פסטיבל הקולנוע הגאה 2018: מדריך והמלצות

הערב (31.5) ייפתח בסינמטק תל אביב בפעם ה-13 הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה, או כפי שהוא מכונה בחיבה – TLVFest. הפסטיבל, שיימשך עד מוצאי שבת ה-9.6, הוא האירוע המרכזי בישראל לסרטים בנושאים להט״ביים וגם מהווה כתמיד את השקת אירועי חודש הגאווה. חשוב לציין שסרטי הפסטיבל ינדדו גם אל ערים נוספות מלבד תל אביב, ושעל המקהלה מנצח כתמיד מייסד הפסטיבל והמנהל האמנותי יאיר הוכנר, שנעזר הפעם במנהל הפסטיבל גיל סימה ובצוות המובל בידי יותם דוד ציטר, מאיה זמיר ארדיטי וגילי פורת. בפוסט זה ננסה לתת טעימה או מדגם כמעט מייצג להיצע השנתי שרקחו עבור כולנו העוסקים במלאכה. כל הטקסטים הקצרצרים על הסרטים שיופיעו בהמשך נכתבו בידי עופר ליברגל, מלבד ״גיבורות שקטות״ עליו כתב אורון שמיר. תודה גדולה לפסטיבל וליח״צ על כל העזרה.

סרט הפתיחה שיוקרן הערב הוא ״מרסי״ (My Days of Mercy),יצירתה של טלי שלום עזר (״פרינסס״), בכיכובן של אלן פייג׳ וקייט מארה כשתי מפגינות משני צידי המתרס של שאלת עונש המוות, שמתאהבות זו בזו. אורחת הכבוד של הפסטיבל תהיה מפיקת הסרט, כריסטין ואשון, שחתומה על המון כותרים להט״ביים נוספים לאורך השנים, מ״קרול״ ועד ״בנים אינם בוכים״. סרט הנעילה יהיה "גלויות מלונדון" ובין לבין יש עוד המון סרטים ואירועים מעניינים, למשל: ״באהבה, סיימון״ האמריקאי והמדובר של גרג ברלנטי, ״להמציא-מחדש את מרווין״ של אן פונטיין שזכה באריה הקויירי בפסטיבל ונציה, וגם יצירות ותיקות שישובו לסיבוב נוסף, דוגמת ״הרחק מגן עדן״ של טוד היינס (בדיוק בזמן יחד עם סרטו החדש ״מעשה פלאים״). מעריצי ומעריצות הריאליטי הפולחני ״המירוץ לדראג של רופול״ ודאי ישמחו עם בוא מלכות הדראג פפרמינט ואלכסיס מישל, מתמודדות העונה התשיעית הישר לעמדת השיפוט בתחרות דראג שמארגן הפסטיבל.

על כמה וכמה מסרטי התוכניה כבר כתבנו בסריטה בהזדמנויות שונות, אז רק נזכירם שנית. ״120 פעימות בדקה״ אחד מזוכי פסטיבל קאן ונציג צרפת לאוסקר של רובן קמפיו, בעוד ״פרופסור מרסטון ונשות החייל״ שלא הופץ מסחרית בישראל יזכה לעוד גאולה חלקית הודות לאנשי הפסטיבל הגאה. בגזרה הישראלית נדמה שכיסינו לא מעט. ישנם ״האופה מברלין״ של אופיר ראול גרייצר ו״מונטנה״ של לימור שמילה, שניהם מתמודדים על פרס אופיר בימים אלה, ואליהם אפשר להוסיף את ״מות המשוררת״ של דנה גולדברג ואפרת מישורי, וכן את הזוכה הטרי-טרי של פסטיבל דוקאביב – ״משפחה בטרנס״. גם בגזרת הסרטים הקצרים, שיוקרנו בפסטיבל הגאה במקבצים, יש כמה וכמה שמות שכבר הוזכרו כאן בבלוג, דוגמת ״בדרך חזרה״, ״חוד של נעץ״ ו״בן ממשיך״. כל יתר הסרטים הם בגדר סקרנות מעתה ועד תום הפסטיבל, אבל על חמישה מתוכם לא התאפקנו והחלטנו לכתוב כבר עכשיו.

טינטה ברוטה
Tinta Bruta / Hard Paint

סרטם של צמד הבמאים הברזילאים מרצ'יו רולון ופיליפה מצמבאכר (שיתארחו בפסטיבל) הוא מסוג הסרטים שמצדיק לבדו ביקור באירוע. סרט שהחל את מסע הפסטיבלים שלו לא מכבר בברלין וכבר גרף לזכותו מספר פרסים. הסרט הוא דיוקן של גבר צעיר הנואש לחיבה והבנה, אבל גם האנשים אשר אוהבים אותו לא מסוגלים לתת לו את ההכוונה הראויה, או את מלוא תשומת הלב. פדרו נראה תחילה מלא ביטחון כאשר הוא מופיע מול מצלמת המחשב שלו בריקוד חושני הכולל גם גימיק של מריחת גופו בצבעים הזוהרים בחושך, אשר מעניקים לו את הכינוי "ניאון בוי" באתר אינטרנט בו גברים משלמים כסף על מנת לצפות בו. אולם, מאחורי הזהות הזו מסתרר גבר ביישן, אשר סבל רוב חייו מלהג של הסביבה עד למצב בו תגובה אלימה בה נקט הובילה לכך כי הוא נזרק מן האוניברסיטה וייתכן ואף ירצה בקרוב עונש פלילי חמור יותר.

