• פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • סרטים חדשים: ״שוטר על הדרך״
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • ״לייט נייט״, סקירה
  • ״אישה עובדת״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

פסטיבל אוטופיה 2018: ״האיש שהרג את דון קישוט״, ״האופק״, ״מקבילים״, ״טיגריסים לא פוחדים״

10 בדצמבר 2018 מאת מערכת סריטה

פסטיבל אוטופיה לשנה זו כבר תם ונשלם, אך כיוון שרוב הסרטים מבין התוכניה שלא כתבנו עליהם מראש היו מרוכזים ממש בקצהו, יצא שאנחנו בעצם חייבים לכם ולכן דיווח משולב נוסף, הפעם על יומו האחרון. יחד עם הדיווח הקודם של עופר ולירון ובצירוף הטקסט המקדים של אורון, כולנו בסריטה מרגישים שכיסינו את רוב הפסטיבל הישראלי לקולנוע ז׳אנרי וכרגיל שמחים על הזכות לקחת בו חלק ומודעים לכך שקיומו אף פעם לא מובן מאליו. ארבעה סרטים מחכים בהמשך, ואת המיני-סקירות עליהם כתב עופר ליברגל, חוץ מהאחרונה שנכתבה בידי לירון סיני.

בטקס הנעילה של הפסטיבל הוענקו פרסים לסרטים הישראליים. בפרס הסרט הטוב ביותר זכה ״קריאה לחלומות״ של רן סלוין, בעוד חבר השופטים בחר לציין לשבח את ״הגולם״ של האחים פז. אגב, פסלון הזכייה החדש של אוטופיה, שנוצר בידי מיש רוזנוב, מעוצב בהשראת דמות הגולם. הסרט הקצר טוב ביותר הוא "יום העדכונים" מאת מור חנאי ממכללת ספיר, בציון לשבח זכה "שממה" של ירין זמר, ופרס מיוחד מטעם חבר השופטים, ספציפית ביוזמת בראשות הבמאי האמריקאי קולין טרברו, הוענק לסרט "סחף" של רותם בלוך ממכללת ספיר אף הוא. ברכות לזוכים ולזוכות!

האיש שהרג את דון קישוט
The Man Who Killed Don Quixote

סרטו החדש של טרי גיליאם נפתח בכתובית המבשרת על השלמתו אחרי יותר מ-25 של עבודה וביטולים, אבל למעשה מדובר בפרויקט שהעבודה עליו החלה בשנת 1989, כך שמדובר בסרט של 29 שנה. וזה לא שיא של עבודה על סרט של דון קישוט/קיחוטה. אורסון וולס עבד גרסה משלו, שכמו הגרסה של גיליאם משלבת בין הרומן המכונן של מיגל דה סרוואנטס לבין העולם המודרני – במשך כ-30 שנה. הגרסה של וולס לא הושלמה מעולם ואחרי מותו נערכו מן החומרים שהוא צילום שתי גרסאות פיצ'ר שאף אחת מהם לא תואמת את המבנה הנרטיבי שהכתיב וולס. לפחות במקרה של גיליאם, מדובר בסוג של נס: לא רק שהסרט יוצא לבסוף, זה גם קורה כשהייתה לבמאי סוג של שליטה אמנותית.

אולם, לא בכדי הסרט נפתח בהכרזה על העיכובים ומסתיים בהקדשה לג'ון הרט וז'אן רושפור, שניים מן השחקנים שלוהקו לתפקיד דון קישוט (רושפור אף צילם כמה סצנות), ונפטרו בעת האחרונה. מייקל פיילין, שחקן אחר שלוהק להפקה שבוטלה רגע לפני תחילת הצילום, עדיין חי. הצרות המשיכו לרדוף את היצירה גם אחר השלמתה – במאבק משפטי על זכויות היצירה, שנפתר אחרי הבכורה בפסטיבל קאן, ביציאת הסרט עצמו, וגם דרך אמירות מזעזעות של הבמאי בנושא שלא קשור לסרט.

