בעקבות ״אף פעם לא משעמם: בילי ויילדר״ ולקראת פסטיבל הקולנוע היהודי – 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר

במוצאי שבת ה-16.12 ייפתח בסינמטק ירושלים פסטיבל הקולנוע היהודי, אשר מתדהר השנה בשני סרטים מאוד מדוברים בפתיחה ובסיום – ״קרא לי בשמך״ של לוקה גואדנינו בפתיחה ו״שעה אפלה״ של ג'ו רייט לסיום. שני הסרטים מתחילים לצבור כעת לא מעט פרסים (בעיקר הראשון) וסביר שנשמע עליהם עוד רבות לקראת טקס האוסקר. יש לפסטיבל עוד הרבה מה להציע, אך בשל אילוצים שונים לא הייתה לי השנה יכולת לבדוק בעצמי כמות גדולה של הסרטים שהם לב התכניה.

סרט אחד שכן ראיתי הינו ״אף פעם לא משעמם: בילי ויילדר״ (Never Be Boring: Billy Wilder) המוצג במסגרת "גדולי ההוגים היהודים". הסרט עוסק באחד מן הבמאים הקלאסים האהובים עלי ביותר, שבהיותי צעיר ניסתי להשלים את הצפייה בכל סרטיו ומאז חזרתי פעמים רבות לרבים בהם, בחלק מן המקרים למספר דו ספרתי של צפיות. איני היחיד בתחושה זו והסרט הנוכחי רחוק מלהיות הסרט התיעודי הראשון אשר נעשה על ויילדר, כפי שניתן לראות גם דרך השימוש שלו בחומרי ארכיון שונים. אולם יש ייחוד לסרט זה, אשר נוצר בידי אנדרה שפר (בעל ותק בסרטים תיעודים על קולנוע) ויאשה הנובר (סרט ראשון) – הוא נעשה עבור הטלוויזיה הגרמנית, דבר המדגיש את הקשר של ויילדר לגרמניה, לפני ואחרי שעבר לעבוד בהוליווד. דבר זה מקשר את הסרט באופן חזק יותר גם לנושא היהודי, אשר במבט ראשון כמעט ולא עולה באופן ישיר בסרטיו של הבמאי.

בילי ויילדר היהודי נולד בשנת 1906, באזור אשר כיום מצוי בפולין. בילדותו, עברה משפחתו לווינה בה החל לעבוד כעיתונאי, בטרם עבר בגיל צעיר לברלין על מנת לעבוד כתסריטאי לקולנוע. מיד עם עליית הנאצים ברח ויילדר לצרפת שם התנסה לראשונה בבימוי סרט, בטרם עבר לארה"ב והחל לצבור מוניטין כתסריטאי, אף על פי שבשנים הראשונות הוא לא ממש ידע אנגלית. כאשר השתלט על השפה בצורה חלקית חבר לצ'ארלס ברוקט והשניים הפכו לאחד מצוותי התסריטאים הכי מצליחים בהוליווד, עד למצב שבתחילת שנות הארבעים ויילדר החל לדרוש לביים את הסרטים בעצמו, מכיוןן שהרגיש כי לעתים הבמאים הורסים את מה שכתב. בעודו צובר מוניטין כבמאי הוליוודי בכיר, בני משפחתו אשר לא שמעו לאזהרות שלו ונותרו באירופה – נרצחו בשואה. בסיום המלחמה ויילדר השתתף בבימוי סרטים תיעודיים על מחנות ההשמדה, נשאר בברלין על מנת לצלם שני סרטים נוספים בתוך ההריסות, ומאז חזר מדי פעם לנושא של הנאצים או הפוליטיקה בגרמניה. בשלב מאוחר יותר צילם סרטים בגרמניה כי לא מצא מימון במקומות אחרים, אולם כל הסרטים המדברים אותם ביים היו דוברי אנגלית, לפחות ברובם.