הסרט מחולק לשלושה חלקים הקרויים על שם דמויות שונות: אחותו, אשר תומכת בו בדרכים שונות אבל הולכת בעקבות עתידה האישי הרחק ממנו; גבר צעיר אחר, אשר יכול להיות עבורו מאהב, יריב, מדריך או כל הדברים הללו; לבסוף ישנו הכינוי של פדרו, אשר מהווה בו זמנית מפלט וגזר דין, שכן התחושה התמידית היא שההצלחה שלו היינה זמנית. העיר פורטו אלגרה בה מתרחש הסרט מהווה הקבלה לגיבור – גדולה וננטשת בו זמנית, בעלת סצנת מסיבות אך גם גושי בניינים צפופים ונטולי צבע. אותו צבע אשר דומה כי הוא נוכח רק במופע הספק מצליח ספק מיושן של הגיבור, שהוא גם רקדן אשר חושש לרקוד ליד אנשים ולא מול המצלמה שבחדרו. הסרט נוגע במצוקה כלכלית, אבל עיקרו הוא מצוקה רגשית אשר דומה כי כל צופה יכול להזדהות עמה – הרעב לקבלה על ידי החברה הופך לרעב אשר דומה כי הגיבור לא ממש היה מודע לו, רעב לקשר אנושי מתמשך, מיני ורגשי. זהו סרט חושני מאוד, אך כל רגע חושני גם מציג סוג של כאב מוכר.

קצה הנהר
River's Edge

זוכה פרס פיפרסקי במסגרת "פנורמה" בפסטיבל ברלין הוא סרט נעורים יפני שיש בו משהו שמזכיר את הרוח של לארי קלארק, רק עם מבט מעט יותר אנושי על הדמויות. או במילים אחרות, הסרט מראה בני נוער אשר מין ואלימות כרוכים בחייהם והם לא תמיד יודעים להבדיל ביניהם. עבור חלק מן הדמויות, בעיקר אלו המשתייכות למיעוטים מיניים, המשיכה הרומנטית זהה או אפילו נחותה למשיכה למבט על גופה נטושה בשדה סמוך לנהר בטוקיו, גופה שהיא סוג של אוצר נסתר. הבמאי איסאו יוקיסאדה בוחר קודם כל לבלבל את הקהל שלו עם הרבה קווי עלילה (וקפיצה לא מוסברת בין זמנים בדקות הפתיחה), ורק מאוחר יותר להסביר את מערכת המשולשים הרומנטיים והבריתות בתוך התיכון היפני בו דומה כי לימודים או סמכות בוגרת כלשהם לא ממש מקבלים חשיבות. הוא משלב בין אלמנטים של סרט פשע לקטעים המדמים סרט תיעודי בדיוני בו חלק מן הנערים חושפים לכאורה את רגשותיהם, אך דבריהם המכוונים אל המצלמה אינם בהכרח אמינים שכן לכולם יש סודות. אף כי הסרט נוגע גם באהבה נכזבת של הומוסקסואל ומציג גם דוגמנית לסבית, סצנות המין בסרט הם הטרוסקסואליות באופן כמעט בלעדי ולעתים יש תחושה כי הן נוטות לכיוון של בוטות יתר. הסרט מכיל מספר רגעים של עשייה קולנועית מרשימה וסוחפת, אבל בחלקים אחרים הוא נראה בוטה מדי גם בעיצוב הדמויות אשר מעוררת יותר מדי סלידה, מה שפוגם ברגעים בהם הן אומרת לעורר הזדהות.

גיבורות שקטות
Quiet Heroes

לצד הסרטים הססגוניים ורמי הווליום של הפסטיבל, אפשר למצוא גם את הדוקומנטרי המחכים והמרגש באופן חרישי של ג'ני מקנזי, אותו יצרה בשיתוף עם ג'ארד רוגה ואמנדה סטודארד. זהו סיפורן של ד״ר קריסטן ריס ושותפתה למלאכה ולחיים מגי סניידר, שמאז שנות ה-80 טיפלו באינספור חולי איידס בסולט לייק סיטי אשר במדינת יוטה. כידוע, העיר מהווה בסיס חזק לקהילה המורמונית בפרט ולאמריקה השמרנית-דתית בכלל, ברמת פארודיה של סאות׳ פארק לפעמים. עובדה זו יצרה ניכור קשה עד בלתי אנושי כלפי הסובלים מן המחלה בשל תיוגם האוטומטי כהומוסקסואלים שלא ראויים לטיפול. אך עבור ריס את סניידר כל חולה היה ראוי או הייתה ראויה לא רק לטיפול רפואי מאריך חיים אלא גם לחיבוק, למגע חומל. הן אפילו גייסו לעזרתן שיתוף פעולה טבעי-לא-טבעי עם בית החולים הקתולי המופעל בידי אחיות הצלב הקדוש שיעזרו לטפל בנשאים ובחולים.