המילים גאון ואידיוט אינן בהכרח סותרות. גיליאם יצר לאורך השנים סרטים שהם לא רק שופעי דמיון והמצאות חזותיות, אלא גם עמוקים פילוסופית ובעלי דמויות מורכבות של גברים ונשים כאחד. בראשית השנה הוא אמר בראיון כי הארווי ויינשטיין הוא מפלצת, אבל הנשים שהיו הקורבנות שלו "ידעו מה הן עושות". כל ניסיון הבהרה שלו רק הראה עד כמה הוא מנותק יותר מן הקושי שנשים מתמודדות עמו בתעשייה. מי שמכיר את הפרשה לא יכול להתנתק ממנה לחלוטין במהלך הסרט שכן יש בו דמות משנה של נערה כפרית שנאמר לה כי היא יכולה להיות כוכבת קולנוע, הלכה בעקבות החלום, לא קיבלה תפקידים והפכה לסוג של נערת לווי. לזכות הסרט ייאמר כי הוא מצייר אותה כקורבן של גברים השולטים בתעשיית הקולנוע וכמי שהדרך האומללה של חייה נכפתה עליה. יש משפט שהיא אומרת שיכול להתפרש כביטוי לתפיסה המעוותת של הבמאי (שגם חתום על התסריט יחד עם טוני גריסוני, עמו עבד בעבר), אבל האופן בו השחקנית ג'ואנה ריביירו מבטאת את המילים מרמז כי היא בעיקר מנסה להסתיר עד כמה איבדה שליטה על חייה.

העלילה המרכזית של הסרט מתרחשת בימינו. טובי (אדם דרייבר) הוא במאי פרסומות נערץ ומתנשא אשר החליט לצלם קמפיין יקר בספרד עם שחזור של סצנת הלחימה בתחנות הרוח. הצילומים מסתבכים אך הצוות ממשיך להתחייס אליו בכבוד והבוס שלו (סטלן סקארסגארד) כבר עובד על קמפיין נוסף עם חברת וודקה רוסית. הוא מחפש השראה וצועני מסתורי מציע למכירה בין היתר DVD של סרט הסטודנטים שביים טובי – עיבוד ל"דון קישוט" שצולם בספרד עם שחקנים לא מקצועיים. אחרי מספר פלאשבקים לצילומים לסרט מן העבר, הוא יוצא לחפש את העיירה בה צילם בזמנו את הסרט. הוא מגלה את ההשלכות הקשות של עבודה עם שחקנים לא מקצועיים מיישוב קטן וכיצד האופן שבו ניצל את הכפר ממשיך להשפיע לאורך שנים. בעיקר הדבר נכון לגבי חאבייר (ג'ונתן פרייס), הסנדלר שהוא לקח לתפקיד הראשי כי יש לו פנים מעניינות. עשור אחרי תום הצילומים, האיש עדיין משוכנע כי הוא אכן דון קישוט, הלוחם למען השבת עידן האבירות האבוד 400 שנה אחרי שנולד, מלווה בספר באנגלית על קורותיו שנכתב בידי ההיסטוריון סרוואנטס. שילוב של מספר תקריות הופך את טובי לנמלט מן המשטרה הספרדית ולחבר למסע של חאבייר/קישוט ההוזה, המשוכנע שהוא סנצ'ו פנצ'ו, עוזרו הנאמן. יחד הם יעברו כמה הרפתקאות אשר מתקיימות בו זמנית בהווה, בעבר, ובהזיות אשר ייתכן שעוברות מדמות לדמות.

