע נשי והיצירות של רוסופולוס וסריג (בסרטים שביימה) הם סרטים שכולם התרסה נגד הקולנוע הדומיננטי והיחס שלו לנשים. כתוצאה מכך הסרט אודותיהן שבוים בידי קליסטו מק'נולטי מרגיש לפרקים כמו סרט טיפוסי על קולנוע ניסיוני: הוא הרבה יותר נגיש ושמרני מן הסרטים שהוא מתעד והיוצרות לו הוא מצדיע.

יחד עם זאת, השעה של הסרט מציע דיון מעניין בטיב היחסים בין הרדיקלי לפופולרי, בעיקר דרך דמותה של סריג, שצפוי בסופו של דבר נוכחת בסרט יותר מחברתה וסרט גם דן בדרכו בכמה תחנות בקריירה שלה – לא באופן הממצא את כל פועלה (הסרטים של אלן רנה בהם כיכבה לא מוזכרים), אבל כן באופן המדגיש הן את הדימוי הבעייתי שלה כחלק מן הסרטים בשלב מוקדם בקריירה שלה ואת הדרך בה חברה לבמאיות אחרת ביצרה סרטים באורך מלא שבסופו של דבר נחשבים לאבני דרך בתולדות הקולנוע בכלל, כמו "שירת הודו" ו"ז'אן דילמן" – שניים משלושת הסרטים באורך מלא בהן כיכבה בשנת 1975, כולם ביומו בידי נשים.
(עופר ליברגל)

"ההתגלות של הילמה אף קלינט" – Beyond the Visible – Hilma af Klint

קשה להעביר בקולנוע את התחושה של עמידה מול יצירת אמנות, מה שנכון במיוחד במקרה של ציור או פסל, שהנוכחות שלהם בחלל והשהייה במחיצתם שונה מאשר מבט בצילום שלהם. אולם, הסרט אודות הציירת הנשכחת הילמה אף קלינט מצליח ללכוד את רוח האמנית, שתערוכה שלה הציגה עד לפני שבועות בודדים במוזיאון הגוגנהיים בניו-יורק. סרט הביכורים של הלינה דרישקה מבקש לעשות צדק עם הציירת השוודית בהשבתה למקומה הראוי בהיסטוריה – כמבשרת האבסטרקט.

מסתבר שלפני קנדינסקי ומונדריאן, הייתה הילמה אף קלינט, שפעלה החל מסוף המאה ה-19, אבל יצירתה כמעט ולא נחשפה לעולם עד לא מזמן. למה זה קרה? אולי משום שבצוואתה ביקשה לפתוח את המחסן שלה רק 20 שנה אחרי מותה, ידעה שהעולם אולי לא מוכן. מה שנגלה שם היה אוצר בלום של כ-200 ציורים (חלקם עצומים בגודלם) ורבבות יומנים ושרבוטים החושפים הצצה אל נפשה. היא רצתה להבין את סוד הבריאה, תגליות מדעיות של התקופה בה פעלה אולי השפיעו על חדוות היצירה, אבל ההשראה הגיעה אליה גם מסיאנסים או דיבור עם מלאכים. ייתכן שאלה היו גורמים מרתיעים בעולם האמנות בתקופה בה פעלה. גם קנדינסקי, אחד הציירים החביבים עליי ומי נחשב לחלוץ התחום, מלוהק לפרקים לתפקיד הנבל. ברגעים אחרים החבר׳ה הרעים הם ה-MoMA, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, שסירב להכיר בגאונות שלה ונכנע לתכתיבי שוק האמנות הקפיטליסטי-חזירי. בשלב מסוים יש גם רצף אירוני של מרואיינות שמסבירות כמה זה בלתי אפשרי להצליח כאישה בעולם האמנות, אז והיום.

עם זאת, הניסיון להציג את הציירת בעיקר כקורבן שנעשה לו עוול מקטין מעט את הגיבורה הנוכחת-נפקדת של הסרט, מה גם שתמימות הדעים בקשר לגאונות שלה היא נדירה בתחום ולכן נראית מוטה לטובת הסרט. בעולם האמנות יש יותר דעות מאנשים ובמשך למעלה ממאה השנים האחרונות אף קלינט הייתה דווקא אנטי-קונצנזוס. כיוון שביצירה שלה עסקה הציירת גם בקוטביות בכלל וכזו של גברי ונשי בפרט, התחושה בסיום היא של הבנה מעמיקה אבל לא שלמה. כמו לראות צילום של ציור ולא למלא את העיניים בדבר האמיתי.
הערת אגב: זה אולי לא סרט קומיקס, אבל בהחלט יש סצנת אחרי הקרדיטים בהשתתפות המרואיין החמוד בסרט, שאינו מגיע מעולם האמנות.
(אורון שמיר)

"הם לא יזקינו" – They Shall Not Grow Old

אם תהיתם או תהיתן לאן נעלם פיטר ג׳קסון בארבע השנים האחרונות, או מדוע הסתפק בהפקה וכתיבה בסרט ״ערי טרף״ ולא ביים בעצמו, התשובה היא פרויקט אדיר מימדים אחר בו היה מעורב. כמו רוב הסרטים האחרונים של ג׳קסון, יש כאן קרבות רבי צבאות ומשתתפים לצד דרמה אנושית אדירה, אבל בשונה מהרגיל מדובר בסרט תיעודי. כזה אודות האירוע ההיסטורי הנערץ על הבמאי, בו לקח חלק אחד מגיבוריו, ג׳.ר.ר. טולקין – מלחמת העולם הראשונה.

הכל החל כפרויקט מוזמן של מוזיאון המלחמה האימפריאלי בלונדון, שביקש מן הבמאי לציין מאה שנים לאירועי ״המלחמה הגדולה״ בדרך מיוחדת. לרשותו של ג׳קסון הועמדו חומרי ארכיון, רובם במצב רעוע עד סביר, ובעזרת פלאי השחזור של העידן הדיגיטלי הסרטים הישנים נוקו והוברקו. עד כאן רסטורציה שכבר הורגלנו בה, אבל ג׳קסון חובב האפקטים החליט על מניפולציה נוספת – צביעת הצילומים הישנים באופן ממוחשב, שאמור להפוך את האירועים שכולנו מכירים רק בשחור-לבן לריאליסטיים מאי פעם. לכך התווספה עבודת סאונד המורכבת מהמוני הקלטות של חיילים שחזרו משדה הקרב, לצד שחקנים קוליים המקריאים טקסטים מן התקופה, או כאלה שנכתבו במיוחד לסרט בעזרת קריאת שפתיים מן הצילומים המשוחזרים. הנראטיב שנבחר הוא הפשוט והישיר ביותר – חיילים בריטיים מספרים על כל שלבי המלחמה, מן הגיוס דרך הימים הארוכים בשוחות ועד היתקלויות עם האויב והשיבה הביתה, הכל באופן כרונולוגי ונאמן להיסטוריה.

