פסטיבל סרטים בערבה 2018: המלצות ואזהרות

לארצות הברית יש את פסטיבל טלורייד (או טליורייד), אירוע הקולנוע היוקרתי שמבדיל את עצמו מיתר פסטיבלי הסתיו במיקום ובאוצרות. באי ובאות הפסטיבל סומכים על הניהול האמנותי שלו עד כדי כך שאין להם צורך לדעת את התוכניה ממש עד היום בו הוא מתחיל, ובמקום זאת הם מפקידים עצמם לתקופת נופש קצובה ושנתית בעיירה אשר בקולרדו, צופים בסרטים שנבחרו בקפידה על רקע נופים עוצרי נשימה. אולי הגיע הזמן שפסטיבל סרטים בערבה יזכה לכבוד דומה ויהפוך לגרסה הישראלית של טלורייד. שהצימרים באיזור היישוב צוקים והסביבה יהיו תפוסים ומוזמנים שנה מראש לתאריכי הפסטיבל, כי הנה גם בשנה השביעית לפעילותו הפסטיבל מוכיח עקביות בליקוט כמה מהסרטים הטובים של השנה החולפת. כתמיד, מפיקים ומנהלים את האירוע אייל וטינקר שיראי בעוד על הניהול האמנותי חתומים עדנה ודן פיינרו.

כתמיד, ההיצע השנתי יוקרן תחת כיפת השמיים בלב שמורת הטבע עשוש, והפעם זה יקרה החל מיום חמישי ה-8 בנובמבר ועד מוצאי שבת ה-17 לחודש. אפשר לחלק את התוכניה, קצת בגסות, לשלושה חלקים. הראשון הוא באמת סוג של ״המיטב״, כלומר הזדמנות נוספת לחזות בסרטים שכיכבו בפסטיבלים של ירושלים וחיפה. השני והמרכזי הוא בכורות ישראליות לכותרים נוספים שכנראה שלא יהיה כדאי לסכם שנה בלעדיהם, והשלישי הוא אוצרות של סרטים פחות חדשים אבל לא פחות שווים, בדרך כלל סביב אורחי הפסטיבל. את פוסט ההמלצות הזה אחצה בערך ככה, כולל סרטים שכבר כתבנו עליהם (גם אם לקהל הישראלי הם יוצגו בבכורה), כמה שהצלחתי לראות במיוחד לכבוד הקרנתם וגם אלה שנישאר מסוקרנים מהם עד הקרנתם. כתמיד, מומלץ להיעזר באתר הפסטיבל למידע נוסף, כולל דרכי הגעה ואופציות לינה, אני פה בעיקר בענייני סרטים.

מדריך מקוצר לתוכניה – סרטים בולטים, שראינו וגם שלא

״אישה במלחמה״

ההיצע הישראלי של הפסטיבל השנה יכלול את שני הזוכים המרכזיים של ירושלים וחיפה, בהתאמה – ״הצלילה״ של יונה רוזנקיאר ו״תל אביב על האש״ של סאמח זועבי. אליהם יתווסף פרויקט ״קצר במדבר״ מספר 6, היוזמה השנתית של הפסטיבל להפקות מקור מדבריות. השנה יהיו אלה צמד יוצרות שיקרינו בבכורה את סרטיהן הקצרים – ״הינומה״ של אורית פוקס רותם (״קרב עיניים״, ״ואתה שותק״) על מסיבת רווקות שיוצאת משליטה, ו״חיות גדולות״ מאת רונה סגל (תסריטאית ״שש פעמים״) על חוקר נמרים שמבקש לצאת להרפתקה אחרונה.