הסרט עצמו מאוד דרמטי, החל מן המוזיקה ועד השימוש בטרנד התיעודי העכשווי לפתיחה מהירה יחסית בצורת קדימון שמציג את כל המרואיינים שישובו בהמשך, אבל דרמה גדולה היא חלק מן הנושא המרכזי של היצירה. אותם מרואיינים השבים בהמשך מהווים את שורדי הקהילה המוסיפים לא רק נפח אלא גם המון רגש לסיפור, שכן התייחסותן של הגיבורות לעבודתן הוא מקצועי מאוד ואת חייהן האישיים הן מתארות בחיוך מבוייש. כתוצאה מכך, הסרט בעיקר מוקיר את פועלן ומציג אותן כגיבורות השקטות של אמריקה הנלחמת הן במגיפת האיידס והן במגיפות השנאה וההומופוביה. אלה שעדיין משתוללות גם בימינו בעוד המדינה הלכאורה מתקדמת וחופשית מחוקקת חוקים מפלים – כפי שעשתה לאורך כל ההיסטוריה, כך מסתבר שוב ושוב. אך בזכות סיפוריהן של הנשים הבאמת מדהימות להן מוקדש הסרט, ושל דמויות הלווין שהקיפו אותן, הדיכאון מתחלף בתקווה מדבקת.

אובסקורו בארוקו
Obscuro Barroco

סרט תיעודי זה, מאת אוונגליה קראניוטי, מנסה לשלב בין שני דברים שונים אשר מתחברים. ראשית, זהו מבט על קהילת הטרנסג'נדר בריו דה ז'נרו, קהילה אשר נעה בין נידוי לבין לקיחת חלק מרכזי בקרנבל המפורסם של העיר ובמחאה הפוליטית המתרחשת בברזיל בשנים האחרונות. במקביל, הסרט מבקש לקחת את הקהל לסוג של מסע היפנוטי-רוחני בו הטרנסג'נדריות מהוות חולייה מקשרת בין הצד הפראי של הג'ונגל והטבע הבריזלאי לבין העיר המודרנית. רוב הסרט מורכב מקטעים תיעודיים, אך הוייס-אובר המנחה, בקולה של לאונה מוניז, כולל גם קטעים אשר נראים מבוימים וסוג של דמות בדויה-אמיתית של אישה גדולה המחברת בין כל הרבדים. בסופו של דבר, אני חש כי הקטעים המתארים את חיי הקהילה בברזיל ואת אווירת החגיגה והחשש הם לבו של הסרט, או לפחות יש בהם משהו יותר אחיד מאשר בקטעים הרוחניים הנעים בין המרהיב לשגרתי, תוך דריכה בקלישאות בקטעים אשר שואפים למקוריות. יחד עם זאת, מדובר בסופו של דבר בטריפ סגנוני שאורכו שעה בלבד, שבהחלט יעבוד עבור קהל המודע לתוך מה הוא נכנס.

חסד מופלא

צילום: יוני המנחם

הקרנה מיוחדת לציון 25 לסרטו האחרון של עמוס גוטמן, אשר תלווה גם בתערוכה מפרטים מעזבנו של הבמאי, אחד מן היוצרים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי – במאי שכל סצנה שביים מרגישה מלאה בתשוקה, כנות ועצבות. סרטו האחרון משלב אלמנטים מכל סרטיו הטובים לשיר מסוגנן של כמיהה למגע, אשר מתבטאת דווקא בהתבודדות של כל דמות. גוטמן מציג בסרטו שתי מערכות שונות למדי של תל אביב: תל אביב של נשים מבוגרת ותל אביב של הקהילה הגאה, המתמודדת עם מגפת האיידס הנוכחת והלא תמיד מדוברת. דרך כך בוחן היוצר את האפשרות לקשר זוגי או משפחתי בסדרה של מערכות יחסים. הסרט מובל בידי מפגש בין יונתן ותומאס. הראשון הוא גבר צעיר שעבר לשכור דירה לתל אביב עם בן זוג המעדיף לרוב לשכב עם אחרים. תומאס, המבוגר יותר, חוזר מטיול לחו"ל והוא הופך למושא תשוקה של גברים רבים, בעודו מחפש אחר סמים ומתחמק משיחה של ממש עמם או עם הנשים במשפחתו. משחק מצוין של צוות כל צוות השחקנים, ובעיקר של רבקה מיכאלי בתור אמו של תומאס, תורם לסרט המפעמים זה שראוי שיותר חובבי קולנוע ישראלי יכירו. הסרט פורץ דרך לא רק בדיון שלו במיניות ובאיידס, אלא גם בבהירות בה הוא מתאר את הניתוק הרגשי הבין-דורי ובמידה מסוימת גם את הפער בין המטרה בעלייה לארץ לבין החיים עצמם.