שווה לציין שלא כל הסרט צבוע ויש כאן מעין פתיחה סטייל ״הקוסם מארץ עוץ״, כמו גם פתרונות יצירתיים לרגעים בהם לא היה פוטג׳ רלוונטי. הסרט עצמו בהחלט מרשים אבל האפקט הצבעוני מזכיר יותר את התקופה בה צבעו ידנית סרטי פילם מאשר באמת מייצר תחושת מציאותית, אז קחו בחשבון שאנחנו עדיין בתחום הפנטזיה. מה גם שבסופו של דבר מה שנותר הם עדויות די מצמררות של חיילים לא רק על השחיקה שבלחימה אלא גם בכמה היא מיותרת, לצד אלה שדווקא מצאו שם את עצמם והיו עושים זאת שוב בלי להניד עפעף. למי שירצו להבין את גודל ההישג של הרסטורציה עצמה, אני ממליץ לצפות בבית בסרטוני מאחורי הקלעים, כאלה שגקסון מומחה בהם מאז ״שר הטבעות״. הסרט הוא לא רק עבודת הנמלים של השחזור אלא אמנות כשם שהוא מלאכה, והתשוקה של הקולנוען הניו-זילנדי כלפי הנושא מדבקת ומורגשת לכל אורך היצירה, שיש לה חשיבות לא רק בשימור ההיסטוריה הזו אלא גם ההיסטוריה בכלל.
(אורון שמיר)

"המלכים" – Los Reyes

"המלכים" הוא סרטם של איוון אוסנוביקוף ובטינה פרו, צמד דוקומנטריסטים שיוצרים יחד מאז 2000, חלקם הגדול מתעדים התרחשויות בצ'ילה בה נולד אוסנוביקוף. הפעם הם מתמקדים ביצירת מטאפורה ממגרש הסקייטרים הגדול והוותיק בסנטיאגו, צ'ילה, שנושא את שם הסרט. נקודת המבט של המצלמה, בה אוחז פבלו ואלדס, מתמקדת לא בסקייטרים, בילדים או במתאמני הספורט שפוקדים את הפארק, אלא עוקבת אחרי צ'ולה ופוטבול, שני כלבים שחורים, גדולים וחמודים להפליא שחיים בו.
כמה דקות לתוך הצפייה אפשר להבין את ההקבלה שנעשית באמצעי עריכה בין שני היצורים הפרוותיים שמשתובבים, משחקים, נובחים, מנכסים לעצמם כדורים תועים, פחיות' ובמקרה של פוטבול גם סלעים כדי ללעוס אותם ולהתמסר בהם, לבין סגנון חייהם של הסקייטרים. אנחנו לא ממש רואים את הנוער או המבוגרים הצעירים, רק מרחוק או באיזה קלוז אפ של נעל או רגל מדי פעם. אנחנו כן שומעים אותם פה ושם בדיאלוגים בודדים שמבליחים בלי היכרות עם "דמויות" בזמן שצ'ולה ופוטבול לועסים משהו, מתמודדים עם חום, גשם או כלבים חדשים שעוברים בפארק.

השיחות של הצעירים נסבות בעיקר על סמים ועל (היעדר) מהות. קשה לחוש כלפיהם אמפתיה, בזמן שקל מאוד לחוש אותה כלפי הכלבים – אחד מהם מבוגר מאוד, אך שניהם שומרים על חדווה כמעט גורית למי שמכיר הלכות כלבלביות. הצילומים מרהיבים ולפרקים מרגשים או מצחיקים, כשאנחנו מקבלים גם לונג שוטים שהייתם רוצים לתלות על הקיר וגם אקסטרים קלוז אפים שמציגים את כל מה שחמוד אבל גם את כל מה שקשה, מלא בחרקים וכואב לכלב מבוגר שחי בחוץ.

וכאן אני רוצה להזהיר מעט – לא מדובר בגרסת הדוקו של "המסע המופלא הביתה". רובו נעים, ולצד ההקבלה הברורה מדי אך מעבירה את המסר, ובטן קלה של חזרתיות, הוא בונה מערכת יחסים בין הכלבים כאילו היו דמויות בסרט עלילתי ולא חיות מחמד לשעבר בדוקו. אך בשלב מסוים, למי שלא חובבים קלוז אפים של חרקים, ומי שמגיבים להולכים על ארבע ברגישות – הוא עלול להיות קשה לצפייה, ומכמיר לב באופן מתאמץ מעט. אין בו משהו ברוטאלי ממש, אבל אישית תהיתי בכמה רגעים על מידת המעורבות או האחריות של האנשים מאחורי המצלמה. לא מדובר בסרט טבע. אלו שני כלבים שחיים בין בני אדם, ולמרות שלרוב הם במצב טוב ומטופלים במידת מה, כלבים עברו חיברות כה רציני אלינו שהם זקוקים לסיוע אנושי, במיוחד כשהם לא במיטבם. אני כן ממליצה עליו, בגלל הצילום והעריכה ובגלל שהוא משאיר רושם לאחר הצפייה.
(לירון סיני)

"העדים של פוטין" + "פגישה עם גורבצ׳וב" – Meeting Gorbachev + Putin's Witnesses

שני סרטים על מנהיגים של רוסיה יוקרנו בדוקאביב, הפכים משלימים איך שלא מסתכלים על זה. גם הסרטים וגם הפוליטיקאים, הכוונה. ויטלי מנסקי ("שנה תחת השמש") הרכיב דיוקן אינטימי אך קריר של ולדימיר פוטין, השליט המכהן של המעצמה, מרגע היבחרו לתפקיד. ורנר הרצוג הגדול (אין צורך להציג אני מקווה) ישב לשיחה מעריצה וחמימה עם מיכאיל גורבצ׳וב, מי שהיה אחרון נשיאי ברית המועצות לפני ההתמוטטות. גורבצ׳וב צץ לכמה רגעים בסרט על פוטין, ולהיפך, כאשר הרצוג והבמאי השותף שלו אנדרה זינגר נעזרים בסרטם בחומרי ארכיון של מנסקי, ששמו אף מרצד לרגע על המסך אצלם. כמובן שגם בוריס ילצין, הנשיא הרוסי אחרי גורבצ׳וב ולפני פוטין, מופיע בשני הסרטים. דווקא משום שהגישות שונות והדמויות המרכזיות כמעט הפוכות לגמרי, מעניין לראות את שני הסרטים כחוויה כוללת של פוליטיקה ישנה מול חדשה, של מנהיגים אז והיום.

ולדימיר פוטין של הסרט אודותיו הוא עדיין לא בדיוק פוטין של השנים האחרונות, אם כי הניצנים כבר שם. כיוון שמנסקי קיבל גישה אל חדרי חדרים בהיותו נציג הטלוויזיה הרוסית, לא מרפה התחושה שאנחנו צופים במאחורי הקלעים של הפיכת פוטין מאדם למותג. ומכיוון שהתיעוד מתרחש בתפר שבין המילניום הנוכחי והקודם, אמצעי התיעוד נראים כיום מיושנים ומוסיפים נופך של מצלמה נסתרת, או יומנים אישיים גנוזים בהם נשיא רוסיה משוחח ישירות עם המצלמה. החלקים בהם הבמאי מפנה את העדשה אל תוך ביתו נראים מציצניים שלא לצורך, במיוחד כשניכר שבני משפחתו לא מעוניינים להצטלם וגם אינם תומכים בפוטין כנשיא. אולם, אלא הרגעים היותר אנושיים בסרט, שכן ככל שמבלים יותר זמן במחיצתו של השליט קפוא המבט, כך יורדת גם הטמפרטורה של הדם בעורקי הצופה. למי שיש עוד תקווה בקשר לעתיד, שעה וארבעים עם פוטין יפתרו את הבעיה.

לעומת זאת, מיכאיל גורבצ׳וב הוא כבר מזמן לא ״גורבי״ שכל אירופה התאהבה בו לפני 30 שנה. בראיון מול הרצוג הוא מתגלה אמנם כצלול ולבבי מתמיד, אבל גם הוא יודע שאנחנו נמצאים בזמנים אחרים, ובמקום להתרפק על העבר מציין את שנעשה ולא הושלם בתחושת גאווה מעורבת בהחמצה. הרצוג הוא ממש לא מראיין שחוסך בשאלות קשות או מוזרות, ורק הוא מסוגל לפתוח ראיון בהתנצלות על היותו גרמני, מה שאולי מעלה זכרונות רעים (הנחה שגורבצ׳וב ממהר לתקן). הרצוג נמס לאיטו ככל שמתקדם הראיון, שנמשך על פני שלושה מפגשים ביניהם אבל אינו גוזל את מלוא הזמן של הסרט. השאר מלא בהסברים היסטוריים למי שלא זוכר את המלחמה הקרה, הפרסטרויקה ושאר המושגים שנעלמו מן העולם, לצד סיפור ההיסטוריה הפרטית של מיכאיל גורבצ׳וב, בן איכרים שנעשה לפוליטיקאי משפיע. כרגיל אצל הרצוג ההומור מגיע ברגעים לא צפויים וההפתעות רבות לפחות כמו מספר המרואיינים המשניים, שתומכים או מפריכים תיאוריות שהוא מעלה. לבסוף, אי אפשר שלא לרצות עוד קצת גורבי טיים. בזכות מה שכן יש, ואולי גם הצילום הדיגיטלי או החדר בעל הגוונים החמים בו מתנהל הראיון, נדמה שלמרות הכל יש מקום לתקווה גם בימינו.
(אורון שמיר)

