"כוכב נולד", סקירה

זה לא שהוליווד נמנעת מלמחזר את עצמה עד זרא או משהו, אבל המקרה של "כוכב נולד" (A Star is Born) הוא בהחלט יוצא דופן. פעם בכמה עשורים תעשיית הסרטים האמריקאית מרגישה את עצמה תיאטרון רפטרוארי ומעלה מחדש אותו הסיפור הישן נושן, פחות או יותר אותו הדבר רק עם שינויי תפאורה קלים. הראשון היה ב-1937, השני ב-1954, השלישי ב-1976, והעלילה תמיד אותה אחת: אמן מכובד בשיאו מתאהב בצעירה כישרונית, ומתניע את הקריירה שלה רק כדי לראות איך ככל שהיא עולה לגדולה, כך כוכבו הולך ודועך. ברשותכם לא אפרט על כל אחת ואחת מהגרסאות, בעיקר כי יעל שוב עשתה זאת נהדר בטיים-אאוט ואתם מוזמנים לקרוא להנאתכם, ואתרכז בזה האחרון – מהדורת 2018 הנוצצת והמדוברת.

"כוכב נולד" החדש עוסק, כמו קודמו, בעולם המוזיקה ובמרכזו זמר קאונטרי בעל חיבה לטיפה המרה שמוצא השראה בזמרת מועדונים מוכשרת, שתחת חסותו הופכת לסופר-סטאר ממש כשהוא מתחיל בנפילתו המכאיבה. ברדלי קופר (החבוב שהיה מועמד לארבעה פרסי אוסקר בשלוש שנים) ביים לראשונה וגם סידר לעצמו את התפקיד הראשי, אך מוקד ההתעניינות הנוכחי הוא ללא ספק במי שלוהקה לצדו, הזמרת והיוצרת ליידי גאגא (סטפני ג'ואן אנג'לינה גרמנוטה, אם אתם תעודת הזהות שלה), אחת מכוכבות הפופ הגדולות של האלף החדש.
עד כה הופיעה ליידי גאגא בקולנוע רק בהופעות קטנות ואיזוטריות ("מצ'טה 2", "עיר החטאים: עלמה להרוג") אך בטלוויזיה זכתה לתשומת לב מרובה בזכות הופעתה הראשית בעונה החמישית של "אימה אמריקאית". הגברת המופלאה הזו ממשיכה פה את התהליך שהתחילה עם האלבום האחרון שלה, בו היא מפשיטה מעצמה את כל המסכות והתלבושות האקסצנטריות שאפיינו את שלב עלייתה לגדולה, ומציגה את עצמה בצורה פגיעה ואנושית הרבה יותר.

על הסיפור אין הרבה במה להרחיב כי גם אם לא ישבתם והתעמקתם בקלאסיקות הישנות, את הנראטיב הבסיסי הזה אתם מכירים ובהחלט. והאמת היא שזה לא באמת משנה. בואו, אם כבר למדנו לקבל בחיבה שלושה סרטי שבלונת מארוול בשנה, כנראה שאין לנו שום בעיה לשמוע את אותו סיפור שוב ושוב כל עוד הוא עובד. כל שנותר לנו לגלות הוא האם זה באמת ובתמים, בשורה התחתונה, אכן עובד.

אם אתם כאן ואתם שואלים לדעתי, אשמח לספר לכם כבר בשלב הזה שהייתה לי הנאה גדולה ב"כוכב נולד" מודל 2018, אבל זאת בעיקר בזכות שני אלמנטים. הראשון הוא העובדה שידעתי בדיוק למה אני נכנס. מיהרתי להרחיק מעצמי את הבאזז מחריש האוזניים שהסרט צבר בפסטיבל ונציה, שם הוקרן מחוץ לתחרות, ולא נפלתי שדוד מול שיח האוסקר שהסרט זוכה לו (בשלב המוקדם הזה מהמרים עליו כסרט שיהיה מועמד להכי הרבה קטגוריות, אבל עוד חזון למועד), מזכיר לעצמי שמדובר במוצר הוליוודי תעשייתי, כלומר מלודרמה עשויה היטב שבאה לבדר, בשונה מלהצעיד את האומנות השביעית קדימה.
הדבר השני הוא שלהקרנה הצטיידתי במעריץ ליידי גאגא מושבע שהתלווה אלי, וההתרגשות הנפלאה שלו מכל רגע שלה על המסך דבקה אלי בקלות ומיהרתי לאמץ אותה.

אבל אלו בהחלט לא הדברים היחידים שהפכו בשבילי את "כוכב נולד" לסרט שאני לא מתבייש להתוודות בחיבתי אליו. קחו לדוגמא את המחלקה הטכנית. "כוכב נולד" יכל להיות פשוט מבחינה קולנועית כפי שהוא פשוט מבחינה נראטיבית, אבל קופר, בגיבוי הצלם הנפלא מתיו ליבאטיק ("אמא!", "ברבור שחור", "רקוויאם לחלום", "איירון מן" ואפילו "ונום" שיוצא בסמוך לסרט הנוכחי), בורא סרט אופראי מרהיב וגדול מהחיים. אין פה טריקים או פירוטכניקות יוצאות דופן, אבל הצילום פותח את הסרט ומגדיל אותו למה שמרגיש כמו אירוע קולנועי ענק.
אבל כמובן שהכוח המרכזי שלו הוא בשחקנים ובכימיה ביניהם. ברדלי קופר כבר הוכיח את עצמו ויותר מפעם אחת בין אפילו בסרטים בעייתיים כמו "אופטימיות היא שם המשחק", "צלף אמריקאי" ו"משחק באש", כך שלא מפתיע שהוא נותן פה הופעה מצוינת. לעומתו, ליידי גאגא היא הימור, כי בזמן שאנחנו יודעים שיכולת השירה שלה מרשימה, כשחקנית שצריכה להחזיק על עצמה כמעט סרט שלם, זה ממש לא מובן מאליו.