הסרט התיעודי ״אף פעם לא משעמם: בילי ויילדר״ נעזר בעיקר במראויינים דוברי גרמנית, אשר עבדו עמו כשחקנים או תיעדו אותו (כמו הבמאי פולקר שלנדורף) מה שחושף בדרכים שונות את הזעם של ויילדר כלפי התרבות הגרמנית, אך גם ההבנה הדדית אשר קיימת בתוך הזעם הזה. בנוסף, ויילדר אשר נתפס קודם כל ככותב מתגלה פעם אחר פעם כבמאי קפדן ומדויק, מה שיצר חוסר נחת עבור שחקנים צעירים יותר, אשר הורגלו לשיטות עבודה חופשיות יותר בהשארת הגל החדש, בעוד ויילדר נשאר מאחור. אבל כמה וכמה מסרטיו נותרו מהנים גם לאחר דורות, בין אם מדובר בסרטים זוכי אוסקר או כאלו אשר הפכו לסרטי פולחן וסמל של הוליווד הקלאסית עם הזמן, ובין אם מדובר בסרטים יחסית נשכחים שמבט מחדש חושף את הברק שלהם. אחד מן הסרטים אשר ראויים בהחלט לגילוי מחדש יוצג גם הוא בפסטיבל הקולנוע היהודי – ״יחסי חוץ״ (A Foreign Affair), סרט שצולם בברלין אחרי מלחמת העולם השנייה ועוסק במקביל במצב הקשה של האומה המובסת, ובחוסר היכולת לסלוח לנאצים ואלו אשר שיתפו עמם פעולה במידה מסוימת, כל זאת בסרט שיכול להיות מסווג כקומדיה רומנטית.

הכותרת העברית של הסרט היא תרגום לא מדויק של הכלל הראשון של ויילדר לעשיית סרטים – אף פעם אל תהיה משעמם. בדומה לתרגום, ניתן גם לפתור את התלונות כלפי הסרט עצמו בציטוט מפורסם מתוך סרט של ויילדר: "אף אחד אינו מושלם". שפר והנובר עוברים על כל התחנות בחיים ובקריירה של ויילדר, אבל לפעמים מסתפקים רק בשניות ספורות, כולל סרטים מורכבים או ידועים במיוחד אשר חלקם נראים בסרט רק לרגעים בודדים. גם הדיון בוויילדר כאמן נותר חלקי מאוד, כמעט ללא הקשר של סוג הכתיבה, הסגנון החזותי, או הקשרים אשר עוברים בכל סרטיו – כמו הצורך של גיבורים רבים שלו להתחפש או להעמיד פנים במשך רוב היצירה. גם נושא אשר כן עולה לדיון, כמו העיסוק של ויילדר במין ושבירה של קודים מוסריים, מנומק רק בצורה חלקית למדי. בגלל העיסוק של הסרט ביהדות ובגרמניה, ניתן היה גם לאזכר את הניסיון רב השנים של ויילדר לביים סרט על פי ״רשימת שינדלר״, בטרם ספילברג ביים את הסרט בעצמו. ועדיין, דרך קטעי הראיונות והסרטים ניתן להבחין בקסם של ויילדר וביכולת שלו להצחיק ולגעת בנושאים טעונים בצורה חכמה ולא חד משמעית לאורך כמעט כל הקריירה.

אם יש חלק בסרט אשר הותיר בי תחושת חוסר נחת הוא הדיום בסרט ״פדורה״ (Fedora) סרטו הלפני אחרון של ויילדר, אשר צולם בגרמניה. הסרט נידון בעיקר דרך הקשיים של ויילדר בעבודה עם השחקנית השוויצרית מרתה קלר, והתמונה היא של סרט אשר מדגים את חוסר החיבור של ויילדר לזמנו. לא מוזכר במה עוסק ״פדורה״ ועד כמה חוסר ההתאמה לזמן היא נושא העולה בו, בסרט אשר אחרי הצפייה בו לא מכבר הייתה לי תחושה כי הוא אחד מן הסרטים הגדולים ביותר של ויילדר, או לפחות היה לי צורך להצהיר כך לעצמי.