"העיר הסמויה מן העין" – La Cuidad Oculta / The Hidden City

באופן טבעי רוב סרטי הקולנוע, תיעודיים או בדיוניים, עוסקים באנשים. הם מביאים סיפור של דמות אחת, או כמה, והם העוגן שלנו למהלך הרגשי וההזדהותי שאנחנו מחפשים באומנות נראטיבית. אבל יש גם סוג אחר של קולנוע תיעודי, זה המשולל מכל אלמנט אנושי, והאתגר הזה תמיד מראש מרשים אותי. גם אם לעיתים מדובר בניסיון שלא צלח.
"העיר הסמויה מן העין" של ויקטור מורנו הוא דוגמא לאיך עושים את זה מדהים. מדובר בשיטוט של כשעה וחצי במנהרות ובתעלות תחת עיר סואנת ומחרישת אוזניים, כאשר החוסר בנראטיב מתמלא על ידי צילומים עוצרי נשימה ועבודת סאונד והלחנה שמצדיקה איזה פרס או שניים. או מאה.

זו בהחלט לא צפייה פשוטה במיוחד והיא מיועדת לאנשים שאוהבים קולנוע קצת שונה, אבל זה באמת שווה כל רגע, מה גם שמורנו אמנם לא חושף לנו איזו אינפורמציה שלא ידענו (אין פה גילוי על מנהרות סודיות או חשיפת הדרך בה המבוכים העצומים האלה קמו ונבנו) אבל ממש מצליח לייצר סרט ז'אנר בלי סיפור כך שלעיתים "העיר הסמויה מן העין" נראה ומרגיש כמו סרט אימה ומדע בדיוני, הוא מותח ומלחיץ מבלי שלגמרי נדע למה, ולראות אותו על מסך גדול בתנאי סאונד מיטיביים הוא לבטח חוויה שמאוד כדאי לעבור.
(אור סיגולי)

"הצעדה של שרמן" – Sherman's March

סרטו של רוס מקאלווי משנת 1986 נחשב מזה שנים לאחת מן הדוגמאות היפות ביותר לתיעוד אישי שהוא גם תיעוד של תופעות רחבות בהרבה. לומדים אותו בבית ספר לקולנוע (גם בארץ), מכלילים אותו ברשימות של סרטים הגדולים אי פעם אך דומה כי הוא נחלה של מומחים בתחום בלבד וכעת פסטיבל דוקאביב מאפשר לו חשיפה לקהל רחב יותר בארץ. לא שמדובר בסרט שתיאור הנושא שלו יכול לרמז במשהו על האופי שלו: מקאלווי קיבל תקציב ליצירת סרט תיעודי על נתיב "הצעדה על הים" –  המסלול שעבר במלחמת האזרחים גדוד בפיקודו של הגרנל ויליאם שרמן שנקט ביד אלימה כלפי הדרום אותו הוא כובש ובין היתר שרף את אטלנטה בדרכו. מקאלווי מצהיר כי השאיפה היא לראות את הדרום 120 שנה אחרי המלחמה לראות את ההשפעה של מעשי המצביא שעדיין שנוא בדרום ארה"ב (ונערץ רק בידי הבמאי) והוא ביצע זו – אם כי בדרכו.

אחרי שבת זוג נוטשת אותו בצפון, המסע של הבמאי בדרום הוא למעשה מסע של שידוכים כאשר בני משפחתו ומכרים אחרים סבורים כי כבר הגיע הזמן שימצא בחורה דרומית הגונה לחיות עמה. הוא מתעד שורה ארוכה של נשים, חלקן מושכות את עיניו וחלקן די נכפות עליו, אף אחת מהן לא ממש נבנית בסרט כאופציה ריאלית לזוגיות. אבל דרך המפגשים עמן עולה גם החיבה של הבמאי לדרום ממנו צמח, כמו גם הניתוק המסוים שקיים בינו לבין מוצאו, משפחתו ובמידה רבה כל אופציה לעתיד. בחלקים מסוימים המבט בסרט נראה מזלזל, אבל רוב הזמן הוא מצדיע לנשיות באשר היא נשיות, לצד מבט בין השורות על הבדידות של הבמאי שלא ממש מצליח להתחבר לארה"ב השורשית שהוא מתעד ושואף להעריץ. כמו כן, הסרט מכיל גם ביקורת חברתית בכמה אופנים – החל מן ההערצה של הדרום העכשווי לדרום של פעם ועד לרצון להיות מצולם בסרט במחשבה כי הדבר יקרב את הפרסום, דבר המועבר גם דרך היריב המפתיע של הבמאי לאורך נתיב הנשים הדרומיות וההתקדמות של שרמן – השחקן ברט ריינולדס.

בסופו של דבר, אין בסרט רגע אחד שומט לסתות או מרשים מבחינה לירית – פרט לחיבור של כל הגורמים לשלם הגודל מסך חלקיו. זוהי קלסיקה קולנועית בין היתר מפני ששום דבר בחומרי הגלם לא מרמז על אפשרות לקלסיקה, פרט לכישרון הטבעי של במאי לראות את המציאות ולבטא את היחס שלו כלפיה בצילום ובמילים מצומצמות.
(עופר ליברגל)

"הרוח של פיטר סלרס" – The Ghost of Peter Sellers

משהו השתבש בקריירה של הבמאי פיטר מאדק, כאילו הרכבת לפתע נעצרה על הפסים. זה התחיל מבטיח כאשר עבר מהונגריה לאנגליה וביים את סרטו הראשון ב-1972, "The Rulling Class". הסרט זכה להצלחה בפסטיבל קאן, סידר לפיטר אוטול (עוד) מועמדות לאוסקר, וסימן את מדאק כדבר הבא. שם זה פחות או יותר נגמר. סרטיו הבאים של הבמאי לא עוררו עניין, "The Changeling" שביים ב-1980 נחשב לקלאסיקת אימה רק הרבה אחרי יציאתו, והוא עבר להיות במאי טלוויזיה עסוק עם כמה גיחות קולנועיות חלקן נחשבות לסרטי קאלט סודיים ("רומיאו בן זונה" מ-1992, למשל. בבקשה תראו את הסרט הזה) וכמה מהן הישר לתחתית הרשימה ("מין מסוכן 2"). אז מה בעצם קרה? ובכן, לפי מדאק עצמו יש לזה תשובה. והתשובה היא לא אחרת מאשר פיטר סלרס, אחד השחקנים הגדולים ביותר אי פעם.
אחרי הצלחת סרטו הראשון של מדאק, פנה פיטר סלרס אל הבמאי הצעיר שיביים לו קומדיית פיראטים רבת תקציב. ב-1973 אף אחד לא אמר לא לסלרס, ומדאק הצעיר הסתער על המשימה בהתלהבות, לא יודע שהוא מכניס את עצמו לגיהנום של חודשים. ההפקה הלכה והסתבכה, וסלרס התגלה כאדם איום ונורא, שנראה שבאיזשהו שלב פשוט נמאס לו ולכן עשה הכל כדי להטביע את ההפקה שהוא כל כך רצה להרים, ולהרוס את כולם על הדרך. גם אם מדאק לא אומר את זה מפורשות, הכישלון של הסרט הזה, עליו הוא היה חתום, בעצם הרס לו את כל העתיד.