בסרטיו הגדולים ביותר (בין היתר: ״ברזיל״, ״פישר קינג״ ו״12 קופים״) גיליאם ידע לייצר קטעי פנטזיה עתירי דמיון המשולבים במציאות קשה, וזה גם המצב בקטעים הטובים ביותר בסרט הנוכחי. גיליאם בונה כאן לא רק סטים מורכבים, הוא גם מניע את המצלמה בזוויות מעוותות ותוך שינוי נקודות מבט באופן שאף במאי אחר לא עושה בימינו בקולנוע המסחרי. החשיבה הקולנועית בסרט בהחלט ממשיכה את סרטיו הקודמים והדבר תורם לכמה וכמה סיקוונסים פשוט נהדרים. לצד זאת, שוב כמו בלא מעט מסרטיו, מבנה התסריט מבולגן והסרט לפעמים הולך רחוק מדי עם הגחמות שלו. פרט לדרייבר ופרייס, כל השחקנים האחרים בקאסט לא מחליפים טון או הבעת פנים, והאמת שגם המשחק של פרייס מתפזר בטון שלו מדי פעם.

ברגעיו המעניינים ביותר, הסרט מאשים את הגיבור שלו בהזנחת החלומות שלו כאמן על ידי אימוץ העבודה המסחרית והעדפתה על פני יצירת קולנוע עם נשמה. זאת בעוד הוא מראה שגם כאשר יצר סרטים אישיים, הבמאי למעשה ניצל מבלי משים אנשים אשר אהב וייתכן כי הרס את חייהם, אם כי לפחות במקרה של הדמות הנשית הסרט לא מסתפק בהסבר פשוט. מעניין שהיה השנה עוד סרט שסיפור הפקתו סבל משורה ארוכה של כשלים, שעסק באותו הנושא בדיוק – ״הצד האחר של הרוח״ של אורסון וולס, שלא במקרה מוזכר פעם שנייה בהקשר של הסרט זה. אף כי לכל אחד מן היוצרים חזונות שונים, שניהם נתפסים כבמאים גאונים ומקוללים בו בזמנית, כאשר חלק מן האשמה לסבל שלהם כרוכה בחוסר היכולת שלהם להתפשר על החזון. לכן, יש משהו יפהפה ומרתק גם בסרטים הפחות טובים שלהם. ״האיש שהרג את דון קישוט״ אינו הסרט הכי חלש של גיליאם, אבל הוא רחוק שנות אור מסרטיו הגדולים באמת, שנוצרו לפני יותר משני עשורים. תקופה בה כאמור הוא כבר עבד על הסרט הזה.

האופק
Prospect

ייתכן ושם עברי מתאים יותר לסרט זה יהיה "צפי" או "תקווה", אף כי גם השם שנבחר על ידי צוות אוטופיה מעביר משהו מן המשמעות המקורית של הכותרת אשר מתארת את סרטם המשותף של כריסטופר קלדוול וזיק ארל, להם זהו פיצ'ר ראשון המהווה למעשה פיתוח לסרט קצר אותו יצרו. הסרט מתרחש בעתיד על פלנטה רחוקה בעלת מערכת ביולוגית שונה מזו המוכרת לנו, אבל למעשה זהו מערבון-מד"ב המתכתב עם סרטי חיפוש אחר זהב במערב ארה"ב. למעשה, הסרט הזכיר לי לפרקים שילוב מוזר בין ״האחים סיסטרז״ ו״ללא עקבות״ אם לציין שניים מסרטי השנה. הסרט מתרחש בעולם בו יש אכזריות ולעתים הרג בחיפוש אחר חומר יקר ערך, אך בעיקרו הוא סרט על מערכת יחסים משפחתית ועל הנערה אשר שואפת לצאת מאורך החיים המסוכן והלא שגרתי אשר אביה כופה עליה.

הסרט נפתח בסוג של תחנת חלל שהיא גם קו תחבורה ציבורית, המודיע כי נסיעה זו היא האחרונה. למרות שלא ידוע אם תהיה לו לדרך לחזור לחברה ולסביבה בטוחה, דאמון (איש הקולנוע העצמאי ג'יי דופלאס) מסכן את עצמו ואת בתו סי (סופי תאצ'ר, שמהווה חלק מגל של נערות שמשחקות נהדר בסרטים השנה) בנסיעה לכוכב בו ניתן לכרות חומר יקר על ידי פירוק יצור שהוא משהו בין חי, צומח ודומם. המלאכה מוכרת לשניים כמו עוד מספר מלאכות מורכבות. קלדוול וארל לא מקדישים זמן להסברים והם פשוט מראים לנו את העולם בו הסרט פועל וסומכים על הקהל שיבין תוך כדי. מכיוון שכאמור מדובר בסוג של מערבון, המלאכה לא קשה במיוחד, בעיקר ברגע שבו האויב אינו רק הטבע, אלא גם בני אדם אחרים. אחד מהם הוא עזרא (פדרו פסקל) שהופך לדמות מרכזית לא פחות בסרט בעודו הופך גם ליריב וגם לבן ברית, ואולי לעוד כמה דברים על הדרך.