אך האומנם?
היחס הזה לסרט המאוחר גרם לי רצון לבדוק היכן אני ממקם עבור עצמי סרטים כמו ״פדורה״ ו״יחסי חוץ״ בתוך גוף היצירה של ויילדר, נכון לרגע כתיבת שורות אלו ובדומה לפוסט מיותר אך פופולארי בו דרגתי 25 סרטים של אלפרד היצ'קוק. לפני הדירוג, מספר הערות:
1. הדירוג הינו אישי בלבד, וגם זמני, והוא בטח לא משקף את הדעה של כל חברי הבלוג. מכיוון שאור דן בשני סרטים של ויילדר שזכו בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר אתן קישור גם לטקסטים שלו ותוכלו לראות כי הדעות שלנו לעתים שונות. כמו כן, לא צפיתי באף אחד מן הסרטים פעם נוספת עבור הדירוג, כך שאני עובד מן הזיכרון. בנוסף יותר מכל, הרשימה הזו נועדה גם כמדריך ראשוני וגם כנקודת מוצא לוויכוח.
2. הדיון כולל רק סרטים של ויילדר כבמאי, מה שאומר שאני מחמיץ כמה יצירות נהדרות להן רק כתב את התסריט: ״אנשים ביום ראשון״ (People on Sunday), ״נינוצ'קה״ (Ninotchka), ״כדור של אש״ (Ball of Fire) ו״זה קרה בחצות״ (Midnight) הם מקרים בולטים.
3. לא ראיתי את הסרט ״הואלס האימפריאלי״ (The Emperor Waltz). פרט לכך צפיתי בכל הסרטים. מתנצל בפני מעריצי בינג קרוסבי.

20
אירמה לה דוס – Irma la Douce
(1963)

אחד מן הלהיטים הכי גדולים בקריירה של ויילדר, שכמעט השארתי מחוץ לרשימה. ג'ק למון מגלם שוטר בפאריז אשר מתאהב בזונה (שירלי מקליין) ומחליט לנסות להציל אותה על ידי התחזות לעשיר. החלק המסיים של העלילה הוא אחד מן הדברים הכי בלתי סבירים שאי פעם ראיתי, אבל בו בזמן גם מצחיק מאוד. בכל זאת, אני ממקם את הסרט נמוך בגלל המבטא הצרפתי האיום של השחקנים שמדברים באנגלית, העיסוק הלא מורכב במיניות לעומת סרטים אחרים של ויילדר שכן יוצר תחושה כי זנות כי כמעט סוג של משחק ילדים וגם בגלל שחוסר הסבירות הופך את זה כמעט לסוג של טראש. גם ויילדר עצמו לא אהב את הסרט.

19
חטא על סף ביתך – The Seven Year Itch
(1955)

גם אם לא שמעתם על הסרט הזה, אתם מכירים לפחות דימוי אחד מתוכו: מרלין מונרו עומדת מעל פתח רכבת תחתית ושמלתה הלבנה מתעופפת לכל עבר. גם בלי הסצנה הזו, הסרט מרגיש כמו התפקיד הכי מייצג/סטריאוטיפי של מונרו בתור הבלונדינית אשר משתמשת בתמימות ילדותית כסוג של פיתוי, עבור גבר אשר הנישואין שלו נכנסו לסוג של שגרה. הבעיה העיקרית של הסרט היא השחקן הראשי, טום הוואל, שמחוויר ליד מונרו, מה שמייצר תחושה של סרט החוזר על עצמו יותר מדי פעמים. בכל זאת, יש כאן כמה דיאלוגים מבריקים. ואת מונרו, כמובן.

18
חייו הפרטיים של שרלוק הולמס – The Private Life of Sherlock Holmes
(1970)

העיבוד של ויילדר לחיי הבלש המפורסם הוא יותר כמו טויטא לסרט מאשר סרט שלם – הרבה מאוד רעיונות, התחלה של עלילות וחיבור חלקי של הדברים. מצד שני, הסרט יכול בהחלט להיראות כמו הקדמה לסרטים של גאי ריצ'י על הבלש, עם פחות פעולה משובחת, יותר דיאלוגים טובים ולא פחות רמיזות הומו-אירוטיות. חלק מן הסיבות לבלאגן של התוצאה הסופית היא שהסרט נערך וקוצץ בניגוד לדעתו של ויידלר וחלק ניכר מן החומר שצולם עבור הסרט אבד. התוצאה היא שאין הרבה היגיון בעלילה הבלשית בלי סצנות חסרות, אבל הסרט עובד עדיין נהדר כמבט על הדמויות של הולמס ו-ווטסון, בגילומם של רוברט סטפנס וקולין בלאקלי (כריסטופר לי הוא מייקרופט הולמס). בספר הנהדר של קמרון קרואו "שיחות עם בילי ויילדר", המחבר טוען כי זה הסרט הכי שאפתני של ויילדר ולפחות מבחינת עיצוב העולם והשימוש בצילום, דומה כי הוא צודק.