פיטר מדאק איננו רק הדמות הראשית ב"הרוח של פיטר סלרס" ובונה הנראטיב, הוא גם הבמאי, ולכן תוך כמה דקות מתגלה הליבה של הסרט הזה – מדובר בלא יותר מסגירת חשבונות. הסרט הזה הוא כולו הטלת רפש בפיטר סלרס, כולל כמה מפיקים וסוכנים שבאים כדי לחזק את הנקודה הזו. יש משהו מאוד מכמיר לב בבמאי המבוגר הזה שמסתובב בין אנשים וממש רוצה שהם יגידו לו שהכישלון העצום הזה איננו באשמתו, אבל הוא לא לגמרי מקבל את זה, ורק ממשיך להציג את סלרס כאדם איום ונורא שוב ושוב.
אני לא אומר שמדאק טועה, סלרס הזה בהחלט נשמע כמו טיפוס קשה, אבל מכיוון שהוא איננו בסביבה בשביל להגן על עצמו, יש תחושה מאוד לא נעימה במהלך הצפייה בסרט הזה, שהוא כולו מנקודת מבט חד צדדית. פיטר מדאק היה צריך את הקלוז'ר הזה, ואני מקווה שהוא השיג אותו עכשיו, אבל שעה וחצי של השחרה לאדם מת איננה משהו שאני כצופה שמחתי לחוות.
(אור סיגולי)

חווה קטנה גדולה – The Biggest Little Farm

לפעמים צריך לראות דווקא את הסרטים שלא ברור מה הקטע שלהם. מהטריילרים של ״חווה קטנה גדולה״ אי אפשר היה להתחמק באף בית קולנוע בניו יורק, ונדמה היה שגם שום תוכניה של פסטיבל קולנוע בחודשים האחרונים לא שלמה בלעדיו. למרות ואולי בגלל הפרסום המסיבי, לא בדיוק הבנתי איך תיעוד של חיים בחווה אקולוגית בקליפורניה אמור להחזיק סרט של שעה וחצי. או מה בעצם אמור להיות הסיפור, מלבד המעבר של שני עירוניים אל הכפר. הסקרנות הזו הספיקה כדי להוציא אותי מהבית לצפייה בסרט, משהו שאני ממליץ לכולם לעשות בתנאי אחד – עמידות הקהל. גיבורת הסרט היא אמא טבע במלוא יופיה והדרה, אבל גם אכזריותה. אם תהיו מוכנים לספוג קצת מראות של בעלי חיים שלא שפר עליהם מזלם, תקבלו בתמורה את כל החיות החמודות שיש, מתרוצצות חופשי ויוצרות חברויות בלתי קונבנציונליות.

במאי הסרט ג׳ון צ׳סטר התמחה בעברו בצילומי טבע. הדבר ניכר היטב בסרט, שבחלקים נרחבים ממנו עוקב מקרוב אך מבלי להתערב אחר התנהגות של חיות בכל הגדלים והצורות. כולל כמה וכמה אימג׳ים שאני לא בטוח אם נלכדו בעדשה בעבר. זוגתו, מולי, היא שחלמה על מעבר לחווה משלהם בה תוכל לגדל את המזון שהיא מבשלת בתור שפית, אבל מי שהכריע היה הכלב שלהם, טוד. הנביחות הבלתי פוסקות שלו הטרידו את השכנים בעיר ואילצו את הזוג לעקור לפריפריה, לשמחת ליבו של השחרחר תכול העין. במהרה יצטרפו אל טוד הרבה חברים חדשים, החל מחיות בר ביישניות אך קטלניות וכלה בכמה מחיות המשק הפוטוגניות ועתירות הסטאר-פאואר שתראו בזמן הקרוב.

הסרט עוקב אחר הכשלונות וההצלחות של ג׳ון ומולי בניסיון שלהם ושל המנטור שלהם (שכן היו חסרי מושג בסיסי כשהתחילו) לעבד חלקת אדמה עזובה ובלתי פוריה. הם קצת תמימים לגבי איך דברים עובדים בטבע, בהיותם אמריקאים אורבניים, אז צריך לגלות כלפיהם לא מעט סבלנות. זה מתאפשר משום שהנאיביות הזו באה ממקום טוב, שכן השניים רצו להפוך את החווה שלהם לא רק לגן ירק מתפקד אלא למערכת אקולוגית שתנהל את האיזון שלה כמעט בעצמה, ללא חומרים מזיקים או התערבות בוטה מדי ברצון הטבע. הסרט צולם במשך שנים אבל יש ניכר חזון מגובש ונראטיב מלוטש, כזה שמבקש להנחיל תקווה לעתיד הפלנטה הגוועת שלנו ועושה זאת באופן מחמם לב ורק קצת מבהיל. למי שבוכה בקלות, בהקרנה בה נכחתי ירדו סביבי יותר דמעות של אושר מאשר של עצב.
(אורון שמיר)

"טרנסינסטרה" – Transnistra

חמישה נערים מחזרים אחר נערה אחת, בחבל ארץ בו הטבע נוכח הרבה יותר מן הקדמה, אף כי לכולם יש כמובן טלפונים סלולרים משוכללים. בין אגמים, הרים ובנייני ענק הרוסים או נטושים, טניה הצעירה מבלה ביחד עם כל מחזריה בעודם שואלים שאלות על טבע היחסים בין גברים לנשים. המבנה הרומנטי הסבוך הזה עובר מספר תמורות במהלך החודשים בהם המצלמה של הבמאית אנה אברון מלווה את הדמויות בסרט התגברות שמתרחש בימינו וגם בעבר. הבחירה לצלם את הסרט מצלמת 16 מ"מ מייצרת תחושה של נוסטלגיה לנעורים המתוארים, כמו מה שאנו חוזים בו הוא מפגש די מוקדם עם רגשות של מיניות ואהבה.

אך הסרט הוא גם תיעוד של מקום – שם הסרט הוא שם של מדינה שאף אומה בעולם (פרט לרוסיה) לא מכירה בה: חבל ארץ במולדובה בעל נטייה פרו-רוסית. הנערים הסלביים המתוארים בסרט מדברים רוסית ונאמנים תרבותית למדינה שאני לא ידעתי על קיומה עד לצפייה בסרט (שמה של המדינה זהה לשם האזור בו רומנים ונאצים ביצעו פשעי מלחמה במהלך מלחמת העולם השנייה; לא מדובר באותו אזור גאוגרפי בדיוק) והזהות הלאומית נוכחת בסרט דרך המחשבה על שירות בצבא, כולל טקס צבאי מעט הזוי של הסמכת גדוד נוער שכולל גם את אחיה הקטן של גיבורת הסרט, הצעיר בשנים רבות מיתר הנערים.

אולם ברובו, הדגש אינו על המצב הפוליטי בחבל הארץ אשר לרגע אינו מוסבר במלואו, אלא על אופי החיים במקום, שכוללים עבודה חקלאית או העדר עבודה וחיים בבתים דלים או אפילו במבני פח. אך זה סרט על נעורים, כלומר סרט על רגשות ולבטים של הלב בעיקרו. אולם מעבר לשיחות הראשוניות על זוגיות ומין עולה שאלה יותר גדולה – לא רק אם מי מן המחזרים טניה תחייה לבסוף, אלא גם איזה סוג חיים היו לכל אחד מן המתועדים בסרט.
(עופר ליברגל)

"יחי השטן?" – Hail Satan?

אומרים שהטריק הכי גדול של השטן היה לשכנע את בני האדם שהוא לא קיים. בסרט הנ״ל, מאמיניו החדשים של שליט האופל מבקשים להתעלות על כך – ולשכנע אותנו שהשטן הוא חמוד. הם לא בהכרח מקריבים חתולים או מאזינים למוזיקה בינונית, אלא מבקשים לחתור לערכים של חופש דת ופולחן בעולם שהולך ונהיה עיוור יותר ויותר לכפייה דתית. או בקיצור, הם מתייחסים אל אדון השאול כאל אשף התעלולים והתחבולות, בשאיפה למיתוג מחודש שמזכיר את האל המקורנן לוקי מהמיתולוגיה הנורדית / היקום הקולנועי של מארוול. השטן מבחינתם הוא ממציא הטרולינג, הרבה לפני שהמונח היה קיים באינטרנט, והחיבה שלהם לעשות דווקא ולאתגר חוקים ומוסכמות מאוד מקשה על הכוחות השמרניים בארצות הברית להצדיק את עצמם, או לפסול את השטניסטים החדשים מלהיחשב דת לגיטימית. זה קצת כאילו מאמיני ״מפלצת הספגטי המעופף״ (גם עליהם ייצא סרט השנה) היו לוקחים צעד נוסף מן המגוחך אל עבר האפל. או שכת השטן הייתה הופכת לדת השטן, עם כל מה שכרוך בהתמסדות ובהתמסחרות.