הסרט עושה עבודה טובה בעיצוב עולם מד"בי שנראה טוב ולא צריך לעלות יותר מדי, והוא עושה עבודה טובה אף יותר בתיאור מסע ההתבגרות של סי, נערה שכבר חוותה לא מעט דברים כואבים טרם התקופה המתוארת בסרט. היא נדרשת לגלות בסרט תושייה ולמצוא דרך עצמאית בחייה, אחרי שאביה בחר בדרך שכוללת צפי לעושר, אבל אין בה דבר יציב או אפילו אופציה עתידית לחיים בהם יהיה ביטחון. לוקח קצת זמן להיכנס לסרט אשר העלילה שלו מתקדמת בקצב אטי לפרקים, אבל בסופו של דבר הוא יצירה חכמה ומעוררת מחשבה, מה שמד"ב עצמאי צריך לעשות.

מקבילים
Parallel

פסטיבל אוטופיה הקרין השנה את כל סרטיו של הבמאי המקסיקאי איזאק אזבאן, שגם היה אחד מאורחי הכבוד והציג את סרטיו. מהם הספקתי לצפות רק בסרטו האחרון, שהוא גם הסרט הראשון שביים בארה"ב והסרט הראשון לו לא כתב את התסריט, עליו חתום סקוט בלאצ'ק, לו זהו תסריט ביכורים. הלב של הסרט הוא הקונספט שלו, ומדובר בקונפסט מוצלח, גם אם לא מקורי – מראה שמעבר דרכה מוביל את הגיבורים בכל פעם לעולם מקביל אחר, דומה לעולם שלנו, אבל בעל הבדלים קטנים. הרעיון של עולמות מקבילים די עובד כמעט כל פעם עבורי, אם כי הסרט הנוכחי יוצא עבורי מפסיד בהשוואה אל ״לכידות״ הצנוע יותר שהוקרן בפסטיבל אוטופיה לפני כמה שנים.

הסרט עוסק בארבע חברים בני בערך שלושים שגרים באותו בית וגם עובדים ביחד על יישומון חנייה מהפכני, אך הם מאבדים את החוזה בראשית העלילה. בתסכול הם מגלים עליית גג נסתרת בבית ובה אותה מראה מולטי-יקומית. עוד דבר חשוב לא פחות: בכל פעם שחוזרים דרך המראה, מגיעים לאותה נקודת מוצא. הזמן משתנה. כלומר, הזמן העובר בעולמות המקבילים נע מהר יותר מעולם המוצא. כך שניתן לעבוד כמה שעות או ימים בעולם מקביל, בעוד בעולם הבית יחלפו דקות ספורות. תחילה, החברים מנצלים את הזמן שהם גילו על מנת לסיים לעבוד על היישומון בזמן להביס מתחרים. אבל לפחות שלושה מארבעת הגיבורים הם אנוכיים ותאבי בצע והדרך לחיי הנאה על חשבון מקבילים שלהם מיקומים אחרים קצרה. וזה עוד לפני שהדברים מתחילים ממש להסתבך מבחינה מוסרית ומבחינת יחסי החברות בתוך הקבוצה.