17
חמישה קברים בדרך לקהיר – Five Graves to Cairo
(1943)

הסרט הכי פחות ידוע ברשימה ואולי בכל הקריירה של ויילדר, למרות שהיה מועמד בזמנו לשלושה פרסי אוסקר (צילום, עריכה ועיצוב אמנותי). סוג של סרט מלחמה שנוצר בזמן מלחמת העולם השנייה ונועד לעודד את המורל האמריקאי, דרך סיפור על קצין בריטי אשר בזהות בדויה לומד על מצבור נשק נאצי. הבמאי האגדי אריק פון שטרוהיים משתף פעולה עם ויילדר בפעם הראשונה בתור הגנרל הנאצי הנודע לשמצה רומל. אולם שיתוף הפעולה היותר חשוב שויילדר מתחיל כאן הוא עם הצלם ג'ון שייץ', אשר מקנה אפלה מסוימת לסרט ויוצר סצנות מלחמה מרישמות דרך התאורה, כסוג של הקדמה לסגנון הפילם-נואר אותו יפתח עם ויילדר בסרטיו הבאים. בכלל, אחרי שככותב בלבד ובסרטו הראשון כבמאי ויילדר עבד כמעט תמיד בקומדיות, הסרט הזה מכיל אומנם מתח, רומנטיקה ומלחמה, אבל מעט מאוד בתחום ההומור, מה שחושף את הגיוון של ויילדר כיוצר.

16
אהבה אחר הצהריים – Love in the Afternoon
(1957)

עוד סרט בו הצרפתים בפריז מדברים אנגלית במבטא צרפתי, אבל הפעם הקסם עובד טוב יותר. אולי בגלל שהסרט ספוג באווירת המחווה לארנסט לוביטש, גאון קולנועי שעזר רבות לוויילדר בראשית הקריירה. מוריס שבלייה, אשר לוביטש הפך לכוכב, מגלם כאן בלש פרטי החודר לפרטיות של פרשיות אהבים. בתו המוזיקאית נותרת תמימה ולא מנוסה מינית, עד אשר היא מבחינה באמריקאי רודף נשים אשר קרוב ביותר לגיל של אביה. את התפקידים הראשיים מגלמים אודרי הפבורן וגארי קופר שאיכשהו מצליחים להתגבר על הקריפיות של פער הגילים, בעוד כל הופעה של הפבורן מזניקה כל סרט בכמה דרגות. מה שפגם בסרט הוא קוד ההפקה ההוליוודי שדרש מוויילדר שתי תוספות די מזורות/לא הגיוניות בסיום הסרט, אשר באות להבהיר כי קומדיית הסקס שראינו לא כללה מין באף נקודה. ויילדר כל כך התרגז על ההערות עד שבסרטו הבא הוא רצה לבחון את הגבולות שלה בצורה פרובוקטיבית אף יותר, מה שהביא להפכיתה ללא ממש רלוונטית. אבל זה כבר עניין למקומות גבוהים בהרבה בדירוג.

15
אוונטי! – !Avanti
(1972)

בשנות השבעים, לעומת זאת, לראות עירום בקולנוע כבר היה עניין שגרתי. אבל כאשר ויילדר דן ומראה דברים בגלוי בסרט זה, התחושה היא מעט מוזרה, כי דברים הנאמרים בצורה ישירה פחות חזקים מן הצורה העקיפה. בנוסף, הקומדיה הזו נמשכת כשעתיים ורבע ונראה כי היא נעה בקצב הרבה יותר איטי מסרטים מוקדמים יותר של ויילדר. חסרון נוסף הוא ליהוק לא מתאים של ג'ולייט מלייס לתפקיד הנשי הראשי. כל ההסתייגויות הללו באות להסביר למה הסרט התדרדר למקום יחסית נמוך בדירוג – כי להוציא כמה רגעים, הוא די מבריק. איש עסקים אמריקאי מגיע לאיטליה על מנת לאסוף את גופת אביו אשר מת בחופשה, ומגלה כי אביו הגיע למקום כל שנה על מנת לבגוד באמו. עליו להתמודד עם הבירוקרטיה האיטלקית האטית בחברת בתה של המאהבת הסודית של אביו, אישה אשר מעריכה הרבה יותר ממנו את הרעיון של בגידות מחוץ לנישואין. ג'ק למון מושלם בתור הגבר המרובע אשר מבין לפעמים את הנאות החיים, והבדיחות על אורח החיים האיטלקי מוצאת את ויילדר קרוב לשיא השנינות שלו.