עוד מירושלים יגיעו ״אגה״ של מילקו לאזארוב ו״אהבה בימים קרים״ של פאבל פאבליקובסקי, עליהם אפשר לקרוא בלינקים. מההיצע החיפאי לשעבר אפשר יהיה לתפוס שנית את ״אישה במלחמה״ של בנדיקט ארלינגסון, ״ללא עקבות״ של דברה גרניק, ואת ״חיות אמריקאיות״ של בארט לייטון. החמישיה הזו לבדה שווה גיחה לערבה, אבל הפסטיבל מתהדר גם בבכורות, כאמור. סרט הפתיחה יהיה ״האחים סיסטרז״, המערבון המופלא של ז׳אק אודיאר, עליו עופר כתב בוונציה ואני לא התאפקתי והוספתי כמה מילות שבח בהמשך. שווה לציין גם את זוכה דקל הזהב לשנה זו, ״המשפחה שלי״ מאת הירוקאזו קורה-אדה, שיוקרן לראשונה בישראל ולא נותר לי אלא לשוב ולהמליץ עליו כפי שעשיתי בדיווח שלי מפסטיבל ניו-יורק. לבסוף, סרטו החדש והמצופה של פלוריאן הנקל פון דונרסמרק (״חיים של אחרים״) מגיע גם הוא אל צוקים תחת שמו הלועזי ״Never Look Away״, אחרי שהוקרן בבכורה בוונציה, שם כתב עליו עופר.

מבין הסרטים הפחות-חדשים או הקלאסיים ממש, אפשר להתחיל עם הסרט הראשון המופיע בתוכניה – ״ציפורים נודדות״ של המפיק והבמאי ז'אק פרן, שהוא וצוותו נדדו במשך שנים יחד עם ציפורים ויצרו סרט דוקומנטרי שהיה נדיר ב-2001 בה נוצר ובטח נותר מרהיב גם היום. צרפתי נוסף שיזכה לכבוד מלכים בפסטיבל הוא קלוד סוטה, שיוקרנו שלושה מסרטיו – ״נלי ומר ארנו״ (1995), ״לב בחורף״ (1992), ״ונסן, פרנסואה, פול והאחרים״ (1974).  כולם, אגב, יהיו במשבצת ההקרנה הראשונה ביום אליו הם שייכים, סיבה להגיע מוקדם. טורקיה שלחה אף היא יותר מסרט אחד אל הערבה, שניים מהם אף קשורים – השחקן הראשי ב״מרחק״ של נורי בילגה ג׳יילן הוא הבמאי של ״בית״ וגם אורח הפסטיבל, מוזאפר אוזדמיר. להשלמת החוויה ישנו מקבץ סרטים קצרים מטורקיה ואפילו הופעה של להקה בשם באבא זולה. כמו כן, יציע הפסטיבל הזדמנות נוספת לראות את ״2001: אודיסאה בחלל״ (בעותק החדש יש לקוות) עם תפאורה שתתאים לכל מערכה – גם מדבר וגם כוכבים מעל.

לפני שנעבור לסרטים שהשלמתי, מצעד הכותרים שניאלץ להישאר סקרנים לגביהם עד האירוע. הראשון הוא ״הגבר הנאמן״ של לואי גארל בו הוא גם מככב לצד זוגתו לטיסיה קסטה, שניהם יבואו להתארח ולכן תודו שאין צורך לדעת דבר על העלילה. סרט צרפתי נוסף הוא ״יומן מחשבות״ של אורסולה מאייר, שעיבדה למסך מקרה אמיתי שהסעיר את שוויץ, כשמורה (פאני ארדן) מגלה שהמשימה הספרותית שהטילה על תלמידיה הפכה ליומן של תכנון וביצוע רצח. סרט טורקי נוסף שלא הזכרתי קודם כיוון שהוא חדש מחבריו למולדת הוא ״אחים״ של אומור אטאי אורח הפסטיבל, העוסק בשיבה הביתה מן הכלא של בן-נוער. מסין תגיע הפקת הענק הראוותנית ״אגדת החתול השטני״ של צ׳ן קאיגה, המתרחשת בתקופת שושלת טאנג (618-907). את משבצת האנימציה מאכלסים ״טיטו והציפורים״ המכיל שלושה סגנונות אנימציה מאת שלושה במאים שונים (גוסטאבו שטיינברג, גבריאל ביטר, אנדרה קאטוטו) וגם ״הגרינץ׳״, הגרסה המונפשת החדשה של אולפני אילומיניישן לקלאסיקה של ד״ר סוס, שאולי אוסיף לפוסט בהמשך. עד אז, קצת יותר בהרחבה על כמה מהסרטים שטרם כתבנו עליהם או שלא יכולתי להתאפק מלהלל שוב.