הסרט של הדוקומנטריסטית הנבונה פני ליין (״ביצים!״) מתקיים בתפר שבין דעות קדומות למחשבה מתקדמת, יודע מתי לשלב הומור נחוץ (לפחות לי) כדי להתמודד עם הסיטואציות הביזאריות למדי שמרכיבות את היצירה, ומתי לנרמל. מה שמתחיל בסצנה הראשונה כבדיחה עושה זאת רק כדי לשחק עם הציפיות של הקהל, בסרט שמנסה להיות ערמומי יותר מבעל זבוב עצמו. חלק מההטרלות פחות עבדו עבורי, ובכל הקשור לחיבור רגשי למתועדים או למעשיהם נותרתי אדיש או מבוהל כאחרון השמרנים. הדבר נכון לכל הדמויות שמעוררות אנטגוניזם, למרות שאני בצד שלהם בהרבה דעות, אבל במיוחד לגבי לושיאן גריבס (לא ככה אמא קוראת לו) שמנהיג את השטניסטים החדשים – מישהו שנראה כמו דמות מסרט פנטזיה אבל מתנהג כאקטיביסט/טרוריסט שקול ומחושב. לא בטוח שהעולם צריך כרגע עוד מטורפים עם אג׳נדה, אבל אולי עצם הרצון לאתגר את הממסד הבלתי מתפקד שהולך ונכנע לדת (תמיד אחת בלבד) הוא כן מבורך בזמנים האלה. במובן זה יש בסרט משהו שאולי יהיה רלוונטי גם לצופה הישראלי, כי לא משנה לאיזה קבוצה אנו שייכים או שייכות – ברגע שהיא מבטלת את האחרות החיבור שלה למוקדי הון ושלטון נעשה מסוכן לדמוקרטיה.
(אורון שמיר)

"כאן מייק וואלאס" – Mike Wallace Is Here

הפקות אמריקאיות בראשות במאי ישראלי יש לא רק בעולם הסרטים העלילתיים, כפי שמוכיח סרטו של אבי בלקין (״פתלתל״) על איש הטלוויזיה מייק וואלאס. המראיין הקשוח שנודע ביכולתו לצלות ולצלוב את המרואיינים שלו, נחשף בסרט גם דרך השאלות הקשות שנהג לשאול, אבל גם יושב בעצמו לא מעט בכסא הנחקר. הכל כמובן בעזרת חומרי ארכיון רבים, שכן האיש לא איתנו כבר כמה שנים, ולכן לדחוס קריירה שנמשכה על פני חצי מאה היא רק אחת המשימות שעמדו בפני היוצרים. המון טיפוסים מרתקים התראיינו אצל וואלאס לאורך השנים, כפי שאפשר לראות בסרט, אבל האם וואלאס עצמו מעניין מספיק? ומה מסתתר מאחורי החזות השמוקית במתכוון שלו?

למי שלא מכירים כלל את וואלאס, הסרט יכול לשמש כמדריך לרגעי השיא והשפל שלו. מהתוכנית ״60 דקות״ עימה הוא מזוהה והמשך בראיונות נודעים ודיכאונות אישיים ומפורסמים לא פחות, הסרט מתקדם באופן יחסית כרונולוגי כביוגרפיה סטנדרטית. זהו הפן הסגנוני שמבקש לייחד את היצירה, כאשר הבמאי שואב מן התעוזה של וואלאס שאתגר את המושג ״עיתונאות״ בטלוויזיה ומחפש את השפה הצורנית המתאימה. העריכה משנה קצב כל הזמן, מה שאולי יתסכל צופים מסויימים. האפקט המרכזי בו נעזר הסרט הוא מסך מפוצל, בשימוש לא רגיל – לא רק הפרדה בין מראיין ומרואיין, לדוגמה, אלא גם כאילו תגובות של וואלאס בצד אחד למה שמתרחש על המסך בצידו השני. דואליות היא גם מה שאפיין את הקריירה של מושא התיעוד, שזיגזג כל העת בין משבצת הבדרן להשכרה והעיתונאי הנוקב, וגם בשאלה זו הסרט מבקש לעסוק – אבל משאיר את ההכרעה לצופה. כתוצאה מכך עולה שאלה רחבה יותר על תפקיד החדשות בימינו, על דרמה וסנסציות לעומת אמת ועובדות.
(אורון שמיר)

"מחכים לקרנבל" – Waiting for the Carnival

תושבי העיירה הברזילית טוריטמה גאים בשפע אפשריות התעסוקה שיש במקום, גם אם כולן קשורות בייצור מכנסי ג'ינס (טוב, דומה כי גם חולצות ג'ינס, אך בעיקר מכנסים). הבמאי מרסלו גומש אולי שאף לייצר דיוקן של העיר כמקום נידח, הניצב בניגוד לפרסומות הענק למוצר אשר מפארות את הגישה לעיירה, אף כי דומה כי פרט לסרטים המפרסמים ג'ינס הקידמה פסחה על המקום. בפועל, לאורך רוב הזמן האנשים שהוא מראיין, תופרים ופועלים משלבים שונים של הייצור ובדרכי עבודה שונות, מרוצים למדי מן החיים במקום ומן הפרנסה שתעשיית הטקסטיל המאוד ספציפית הזו מאפשרת להם. לכן, רגעים רבים בסרט נראים כמו קליפ בו צליל ייצור המכנסיים מייצר את הפסקול.

אך המצב מורכב יותר: כבר מן הפתיחה מסביר הבמאי את הקשר המשפחתי שלו לאזור אותו הוא מתעד ובו הוא אינו חי לשגרה. מספר פעמים במהלך הסרט הוא גם משחק עם השפה הקולנועית בחיפוש אחר דרך אחרת לאמירה, או חשיפת הרובד הסמוי שעובדי המכנסיים לא ממש חופשים במילים. את הלב של הסרט הוא מגלה רק בשלב מאוחר של התיעוד, אך לא סתם הוא הקפיץ את הנושא לכותרת – מתברר כי העיירה משתנה כליל בתקופת הקרנבל ובימים המובילים אליו. כולם רוצים לנסוע לחוף במהלך החג ולצורך כך הם אף פועלים באמצעים קיצוניים, כולל מכירת כל הרכוש אותו צברו במהלך השנה בה הם עבדו על מנת לכסות את החובות מן הפסטיבל הקודם. הדבר המדגיש את הגוון אירוני שקיים לאורך כל היצירה והופך את גומש לא רק למתעד של מקום בו האנשים עסוקים במלאכה ספציפית, אלא לבמאי בעל חותם אישי.
(עופר ליברגל)

"מיידן" – Maiden

על פניו, סרטו של אלכס הולמס (״בית סדאם״) אולי לא יישמע מסעיר במיוחד – סיפורו של הצוות הנשי הראשון במירוץ יאכטות יוקרתי סביב העולם, שהיה ענף של גברים עד 1989. אולם לסרט יש את כל האיכויות של דרמה אפית, כולל פסקול מנופח ורגעי התעלות מול משבר, וכמובן גיבורה שכאילו יצאה מאיזו מיתולוגיה קסומה אך לא נודעת. מצד אחד, באמת שהטרנד של ״נשים חזקות שעושות דברים למרות שאמרו להן לא״ נדמה שממצה את עצמו אחרי כל סרט, ויותר מעניין לחשוב על השלב הבא. מצד אחר, לא בטוח כמה סרטים בפסטיבל השנה יגרמו לכם או לכן לבכות מהתרגשות – והנה אחד החזקים מסוגו שראיתי בעת באחרונה, רוב הזמן בעיניים לחות.