14
סוף השבוע האבוד – The Lost Weekend
(1945)

דירוג נמוך יחסית אצלי לסרט שהיה זוכה אוסקרים סדרתי, כפי שאור כתב עליו בסקירת תולדות פרסי האוסקר, שם גם ניתן למצוא תיאור מלא של העלילה. גם בחלוף השנים, חלקים רבים בסרט עדיין עובדים, בעיקר החלקים היותר אפלים והניסיוניים בתיאור השכרות והמצוקה של הגיבור האלכוהוליסט. חלק מן הדיאלוגים, לעומת זאת, נשמעים קצת מתחת לרמה הרגילה של ויילדר ושותפו הקבוע באותם שנים, צ'ארלס ברוקט.

13
עד התביעה – Witness for the Prosecution
(1957)

בעידן בו אנשים נהגו להיכנס לסרט באמצע ומאוחר יותר להשלים את ההתחלה, בילי ויילדר סיים את העיבוד הזה לאגתה כריסטי בבקשה מן הקהל שלא לגלות את הטוויסט אשר מגיע בסוף. ויילדר אף הגדיר את סרטו כניסיון שלו לעשות משהו בסגנון היצ'קוק, אם כי בכל זאת יצא לו סרט אישי. מדובר במקרה בו המבנה העלילתי לא רק מפתיע לכאורה, אלא גם מעלה שאלות על מוסר ואהבה. אולם, הסרט הזה מענג בעיקר בגלל מפגש של שלוש אגדות קולנוע: ויילדר עובד בפעם השנייה עם מרלן דיטריך, אשר מגלמת את עדת התביעה שבכותרת היצירה, שתורגמה לעברית מבלי שמישהו יטרח לצפות בסרט. לא פחות חשוב, בתפקיד עורך הדין המבוגר אך החריף נמצא את צ'ארלס לוטון, אשר פשוט טורף את המסך.

12
סטאלג 17 – Stalag 17
(1953)

ויילדר לא ביים אף סרט עלילתי בנושא השואה, אבל סרט זה על שבויי מלחמה אמריקאים במחנה נאצי הוא הכי קרוב לכך, בטח כאשר הבמאי היהודי הקפדן אוטו פרמינגר מופיע בתפקיד מפחיד כמפקד המחנה האכזרי. בעקבות ניסיון בריחה כושל, השבויים מבינים כי יש חפרפרת בתוכם והחשוד המיידי הוא מי שיהיה גיבור הסרט, בגילומו של וויליאם הולדן שזכה על התפקיד באוסקר. יש להם סיבות די טובות לחשוד בו שכן הפעילות שלו לא ממש חברתית או מוסרית, עד לשלבים בהם הוא נדרש להפגין את האופי האמיתי שלו.

11
הקצין והקטינה – The Major and the Minor
(1942)

הסרט ההוליוודי הראשון של ויילדר כבמאי (והוא לא פעם התייחס לסרט זה כסרטו הראשון בכלל) הוא קומדיה מטורפת ומעוררת הזדהות על קצין אשר מוצא את עצמו מאוהב באישה אשר מעמידה פנים כי היא בת 12. היא עושה זאת על מנת לחסוך על כרטיס נסיעה ברכבת, מה שגורם לשלל הסתבכויות אשר חושפות את הצביעות של המוסר וגם של הצבא האמריקאי, ועוד בסרט שיצא בזמן מלחמה. ויילדר סבר כי הליהוק של ריי מילנד לתפקיד הראשי הוא טעות כי השחקן לא מצטיין בקומדיה, אבל זה לא ממש משנה כי הסרט שייך כולו לג'ינג'ר רוג'רס. המשחק שלה בתור ילדה לא אמין לרגע, אבל הסרט כל הזמן מדגיש כי אף אחד לא באמת אמור לקנות את ההצגה שלה, בטח כאשר היא גם זוכה לרגעים בהם היא מצליחה לרקוד כמו ג'ינג'ר רוג'רס.

10
סברינה – Sabrina
(1954)

לא ניתן להשאיר את אודרי הפבורן לחלוטין מחוץ לעשיריה הפותחת. בסרט אשר מתחיל כמו סיפור אגדה, בת של נהג חיה באחוזה יוקרתית של המשפחה אשר מעסיקה אותו, ומפנטזת על בן המשפחה שהוא רווק הולל המבוגר ממנה בכמה שנים. הוא לא שם לב אליה בתור בת למעמד המשרתים – עד שהיא עושה מייקאובר שחושף אותה כאודרי הפבורן. סיפור האגדה תופס כיוון אחר כאשר אחיו הגדול האחראי יותר מנסה להתערב ברומן וכמובן מתאהב בעצמו. וויליאם הולדן, הקבוע של ויילדר, והמפרי בוגרט שלא ממש הסתדר עם הבמאי, משלימים את המשולש הרומנטי.