מבחינתי, ואני יודע שזה רחוק מלהיות קונצנזוס, ליידי גאגא היא מה שהפך את "כוכב נולד" לחוויה יוצאת דופן. אני הולך לתת להגיד משהו מוזר, שבטח יגרום לכם לצחוק בקול רם, אבל מבחינתי מדובר במחמאה גדולה מאוד: ההופעה שלה פה הזכירה לי את התפקידים המוקדמים והנהדרים של ג'ניפר לופז, בין אם ב"רומן לא חוקי" ו"עיני מלאך" (רק כדי להזכיר, קריירת השירה של לופז החלה לאחר שהפכה לשחקנית מבוקשת). משהו בעדינות וברגישות שליידי גאגא מביאה לסרט הקפיץ אותו מעל המון מהמורות שחפר לעצמו ברדלי קופר כבמאי, וכשהיא מתחילה לשיר אני הרגשתי שהמסך מתנפח למימדים של איימקס. זאת הפכה להיות אחת ההופעות המוזיקליות האהובות עלי בקולנוע, והגברת הזו היא לחלוטין תוספת ראויה למורשת של "כוכב נולד".

סך הדברים האלו הצליחו לעזור לי להיסחף אל תוך הסרט גם כאשר העלילה השבלונית (בכוונה) הייתה ברורה לי מההתחלה, גם כאשר רצף האירועים שפותח את הסיפור הוא על ספקטרום אמינות, ובכן, נקרא לו "הוליוודי" (כלומר, לא באמת קיים), וגם אל מול כמה סצנות מאוד לא טובות, חלקן הייתי אומר אפילו מביכות לפרקים.
אלו פחות הפריעו לי, כי עיקר התהייה שלי לגבי הסרט, ועם זאת אסיים, קשור בעצם למהות שלו. מכיוון שעד עכשיו, מעל ל-24 שעות לאחר הצפייה, אינני בטוח האם הסרט הזה שטוח ונטול סאבטקסט באופן פתולוגי במכוון, או שבעצם אנחנו חזינו במאבק רב נפגעים בין בימוי ותסריט.

הדרמה האנושית של שני גיבורי "כוכב נולד" היא ללא ספק ליבת הסרט, אבל השאלה היא האם היה פה ניסיון לעקוץ ולמרפק את תעשיית המוזיקה ואת עניין הטרנדיות המוזיקלית. בכל היקר לי, אני לא מצליח להחליט.
ישנם שני דברים שגורמים לי לחשוב שלתסריט של קופר, אריק רות' ("פורסט גאמפ", "בנג'מין באטון", "מינכן", "המקור", "קרוב להפליא ורועש להחריד", שכפי שאתם שמים לב לא מתמחה בדקויות ורבדים) ו-וויל פטרס יש מה לומר.
הראשון הוא שלשיר הנושא של הסרט קוראים "shallows", כלומר "מים רדודים", מה שיכול להעיד על איזושהי אמירת מטא כזו או אחרת; והשני הוא שמוזיקת הפופ שהופכת את אלי, דמותה של ליידי גאגא, לכוכבת, היא… איך לומר זאת בעדינות… פשוט איומה ונוראה. אני אומר את זה כמישהו שמאוד מעריך מוזיקת פופ – הלהיטים הגדולים של אלי מביכים במילים, במלודיה ובהעמדה. השיר שהיא מבצעת בסצנת ה-SNL של הסרט הייתה, בעולם שלנו, מביאה לה בוז אינטרנטי כמו שהיה עם לנה דל ריי, לא פרסי גראמי.

מצד שני, הסרט עצמו לא מתעכב על זה. למעשה, הוא מדלג על זה באגביות כאילו אנחנו צריכים לקחת את זה הכי פשוטו כמשמעו שיש. אלי הופכת מנורה ג'ונס לבריטני ספירס תוך סצנה וחצי מבלי שזה נראה כאילו זה בעייתי או אמין במיוחד. הסרט כאילו מתחנן שלא יחפשו בו יותר ממה שנראה לעין במפגש ראשוני, וככזה אני לא הצלחתי להבין מה הנקודה שלו, אם בכלל קיימת.
כך או כך, ברדלי קופר הבמאי לא יוצא טוב מכל העניין כי מעבר ללחיצה על הרגש ברגעים לא הולמים (העימות הראשון בין קופר וסם אליוט, בו השחקן הוותיק והנפלא מתחיל לפתע לבכות, הוא אחת מנקודות השפל של הסרט), הוא לא מטפל באלגנטיות רבה במיוחד במה שיכל להיתפס כניואנסים של הסיפור, ומשטיח הכל כמו קאבר של מיילי סיירוס לנירוונה.

אני לא יודע איך ההיסטוריה תתייחס לגרסת קופר את גאגא ל"כוכב נולד". אם יורשה לי להמר, אחרי שאבק הכוכבים ידעך זה לא יהיה באופן חיובי במיוחד. ועדיין, למרות שקשה לומר שהתרגשתי במיוחד מהסרט, אני מצאתי אותו מהנה וסוחף. לא כזה שאמליץ עליו לכל עובר ושב, אבל כחוויה אישית הוא תפס אותי ברגע מדויק שהותיר אותי פתוח אליו, וכך שגם אם לא יככב במצעד סרטי השנה שלי, מדובר באחד הדברים הטובים שקרו לי לאחרונה באולמות קולנוע, ומשהו שאזכור תמיד לחיוב. וכמובן שהופעות אורח של מלכות הדראג ווילם ושאנג'לה בהחלט רחוקות מלהזיק.