״אהבת אמת״

האחים סיסטרז
The Sisters Brothers

כאמור, עופר כבר עשה עבודה מעולה בעיניי בדיווח שלו על הסרט מפסטיבל ונציה, בבואו לגעת בלב ליבה של היצירה ולהרחיב על היתרונות שלה מבלי לספיילר. אז אני כאן כדי לעשות את ההיפך ולתקצר – זה פשוט סרט ענק, ברמה של ״אסור להחמיץ״ ושאר קלישאות. ג׳ון סי ריילי כל-כך טוב פה עד שהוא כמעט מצליח לגמד עוד הופעה מטורללת של חואקין פניקס לאוסף, תזכורת הכרחית לכישורי המשחק של ריז אחמד אחרי ״ונום״, ואת ג׳ייק ג׳ילנהול סוף סוף בתפקיד שמתאים לו – פוץ מתנשא ודו-פרצופי. יש עוד כמה פרצופים מוכרים ובעיקר עוד ניצבים, כולם תפאורה להצגה של הקוורטט של ריילי. מי שאוהבים מערבונים צפויים להתמוגג מהאופן בו הסרט מתכתב עם עמודי התווך של הז׳אנר ובו בזמן מוסיף קצת משלו, ומי שלא בהכרח מתחברים ודאי יהנו מן הגישות החדשות שמביא עימו הבמאי הצרפתי ז׳אק אודיאר (״נביא״, ״חלודה ועצם״) בסרטו הראשון בשפה האנגלית. כולי קנאה במי שיחזו בסצנת הפתיחה האפלולית על רקע מפת הכוכבים הנשקפת מבית הקולנוע של הטבע בפסטיבל סרטים בערבה, ולמי שיהיה לא פשוט בשעה הראשונה אני מבטיח שהשנייה שווה את זה והיא משיאי הקולנוע השנה, ממש עד סצנת הסיום המדוייקת כל-כך.

אישה במלחמה + על סוסים ואנשים
Woman at War + Of Horses and Men

שני סרטיו העלילתיים באורך מלא של הבמאי האיסלנדי בנדיקט ארלינגסון יוצגו בפסטיבל. על החדש מביניהם, ״אישה במלחמה״, אור כבר כתב לקראת הקרנתו בפסטיבל חיפה ועשה זאת שנית כשנבחר הסרט לייצג את מדינתו באוסקר. כיוון שאני מסכים איתו בהכל מלבד האפיון הז׳אנרי אוסיף רק ממש קצת משלי. האשה שמצויה במלחמה היא אקטיביסטית איסלנדית המצויה במאבק מול מפעלים ותאגידים המשמידים לדעתה את כדור הארץ. נכון שזה נשמע קצת כמו סרט אקשן? אז בעיניי זו הדרך האולטימטיבית להנות מיצירתו הנהדרת של ארלינגסון, שלא לחינם גם נפתחת בסצנת פעולה וחבלה נטולת דיאלוג ומציגה גיבורה שכח העל שלה הוא החיבור לטבע והרול-מודל שלה היא ז׳אן דארק. מי שיבחרו להנות רק מן ההברקות היצירתיות של הבמאי, כמו אותה תזמורת מדומיינת שמלווה את הגיבורה, זכותם וזכותן. אבל אם תחשבו עליו כעל אקשיונר עם לב, בקצב ובסגנון איסלנדי, לדעתי אפשר יהיה להפיק את המירב מן התפניות העלילתיות הלא תמיד סבירות ובעיקר מן המערכה האחרונה שמעצימה את היצירה כולה.