9
פדורה – Fedora
(1978)

כעת הגענו לאחת מן הבחירות היותר שנויות במחלוקת שלי, היצירה שהסרט התיעודי שהוליד את הפוסט זה די תוקף, תוך שהוא מציין כי אפילו השותף הקבוע של ויילדר לכתיבה בשנים האחרונות של הקריירה לא רצה לעשות את הסרט הזה, אם כי הסבר נוסף לכישלון של הסרט בזמנו הוא שהוא יצא כמעט בלי שיווק. וויליאם הולדן מגלם מפיק קולנוע שנכנס לחובות. התקווה היחידה שלו היא גיוס כוכבת קולנוע אגדית, שיש לא ראה במשך שנים, ועימה ניהל רומן קצרצר בעודה בשיאה והוא עוד היה בשולי המערכת ההוליוודית. הוא מוצא אותה חיה באחוזה על אי יווני, תחת השגחה צמודה של נשים בעלות מראה לא מאיים, אשר לא ממש מאפשרות לה קשר עם אחרים במשך שנים. הסרט הוא כתב הערצה סאטירי להוליווד הקלאסי ולמושג של כוכבת קולנוע, תוך ביקורת על הכמיהה ליופי מושלם והעדפת הצעיר על פני הזקן. מבלי לחשוף יותר מדי, הסרט עוסק באופן בו הרצון לייצר מיתוסים גובר על היכולת להכיר את האדם האמתי ובקורבנות אשר אנשים הקרובים לכאורה לאדם מפורסם משלמים. מרתה קלר היא ליהוק בעייתי, אבל המבנה העלילתי של הסרט הזה מספק טוויסט שלדעתי עולה על ״עד התביעה״ (גם אם ניתן לנחש חלקים ממנו), יחד עם מבט עגום ועצוב על תהילת עבר, שלא נופל בהרבה מסרט שמן הסתם יופע במקום גבוה יותר ברשימה.

8
נשקני, טיפשון Kiss Me, Stupid
(1964)

עוד בחירה שנויה במחלוקת שלי בסרט שנכשל בצורה טוטאלית בזמן אמת. לדעתי בגלל שהמסר המתירני של ויילדר לגבי בגידות בחיי הנישואין הפעם חצה את הגבול – בגידה היא מה שמציל את הנישואין כאן. דין מרטין מגלם פחות או יותר את עצמו: זמר-שחקן הנתקע בעיירה קטנטנה בדרך שבין לאס וגאס ללוס אנג'לס. לרוע מזלו, מנהל תחנת הדלק הוא כותב שירים אשר רוקם מזימה למכור לו שיר – מזימה אשר כוללת אירוח בבית האיש שמלחין את שירו. המלחין חושש כי הכוכב יחמוד את אשתו, מחליט להוציא את האישה מן הבית ושוכר זונה שתגלם את אשתו. ריי ולסטון לא מצליח תמיד להגיע לרמות הטירוף אליהן שאף ויילדר עם הליהוק המקורי שלו (פיטר סלרס לקה בהתקף לב בתחילת הצילומים), אבל הזעף וחוסר הזוהר שלו עובד מצוין ליד מרטין וקים נובאק, שעושה חיקוי טוב של מרלין מונרו. ויילדר היה רוצה לעבוד שוב עם הכוכבת, אחרי שנשבע שלא יעשה זאת לעולם, אבל לצערו כבר לא הייתה לו הזדמנות. למרות זאת, הסרט רק צובר ברק ורלוונטיות לאורך השנים. ויילדר אומנם קליל לגבי הצורך בנאמנות, אבל הוא מטפל בבעיות במערכות יחסים ובמין בצורה הרבה יותר מעמיקה ממה שנדמה מסרט בהוליווד הקלאסית. וכמו ברוב הקומדיות הגדולות שלו, אלמנט העמדת הפנים תופס מקום מרכזי והעצב נוכח בכל בדיחה.