לזכות הסרט יש לומר כי הוא סוחף לכל אורכו וממש מראשיתו. למעשה, סצנת הפתיחה המתמקדת באישה שהקשר שלה לעלילה נחשף בהגדרה היא הטובה ביותר בכל היצירה. לאחר מכן, ניכר כי הושקעה מחשבה לכל תפנית בעלילה והסרט גם מכניס אלמנטים עתידניים בצורה יפה וטבעית, אבל בגלל שכמעט ואין בו דמויות מעוררת הזדהות (או תצוגת משחק יוצאות דופן) ומכיוון שהקונספט לא בדיוק מקורי, התוצאה עובדת אבל לא מלהיבה רוב הזמן, לפחות עבורי. בכל זאת, אזבאן נראה בסרט זה כבמאי שיודע לווסת היטב את הטונים של היצירה.

טיגריסים לא פוחדים
Tigers Are Not Afraid

המלצות מאחרים הן עניין חמקמק. נוסף ליצירת הציפיות שלעתים לא ניתן לעמוד בהן, יש לכל אחד טעם אישי ותפיסות שונות לגבי מה נחשב סרט טוב ומה נחשב סרט רע. כששמעתי המלצה על "טיגריסים לא פוחדים" בפודקאסט "Shock Waves" המוקדש לסרטי אימה, האופן שבו תיארו אותו, ובעיקר האופן שבו הקפידו לספר עליו מעט ככל הניתן – תפסו את תשומת ליבי. בניגוד להתלהבות מלאת החדווה שרווחת שם בכל מה שקשור לסלאשרים נשכחים וסרטי יצורים עתיקים דלי תקציב ועלובי תסריט, הסרט החדש הזה תואר ביראת כבוד כמעט. התייחסו אליו לא רק כאל סרט אימה שבמרכזו ילדים שמנסים לשרוד בכוחות עצמם ברחובות מקסיקו בצל כנופיות של סחר בסמים. הוא תואר יותר מכל כסרט שמטפל בנושא ברגישות. והוא אכן כזה. היסוד המאיים בו מהותי, אבל הוא רק עוד תפר אחד במארג שלו, וזה שבשילוב היסוד הפנטסטי מאפשר לשוחח על נושא כבד בצורה בלתי נסבלת.  

את הסרט כתבה וביימה איסה לופז, ומהצצה קצרה בעמוד ה-IMDB שלה נראה שעשתה בעיקר קומדיות. הרגעים המפחידים בסרט עשויים היטב, אבל לא מדובר ביצירה שמהותה הפחדה וגם לא הקפצות, בשום צורה. כישוריה של לופז מסרטים קודמים מאפשרים לה לכתוב תסריט שמציג גם אלמנטים קלילים יותר לתוך הסיפור, לא ברמה של צחוק מתגלגל, אבל ברמה של חיוך מרגיע מדי פעם. בכל זאת, מדובר בילדים, וכאלו שמתעקשים, נלחמים על זכותם, אם להיות דביקה לרגע, להמשיך ולהיות כאלו גם כשהמציאות מאלצת אותם להתבגר בטרם עת. אני לא בטוחה אם תהיה אפשרות נוחה לצפות בסרט הזה בקרוב, אבל מקווה בכל מאודי שכן, ולכן גם במקרה הזה, כמו ב"גבול", לא אכנס לפרטי עלילה מהותיים.

כן אוכל לספר שבמרכזו ניצבת אסטרלה (פאולה לארה), שנראית בת כ-12, והדרך שלה להתמודד עם המציאות הקשה שסוגרת עליה מערבת נגיעות של אנימציה, אגדה על טיגרסים שהיא מספרת לעצמה והתרחשויות על-טבעיות שמתרחשות ספק בדמיונה הפורה, וספק במציאות. בגלל שהגבולות בין שני אלו מטושטשים במיוחד אצל ילדים, התפיסה שלה את המציאות משפיעה על כנופיית בנים אליה היא חוברת, בראשם אל שיינה (חואן רמון לופז) ויחד הם מנסים להסתדר ולהתמודד עם האיום היומיומי על חייהם. זה מגיע מכנופייה שמעורבת בסמים וברעות חולות אחרות, כאלו שקשה להעלות על הדעת ועל הכתב למרות שהן נפוצות יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב. אסטרלה היא ילדה שנקלעת לתפקידים מתחלפים של אחות גדולה, אם ומנהיגה, בזמן ששיינה הוא ילד שמנסה להיות המבוגר האחראי של החבורה. ההתנגשות והחיבור ביניהם נע בין המתח של בנים ובנות בגיל הזה, לבין הרצון להשתייך, לבין ההכרח לשרוד.