טרייסי אדוארדס נתקלה בסקסיזם כשניסתה להצטרף לצוותי הפלגה של גברים ולכן הקימה לה צוות משלה כסקיפרית של ספינה ששמה כשם הסרט. הנשים שבחרה לספינתה, שמתראיינות לדוקומנטרי הזה 30 שנה אחרי אירועי ההפלגה ההיסטורית, רובן ככולן מביאות סיפור ואופי מעניין לצפייה, אבל אדוארדס היא כוכבת-על ורואים את זה מהרגע הראשון שלה על המסך. בזכותה זה לא רק סיפור על אחוות נשית אל מול סקסיזם, אלא גם סרט שכמו הגיבורות שלו מתעלה מעל לנסיבות והופך ענף ספורט נישתי לכזה שמערב רגשית אפילו אם לא שמעתם או שמעתן עליו עד עכשיו (כמוני למשל). כמו שכל דרמת ספורט טובה מקבלת את החוזק שלה מהסיפור של הדמויות, ואם אפשר גם מהכריזמה שלהן, כך גם ״מיידן״ היא יצירה שמנווטת את דרכה במים לא מוכרים שהופכים לסוערים ומרגשים. בהקרנה בה נכחתי בפסטיבל טרייבקה הקהל לא התבייש להריע או להגיב בקולניות משל היינו באיצטדיון, וכיבד את אדוארדס בתשואות שלא היו מביישות אייקון ספורט. ככה שאפשר לומר די בוודאות שמדובר בקראוד-פליזר.
(אורון שמיר)

"מרחק נגיעה" – Seventeen Blocks

אחד מסרטי התעודה המדוברים ביותר של השנה שעברה היה "להתגבר על הפער" עליו אורון הרעיף שבחים לקראת טקס האוסקר, שם היה מועמד לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר. גם הוא נמצא בתכניית דוקאביב 2019. זהו סרט שבאופן העשייה שלו מזכיר קצת את "התבגרות" והוא עוסק בשלושה נערים ממשפחות מפורקות שמתחברים על רקע חיבתם לגלישת סקייטבורד, אותם תיעד אחד מהם במשך שנים רבות.
אני לא נמנה על אוהדי הסרט ההוא, שעל אף כמה סצנות חזקות בהחלט מצאתי את חקירת הכישלון הידוע מראש של גיבוריו מתישה ומעגלית מדי. לכן הגעתי קצת בחשש אל "מרחק נגיעה", סרט שעוסק בילד משכונת מצוקה שהחל לתעד את עצמו בגיל 12 ועכשיו אחרי 20 שנים של חומר זה הפך לסרט, וסביר להניח שלא מדובר בסיפור אופטימי במיוחד. על פניו זה מרגיש כמו "להתגבר על הפער 2".

אז האמת שכן, מבחינה סגנונית ותכנית יש הרבה מן מהשותף בין שני הסרטים האלו, אבל "מרחק נגיעה" טוב בעיני פי עשרות מונים, והוא ללא צל של ספק אחד הסרטים המצוינים שראיתי השנה. עדיף לא לדעת יותר מדי לפני הצפייה, כי בערך חצי שעה פנימה מגיע טוויסט מטלטל במיוחד, שגרם לי לעצור לרגע את הסקרינר, לחזור אחורה דקה או שתיים, ולצפות ברגע הזה שוב כדי לראות אם הבנתי נכון. שם הסרט כאילו מתחיל מחדש ולוקח לכיוונים פחות צפויים, מכניס אותנו לחרדה אמיתית לגורלן של הדמויות מרגע זה ואילך, וזאת כנראה הסיבה העיקרית מדוע נותרתי קשוב לכל אורכו, בשונה מ"להתגבר על הפער".
בניית הנראטיב של דיויד רות'בארט ממשיכה להוסיף לנו אינפורמציה חדשה כל הזמן, אפילו ממש עד לדקות האחרונות, במונולוג מרסק של אחת הדמויות שמשנה את כל מה שחשבנו עליה. הרבה כאב ותסכול יש ב"מרחק נגיעה" וזה משהו שכדאי לקחת בחשבון לפני הצפייה, אבל אם חשקה נפשכם בסרט שיישאר אתכם זמן רב לאחר סיומו, הנה מצאתם.
(אור סיגולי)

"נוסעי חצות" – Midnight Traveler

במבט ראשון זה עלול להיראות כמו עוד סרט על תופעת הפליטים והמהגרים המחפשים מקלט באירופה, מה גם שהסרט כבר הספיק לזכות בפרסים בסאנדנס וברלין מאז תחילת השנה. אבל השוני הוא שלא במאי אירופאי מדושן בלי מקום בארון הגביעים ביים אותו, אלא קולנוען מאפגניסטן שנרדף בידי השלטונות ומספר בגוף ראשון על מסע החתחתים שלו ושל משפחתו. הסרט צולם כולו בעזרת שלושה טלפונים סלולריים ובידי ארבעת בני המשפחה – חסן פאזילי וזוגתו פאטימה חוסייני, קולנוענית אף היא, ושתי בנותיהן הקטנות נרגיס וזהרה, שאף מקבלות כאן קרדיט כצלמות. מבחינת ז׳אנרים זה אומר גם דרמה על משפחה שמחפשת מקום, גם סרט מתח של נרדפים ונמלטים, וגם ספק פאונד-פוטג׳. כי בכל היקר לי, החרדה כאן לגורל הדמויות היא ממשית ולא היה שמץ של מושג מה מחכה להן מעבר לפינה, מה התחנה הבאה שלהן ובעיקר איך ייגמר הסיפור.

התיעוד העצמי מתחיל כשפאזילי נאלץ לברוח עם משפחתו לטג׳קיסטן, לאחר שמתח ביקורת על הטאליבן בסרטו האחרון ודמו הפך להפקר. היעד הסופי אמור להיות אירופה שתכיר במשפחה כמבקשי מקלט, אבל הדרך לשם רצופה מכשולים, התקלות ותנאים שקשה לשרוד בהם. עוד יותר קשה לדעת במי לבטוח, בעיקר בכל הנוגע למבריחים בתשלום או חברים לצרה. לכל אורך הדרך הקשוחה והמצליפה אנחנו זוכים להכיר משפחה אופטימית דווקא, המורכבת מארבע נפשות שונות למדי זו מזו ומרתקות כל אחת בדרכה. הם תמיד מנסים לשמור על צלם אנוש ולדבר על הכל, כולל ענייני דת ומדינה או מהות הקולנוע, כמצופה ממשפחה שמורכבת מבמאי ובמאית. פאזילי מפגין דבקות בטלפון הסלולרי בכל סיטואציה, מה שלא היה מבייש אף מילניאל, והופך את המכשיר למצלמת קולנוע של ממש משל היה ג׳אפר פאנהי. גם בעולם בו קיים ״הסטורי של אווה״ עדיין אסור להשוות, אבל כן חשוב להכיר בכוח העצום שיש לאמצעי התיעוד היום להנציח ואף לשדר לעולם כמעט בזמן אמת את העוולות שמתרחשות בו יום אחר יום.
(אורון שמיר)

"נמל תעופה ברלין טמפלהוף" – Central Airport THF

שדה תעופה שפעם היה אמור לפאר את היכולת הגרמנית הפך לנטוש וריק עם השנים, עד להחלטה להפוך אותו למקום שיכון זמני לפליטים המבקשים מקלט בגרמניה. כפי שקורה לא פעם במקרים אלו, מקום שמיועד למעבר לשבועות ספורים הופך עבור חלק מן הפליטים לבית למשך תקופה של יותר משנה, מבלי אפשרות לנוע. הבמאי קארים איינוז מתעד את המקום במשך שנה, כאשר שמות החודשים נאמרים בערבית על ידי הדרים במקום. הוא עוקב בלי קריינות אחרי מספר דמויות – פליטים המבקשים להתחיל את חייהם מחדש, גרמנים אשר לא מדברים את שפתם וגם מתרגמים ללשונות שונות.