״על סוסים ואנשים״ מכיל מספר נקודות השקה עם ״אשה במלחמה״, למשל שובה של דמות הזר הספרדי הרכוב על אופניו באיזורים ההרריים של איסלנד, כמו גם שחקנים נוספים ועוד מחוות מפתיעות ל״האיש שנולד מחדש״. אולם, מבחינת טון או מבנה מדובר באופרה אחרת לגמרי, שכן כפי שרומז שמו מדובר בסרט על יחסי אדם ובהמה. ספציפית, כפי שהם משתקפים מעיניהם של שני הצדדים במספר אפיזודות המתחברות זו לזו: טקס חיזור אנושי המחוויר לעומת דרמה רומנטית בין-סוסית שמתרקמת ברקע, שיכור נחוש שהספינה שלו כבר הפליגה, מאלפת צעירה שצריכה להוכיח את עצמה מול הגברים סביבה, שכנים מסוכסכים סביב מיקומה של גדר תיל, ועוד. המעשיות מוגשות בחוש הומור ייחודי, שלא לומר מוזר, ובליווי צילום יפהפה ומוזיקה מלהיבה שמוסיפים עוד ועוד נדבכים למתרחש. אפיג מראש את החשש – שום בעל חי לא נפגע במהלך הצילומים, כפי שמבהירה כתובית הסיום, ואספר שיש כאן כמה רגעים שאני לא מבין איך צולמו מבחינת יכולת המשחק של החיות. זה לא ״האל הלבן״ של מפריסי הפרסה, אבל חובבי סוסים שגם מסוקרנים מהחיה האנושית ודאי יצהלו ויצנפו.

אהבת אמת
C'est ça l'amour

את הבמאית קלייר בורג׳ה (או בורגר אם להעתיק בלי להתחשב במוצאה) אולי תזכרו בתור אחת היוצרות שחתומות על ״פארטי גירל״ זוכה מצלמת הזהב בפסטיבל קאן של 2014. בסרטה השני היא חתומה לבדה על הבימוי והתסריט, ביצירה שהיא מעין תמונת מראה לסרט ההוא. זה מתחיל עם סדנת משחק לחובבים, בה כולם לומדים בעצם לגלם את עצמם ופוצחים בסבב שמות והיכרות. כך גם הצופים לומדים להכיר את הדמות המרכזית, מריו (בולי לאנרס), אחד הגיבורים הקולנועיים הכי נוגעים ללב שפגשתי השנה. מריו הכבד והמזוקן נראה כאילו לא נוח לו אפילו בתוך העור של עצמו, ומשהו בו כבוי ולכן פשוט דורש חיבוק. כאשר הוא שב הביתה מתבהר כי אשתו עזבה אותו ואת הבנות שלהן ממש עכשיו, ומריו נותר לגדל אותן עד שבני הזוג יבינו את המצב החדש. ניקי (שרה הנושברג) מתקרבת לגיל 18 וחולמת על עצמאות, בעוד פרידה (ז׳וסטין לקרואה) בת ה-14 חווה את גיל ההתבגרות במלוא העוצמה – זעם על ההורים ואהבה ראשונה.

זוהי התמצית הדרמטית, אבל כמובן שיש עוד משברים והתמודדויות הצפויות לדמויות ביחד ולחוד, חלקם היו ״מהחיים״ ולפחות אחד מהם היה בלתי אמין בעליל בעיניי. אם כי נדמה שאמינות דווקא כן הייתה המטרה המרכזית של הסרט, שעשוי בסגנון ריאליסטי-עכשווי ונעזר בצלם ז׳וליאן פופאר (משתף פעולה קבוע של ברונו דומון) להשגת דינמיות ולכידת רגעים כמו-באקראי. זה מסתדר היטב עם העובדה שגם הגילויים של הדמויות זו על הנעשה בחייה של רעותה הם מקריים, כלומר נובעים מהמעורבות שגדלה באופן כפוי מאז שינוי התא המשפחתי. תורם לכך כמובן גם המשחק המכוון לאותנטי והדיאלוגים היומיומיים במהותם, והכל מבוצע היטב ובמלוא הרגש. הדמויות הנשיות המקיפות את הגיבור, החל מבנותיו וכאבי הנעורים הלא-מאוד-מקוריים שלהן והמשך באם הנוטשת (ססיל רמי-בוטאן) או המורה למשחק (אנטוניה בורסי), נוטות לקיצוניות בעוד הדמות השלמה היחידה היא בעצם מריו. אבל גם זה בעצם מסתדר עם ההצהרה של מריו סמוך לפתיחה שהוא לא מסתדר עם נשים מכל הסוגים, והלב פשוט יוצא אליו עוד לפני שהוא מתחיל לפשל. בשל כך, קל כל-כך לרצות בטובתו ולעודד אותו כשהוא ינסה לתקן או ילמד להרפות.