אין השתלטות של קטעי אנימציה או הנפשה על הסרט – כנראה בגלל אילוצי תקציב – וטוב שכך. גרפיטי שמתעורר לרגע לחיים ומציג את הלך הרוח של אסטרלה, או ממחיש את מה שעובר בראשו של שיינה ורגעים דומים נוספים של התעוררות פנטסטית מפתיעה לחיים אינם רבים. דווקא בשל כך הם מורגשים היטב ומקבלים משנה תוקף של חשיבות סמלית. המשחק של הילדים משכנע ומכמיר לב, והסיפור במסגרתו הכללית אולי יזכיר לכם יוצר אחר ממקסיקו – אחד, גיירמו דל טורו זוכה אוסקר (סוף סוף).

דל טורו כבר השתמש באלמנטים של אימה ופנטזיה כדי לספר לנו סיפורים שקשה לשמוע, סיפורים על ילדים בעיתות מלחמה. גם "ילדים של אף אחד" וגם "המבוך של פאן" עוסקים בנושאים שכנים. ב"טיגריסים" האימה היא מלחמה מזן אחר, כזו שמשולבת בשגרת החיים, אבל הרגישות שבאופן הטיפול בנושא – דומה. לא מדובר בסרט מושלם, והעובדה שכולו מסופר מנקודות מבט של ילדים מאפשרת לנו כצופים להחליק כל מיני פרטים קצת מבלבלים או חסרים. אבל בסופו של דבר מדובר ביצירה מרתקת ששומרת על הצופים ועל הילדים שבה בעדינות, גם כשהיא הולכת למחוזות קשים מאוד, ויש מי שסיימו את הצפייה בה עם דמעה, או שתיים.

תגובות

  1. חיים צ' הגיב:

    בסרטים הגדולים ביותר של טרי גיליאם שכחתם להזכיר את "הרפתקאות הברון מינכהאוזן".

  2. יניב הגיב:

    "האיש שהרג את דון קישוט" הוא סרט שכולו לב, ולצופים הפוטנציאליים מומלץ להחנות את האנליטיקס בכניסה לאולם. יצאתי מהסרט בתחושה של התרוממות רוח וחיבה שלא ניתן להסביר אותה אל הדמויות, כמו להתאהב. אולי הסרט הטוב ביותר של גיליאם שצפיתי בו, אצטרך לצפות שוב בברזיל ו-12 קופים בשביל לקבוע. בכל מקרה גיליאם הפתיע לטובה ובענק, היה אצלי חשש אמיתי בעקבות הביקורות המעורבות והסרטים האחרונים.

    לעומת זאת "טיגריסים" היה רק סביר מבחינתי ולא יותר מזה. הביקורות המהללות וההשוואות לאני והח'ברה, הגוניס ולסגנון של דל טורו כפי שציינת שכנעו אותי שאני בדרך לצפות במשהו ממש מיוחד. אני חושב שהמבקרים במקרה זה נשבו בקסמם של השחקנים-ילדים שאכן נותנים הופעה נהדרת וכן אחווה בין ילדים כפי שהיא מוצגת היא באמת דבר נפלא ומרגש, בוודאי בנסיבות כה קשות – אבל – הם התעלמו מלא מעט פגמים. למשל סיפור הבסיס דל במיוחד, ניתן לתאר את עלילת הסרט כולה בשניים או שלושה משפטים. כמו כן היסוד הפנטסטי בסרט הוא מן קשקוש לא קוהרנטי ולא ממש מתחבר או תורם לסרט. דל טורו זה לא.

    כמו תמיד (אצלי לפחות) ניהול ציפיות הוא חלק מהעניין.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.