לפרקים, הפער בין הארכיטקטורה של נמל התעופה מייצרת דימויים אבסורדיים, שנראה כאילו הם לקוחים מסרט של ז'אק טאטי או אילייה סוליאמן רק בלי הגאגים. בחלקים אחרים, האבסורד נובע מחוסר היכולת לעזור או לתקשר גם כאשר יש כוונה טובה – הסרט אומנם לא מציג את גרמניה כמקום שמעניק תקווה או מקלט קבוע, אך הגרמנים אינם הנבל של הסרט, אלא המציאות מארצות המוצא של מבקשי המקלט. בסופו של דבר הסרט מייצר סוג של אופטימיות בכך שהאנשים בהם הוא מתמקד באמת רוצים לעזור ו/או מאמינים כי יש ביכולתם לבנות מחדש סוג של חיים בארץ זרה, אף על פי שהם השאירו חלק ניכר מזהותם או אפילו נעוריהם מאוחר. דבר זה הופך את הסרט לפשוט יותר לצפייה מסרטים אחרים על מצב הפליטים בימינו, אף על כי הכאב על האובדן ניכר בו בכמעט בכל סצנה.

במידה רבה, נמל התעופה שעבר שינויי מהווה מטאפורה למצב האנושי במאה ה-21, המקום שאמור לאפשר תנועה בין מדינות מתפקד כסוג של מנומס ולא רשמי של מחנה מעצר, מה שמיועד היה לבטא את הזהות הגרמנית הופך למקום המעוצב בידי סורים ואפגנים, מערכת הכריזה לא מודיעה על מועדי טיסות, אלא על האפשרות לקבל חיסונים. הכפר הגלובלי הוא כן, אבל הוא לא מאפשר מעבר חופשי או שותפת מלאה בגורל, רק שותפת מלאה בפחדים.
(עופר ליברגל)

"סינמה מרוקו" – Cinema Morocco

למי שמתלבט האם לצפות בדוקאביב בסרט שעוסק בקולנוע עצמו, בסרט שעוסק בשינוי של העולם הישן מול הקדמה או בסרט שעוסק בנושא חברתי, סרטו של ריקרדו סליל הברזילאי משלב כל התחומים בסרט נגיש אחד – סיפורו של בית קולנוע מפואר בסאו פאולו שהפך עם השנים לבניין נטוש. קבוצה של פעילים חברתיים מחליטה לפלוש במקום ולשכן בו מחוסרי דיור מרקעים שונים – תחילה היה מדובר רק כבודדים, אך עם הזמן הפך בית הקולנוע למקלט עבור מאות אנשים, בהם גם מקומיים חסרי מזל אך בעיקר פליטים מאפריקה.
על מנת לכבד את המורשת של המקום, מתחילים להעביר לתושבי בית קולנוע סדנה שמטרתה לשחזר דרכם סצנות מן הסרטים הגדולים שהוצגו במקום בעיקר בשנות החמישים – כך האנשים משולי החברה מוצאים דרך למצוא את עצמם בטקסטים שכתבו שייקספיר, ברגמן או בילי וויילדר (בין היתר). הסרט מתאר את החזרות על הטקסים מול הסרט וברגעים מוצלחים גם משלב בין צילומים מן הסרטים המקוריים לעבודה שיצרו השחקנים הלא מקצועיים החדשים – ויש לציין כי צילום הקטעים המשחזרים את הסרטים משחזר גם במידה לא רעה את האסתטיקה החזותית של כמה יצירות מופת מתולדות הקולנוע בקטעים הרלוונטיים. אלא שלאורך כל הזמן, איום הפנוי מצד הממשל לא פוסק. בנוסף, הבמאי משלב בין הקטעים המציגים סצנות מסרטים לשיחות עם האנשים על הנסיבות הקשות שהובילו אותו לחיות בתוך בית הקולנוע, ברוב המקרים אחרי שספג טרגדיה אישית לא פשוטה.

זהו סרט על מחאה חברתית ויצירת אמנות עם ועבור הקהילה וגם סרט על כוחו של הקולנוע לשפר את המציאות, גם אם רק את ההרגשה הפנימית של גיבורו' בעוד הכוחות הפוליטיים והקפיטליסטיים צפויים למצוא את הדרך להרוס את מרקם החיים במה שהיה פעם בית קולנוע. עצם השם שנבחר לקולנוע בשנות החמישים מסכם את הרב תרבותיות של הסרט: קולנוע בברזיל שקרוי שם מדינה באפריקה, כנראה בגלל סרט הוליוודי מצליח. הקולנוע מחבר עולמות והופך אישה ענייה לנורמה דזמונד, אך כמו בדרכים אחרות, הפוליטיקה לפעמים יכולה לרמוס את האמנות.
(עופר ליברגל)

"סקאווה" – Sakawa

לכל אחד ואחת בטח יצא לקבל מכתב מ״הנסיך הניגרי״, זה שאנחנו ״חברים יקרות״ שלו ורק מחפש למי להוריש את הונו. אז עד שיגיע סיפורו המרגש והשקרי של יורש העצר הבודד אל מסכי הקולנוע, נתנחם בסיפור על פישינג וקאטפישינג מסוג אחר, עם גאנה במקום ניגריה. הסרט מתמקד בקבוצה של צעירים גנאים המבלים את ימיהם בהתחזות לנשים פתייניות במטרה לשנורר כסף מגברים פתאים באינטרנט, מבצע עוקץ מסובך מכפי שנדמה. חלק מהם לא רק פועלים מול כמה ״קליינטים״ במקביל, אלא גם נכנסים איתם למערכות יחסים אמיתיות המצריכות שיחות טלפון או אפילו וידאו, מה שמעודד פתרונות יצירתיים. קשה להחליט אם זה יותר מצחיק או מזעזע, והסרט אכן נע בין שתי האפשרויות הלוך ושוב.

מצד אחד, יש כאן תיעוד של מדינת עולם שלישי שגוזלת כסף במרמה מן העולם המערבי באופן שכמעט מתחשק להריע לו. מצד אחר, בכל זאת מדובר ברמאות ובניצול בדידותם של גברים בידי גברים אחרים, סליזיים ככל שיהיו (מתייחס לקורבנות ולמקרבנים כאחד). בסופו של דבר, מערכת הדופקים והנדפקים נשמרת שכן נדמה שכולם נעקצים בסרט הזה, או לפחות משלמים מחיר כבד. את מרבית הכסף שהם מרוויחים במרמה מוציאים הצעירים על שתייה ובילויים, מה שמותיר אותם במצב תמידי של עוני ושעמום במדינה שאפשר רק לחלום על להיחלץ ממנה בלי מסמכים, אפילו אם הצלחת לחסוך קצת. זה פחות מלנכולי ממה שזה נשמע ולאחר הצפייה נעשה יותר מטריד, שכן חלקים מהסרט נותרים מרומזים.

בסרט הביכורים שלו, בן אסמואה מייצר תיעוד באופן קולנועי מאוד, לא רק מבחינת הנראטיב כפי שהוזכר לעיל. עם קומפוזיציות מחושבות ותנועות מצלמה ארוכות, הסרט מהלך על גבול התחושה שאולי הכל בו מבויים, או לפחות שלבמאי הייתה יכולה להיות השפעה על המתועדים. אבל לא רק שלא היה לי אכפת, להיפך – מי שסובלים מהפן האסתטי של קולנוע תיעודי יהיו הראשונים לקבל המלצה על החוויה שמציע הסרט הזה אפילו רק בפן הוויזואלי. יתרה מזאת, אם הוא אכן מבויים זה רק מוסיף שכבה נוספת של מטא-קולנוע ליצירה שעוסקת במכירת אשליות, בשימוש באמצעים טכנולוגיים לטובת יצירת דמויות שמחפשות קהל.
(אורון שמיר)

"צבא הקיסר צועד עירום" – The Emperor’s Naked Army Marches On

הבמאי היפני קוזו הארה זוכה לרטרוספקטיבה בפסטיבל וזהו סרטו הידוע ביותר  – לווי מקרוב של מאבק של בן אדם אחד לצדק. אבל הסרט הזה נבדל מסרטי מאבק לצדק אחרים במספר דרכים, רבות מהן קשורות למושא התיעוד: אוקוזאקי קנזו, חייל יפני במלחמת העולם השנייה שאחרי המלחמה נכנס לכלא מספר פעמים, כולל פעם שירה בחץ וקשת לעבר הקיסר ופעם אחרת שהפיץ צילומים ארוטים בכיכובו של הקיסר.