הנהר
The River / Ozen

כמה קולנוע קזחי ראיתם או ראיתן לאחרונה? ״בוראט״ לא נחשב. גם לא סרטים הוליוודיים של טימור בקממבטוב. אם התשובה היא ״לא מספיק״, ובינינו זו התשובה של כמעט כולם, הנה סיבה בפני עצמה לצפות בסרטו של אמיר באיגאזין (״שיעורים בהרמוניה״, ״המלאך הפצוע״), שכתב, ביים, הפיק, ערך וצילם (אולי הוא גם היה מלחין את הסרט אם הייתה בו יותר מוזיקה). העלילה מתרחשת כולה בערבות הצחיחות של קזחסטן, בעיקר סביב בית באמצע שום מקום. המשפחה המתגוררת שם מורכבת מאב נוקשה וקפדן הנוסע למכור דברי מאפה בעיר, האם שאופה אותם, וחמישה בנים בגילים שונים העובדים בפרך סביב הבית. המבוגר שבהם הוא אסלן (כשם הגיבור בסרטי הבמאי הקודמים) ממנו מצפה אביו לקחת פיקוד ולהנחיל את המשמעת הכמו-צבאית שלו גם בהיעדרו. אלא שבין טיפול בגינה יבשה ובניית לבנים בבוץ, הנערים גם משחקים ואף יוצאים לשוטט ומגלים נהר שכאילו הופך אותם שוב לילדים שרוח הנעורים מנשבת בליבם. שתי הגישות האלה, משחק מול עבודה, לא יכולות להתקיים יחדיו ויעמדו למבחן נוסף כאשר יגיע לבקר אורח ״מהעתיד״.

האורח שלהם זר ושונה מן הנערים בכל מובן אף כי הוא בן גילם, מלבוש ואקססוריז ועד היותו דובר רוסית ולא קזחית, אבל העיקר בהגיעו הוא הנכחת העובדה שהנערים חיים כמו לפני מאות שנים, על אף שהסרט מתרחש בימינו אנו. זהו ניגוד נוסף במערכת הדיסוננסים של הסרט שמציג לראווה את חיוּת הנהר מול הצחיחות של הבית שכאילו אפוף במוות (עורבים שחגים ברגע בהחלט מאששים זאת). בכלל, אין כמעט שוט בסרט שאינו אלגורי ומלבד רגע אחד השוטים גם סטטיים, נוקשים כמו השקפת העולם של האב. יש משהו קפוץ גם במשחק של כלל הדמויות, במיוחד השחקנים הצעירים שעומדים שפופי מבט ויורקים את הטקסט שלהם, בחירה מכוונת אבל לא אחת שמקלה על הצפייה. התקציר מבטיח מעט דיאלוגים אבל בעיני לא מדובר בסרט שתקני במיוחד, אם כי מירב הדרמה אכן מתרחשת בין המילים. ברגעים הראשונים חששתי שהסרט יילך לכיוון של ״מאורת הזאבים״ או אפילו ״שן-כלב״, בטח אחרי אימוני חץ וקשת סמוך לפתיחה. אולם, אשמח להרגיע שאת הרגעים הקשים הסרט מותיר מחוץ לפריים או מציג במרומז, ונותר כל העת כיצירה מינימליסטית שרובה התבוננות ובחינה של יחסים בין אחים ובין דורות.

״הנהר״