בראשית שנות ה-80, אוקוזאקי נמצא מחוץ לכלא והוא יוצא למסע אשר הפעם מכוון את החצים לא רק כלפי ההנהגה, אלא גם כלפי מי ששרתו עמו במהלך המלחמה. הוא מנסה לגלות מדוע הוצאו להרוג שני חברים ליחידה, כ-23 ימים לאחר סוף המלחמה. הוא פוגש קרובי משפחה של נספים, חברים ולנשק ומפקדים ומנסה לגרום להם להודות בזיכרונות מאוד לא נעימים על חודשי המלחמה הארוכים והקשים באי גיאנה החדשה בו הוא הוצב. רוב הסרט מציג אותו פוקד את האנשים בביתם, בלי הודעה מראש. רבים מהם לא רוצים לשתף פעולה עם החקירה שלו ויש להם סיבות טובות.

הצפייה בסרט אינה פשוטה ממספר סיבות – גם בגלל מה שנחשף על המלחמה שכולל חלקים מאוד אפלים שיפן לרוב מנסה להכחיש. וגם בגלל שאוקוזאקי, לאורך כל הדרך, מייצר תגובה אמביוולנטית: לצד ההערכה למחויבות שלו לחשיפת האמת, יש משהו אלים בגישה שלו ולא כל הפשעים שלו קשורים בתיקון הנזק של המלחמה. לא פעם הדרך בה הוא מנסה להשיג מידע גולשת לאלימות פיזית, כולל אלימות נגד מפקדים וחיילים אחרים שבזמן צילומי הסרט כבר היו חולים וקשישים – מאידך, מדובר בחסרי ישע שביצעו פשעים איומים. הראה בוחר רוב הזמן להראות סצנות ארוכות במתכוון ואז לחשוף מידע בשקופית הסבר קצרה, מה שכמעט מכניס את הקהל לתוך המאבק המילולי או הפיזי. דקות הסיום של הסרט מציגות מהלך עלילתי מפתיע ששומט שוב את הקרקע בכל הנוגע ביחס לגיבור הסרט, אם כי העיסוק העיקרי של הסרט אינו באדם הבודד במאבקו הנואש וגם לא בקרבנות המלחמה הספציפיים לשמם הוא לוחם: הסרט הוא זעקה כוללת לחשבון נפש של אומה שלמה ואולי של כל האומות, על מנת שידע מי שיוצא למלחמה עד כמה הדבר כרוך באיבוד כל מה שנראה כמוסר הבסיסי ביותר.
(עופר ליברגל)

"שמשות אפלות" – Dark Suns

במקסיקו אנשים, לרוב נשים, פשוט נעלמים כאילו בעלה אותם האדמה. זה לא דבר חדש והמצב הזה כבר תואר בסרטים תיעודים ועלילתיים, אך סרטו של ג'וליאן איליי מעביר את הסיפורים המזעזעים הללו בדרך פשוטה ומצמררת – לרוב עם צילום של חלקים שונים ממקסיקו ואנשים שבורים שמעידים על ההעלמות של אדם קרוב, פעילים מסוגים שונים המנסים להילחם בתופעות שהמשטר לא מתעניין בהן במקרה הטוב, מעלים עין או שותף סביר לפשע במקרים אחרים. מנשים שנחטפות ונרצחות כטקס חניכה של המאפייה דרך עיתונאים שחקרו יותר מדי ועד ל-43 סטודנטים שנחטפו במהלך הפגנה.

הסרט מייצר דיוקן של חוסר אונים של מדינה שלמה, גם בגלל שהוא מפרק את מקסיקו למחוזות השונים, בכל אחד מהם השחיתות והמאפיה לובשים אופי קצת שונה, כאשר ההבדלים בין סיפור לסיפור רק הופכים את המכלול למזעזע יותר, זאת כמעט מבלי להראות מראות קשים לצפייה. החריגה מבחינת הזוועות נובעת מכך שבלב הטבע מצויים הרבה מקומות שהם כנראה קברי המונים ובחלקים היותר ישירים בסרט, אנשים יוצאים עליהם ומאתרים חלקי גופות אדם – לא פעם אם יכולת חלקית בלבד לדווח על מה שהם מוצאים. הרידוד של בני אדם לשרידי לסת או עצם אחרת משלב בין השליו למחריד באופן שלא יעלה על הדעת. אולם בסוג כזה של סרטים, לפעמים תליית בגדים לייבוש או פתח של חנות מכולת יכול להיות דימוי לא פחות מצמרר. זהו סרט מפעים ומחושב היטב, והוא מומלץ כמעלה חשיבות לנושא הנסתר בלי להתעכב על יותר מדי מראות קשים. אולם הוא לא מאפשר מנוח ומבחינה זו הוא קשה נפשית לצפייה גם ביחס לסרטים תיעודים אחרים.
(עופר ליברגל)

"שרלרואה, ארץ 60 ההרים" – Charleroi, The land of 60 Mountains

סרטים המתעדים עיר הם ז'אנר בפני עצמו בקולנוע התיעודי, עם שורשים עוד בימי הקולנוע האילם – סרטים אלו נעים בין תיעוד פיוטי ומופשט לחלוטין, מסע אישי בעיר, שיחות עם התושבים או הסבר מפורט על המקומות המזוהים יותר עם העיר. הבמאי גיא-מרק הינאנט בחר לשלב בסרטו בין כל האפשריות הנ"ל וספק אם חיבור כזה היינו אפשרי מבלי לוותר על חלק מן המאפיינים המגבשים של כל סגנון אפשרי. לאחר פתיחה מופשטת המבשרת על השתלטות של העיר התחתית על פני אדמה, על רקע צילומים מרהיבים של מערכת הכבישים של העיר, הבמאי נע בין תיאור הסיפור הרשמי של העיר בעבר, מבט על הקשיים בהווה דרך שיחה עם דמויות מראש העיר ועד חסרי הדיור, דיון בעבר וגם הזיכרונות האישיים שלו, שלפעמים משולבים בחיי דמויות מפורסמות מתולדות העיר, כמו הצייר רנה מגריט. מקום נרחב מוקדש בסרט לקהילה היהודית בעיר ולגורלה לאורך המאה ה-20, מה שייתכן ויעורר עניין מיוחד בארץ.

ההתנסות בסוגים שונים של מבטים מאפשרת לסרט לייצר מספר רב של רגעים מוצלחים, מביקור בבית כנסת ועד קפיצת בני נוער לנהר. מאידך יש בסרט פשוט מספר רב מדי של רגעים וגישות – הסרט נמשך למעלה משעתיים וקשה לי לומר כי הוא מצדיק את אורכו, מה גם שחוסר האחידות הסגנונית פוגם בו. זה לא לגמרי סרט ניסיוני פיוטי, למרות שדומה כי זו המטרה המוצהרת של הבמאי, לפחות כי שהיא באה לידי ביטוי בדקות הפתיחה ובפרגמטים אחרים מתוך הסרט. אולם בגלל חלקים אלו, הסרט גם לא ממש עובד כסרט תיעודי המבוסס על ראיונות שכן הוא מכיל קטעים שעלולים להיות קשים לפענוח עבור הקהל המורגל לעשייה תיעודית מן הזרם המרכזי. לכן, למרות שניכר כי מדובר בבמאי בעל תפיסת עולם מיוחדת והבנה של כלי הקולנוע, גם החלקים היפים בסרט קצת נופלים בין הכיסאות.
(עופר ליברגל)