7
יחסי חוץ – A Foreign Affair
(1948)

עשו לעצמם טובה – אם אתם לא יכולים להגיע להקרנת הסרט בירושלים, חפשו סרטון של מרלן דיטריך שרה את ״Black Market״ מתוך הסרט הזה, על מנת לקבל טעימה מן המצוקה של הגרמנים אחרי המלחמה. ויילדר שכנע את דיטריך הזוהרת והאנטי-נאצית לגלם תפקיד של זמרת שהייתה מאהבת של קצין נאצי, וכעת היא מאהבת של חייל אמריקאי (ג'ון לנד) אשר מנסה להסתיר את הקשר מפני ועדת של הקונגרס לבדיקת המצב בברלין, גם לגבי הקוד המוסרי של החיילים. חברת הקונגרס הלוחמנית ביותר במשלחת מגולמת בידי ג'יין ארתור, שכמובן מתאהבת בקצין. הסרט מצחיק כמו רבים מסרטיו האחרים של ויילדר, אבל הרבה פחות אירוני. נזקי המלחמה נראים כמעט בכל שוט, ברלין הרוסה לחלוטין משמשת כרקע, אבל נפש האדם הרוסה לא פחות, בסרט בו גם חברת הקונגרס לומדת להכיר כי כבר לא ניתן להיות לגמרי מוסרי, אבל כן ניתן לשפר את המצב ואפילו לאהוב, גם בתנאים בהם גם המסחר ברגש פנה לשוק השחור.

6
יומו של עיתונאי – Ace in the Hole
(1951)

אנחנו מגיעים לשלב המאוד צמוד בדירוג, בו כל סרט גם נשקל במידה מסוימת למקום הראשון. הסרט הזה כשל בזמן אמת כי בשנות החמישים כנראה שיכולת לתקוף את הוליווד, אבל העיתונות הכתובה הייתה מטרה שלא הסכימה לקבל מראה כה אכזרית. הסרט, שניסו לשחרר לקולנוע גם בשם "הקרנבל הגדול" מציג את אחד מן התפקידים הגדולים ביותר של קירק דאגלס, אשר חושף אותו קודם כנבל בעל פני מלאך ואז כאיש שמנסה להציל את העולם מן הבאלגן אשר יצר. דאגלס מגלם עיתונאי שיורד מגדולתו ומוצא את עצמו בעיתון בעיר קטנה, בחיפוש אחר סקופ אשר יחזיר אותו לתודעה. כאשר בעיירה סמוכה כורה נלכד בתוך חור, הוא מקבל את ההזדמנות שלו והוא עושה את הכל על מנת להגדיל את הסיפור, גם במחיר של עיכוב ופגיעה במאמצי החילוץ. לא שזה מפריע לאשתו של הלכוד, דרך אגב. סרט שהוא הרבה יותר אכזרי בסאטירה שלו מאשר מצחיק, ומציג בלי ציניות אנשים מאוד ציניים וקרים. כמו כל הסרטים הגדולים של ויילדר, ״יומו של עיתונאי״ עובד גם ברמה נוספת ומתחת לפני השטח מציג גם את מה שיפה באנושיות, רק שלעתים נראה כי הוא לכוד בתוך הר. ויילדר גם התמחה בסצנות מסיימות וכאן יש את אחת מן הטובות ביותר, לא רק מבחינת הדיאלוג אלא גם מבחינת השימוש הייחודי במצלמה.

5
שיפוי כפול (ביטוח חיים כפול) – Double Indemnity
(1944)

אני יודע, זה מדורג נמוך מדי. גם אם תצמידו לי אקדח לרקה, לא אצליח לחשוב על חסרונות בסרט הזה, שקבע את הקו לכל סרטי הפילם-נואר שבאו אחריו. החל מן השנייה בה פרדד מקמארי הפצוע מתחיל לספר את סיפור כישלון הרצח שביצע, ועד למחווה הקטנה אשר מסיימת את הסרט, זוהי רכבת שעוצרת רק בתחנה אחת, שלמות קולנועית באופן רק הוליווד הקלאסית ידעה ליצר. סרט שאפילו הפאה המוזרה בתולדות הקולנוע (על הראש של ברברה סטנוויק) מצליחה רק לשפר את הדיאלוגים השמימיים, היוצרים הכלאה בין הברק הקומי של ויילדר, למונולוג הפנימי המיוסר של ריימונד צ'אנדלר אשר עיבד עם הבמאי את התסריט של סופר גדול אחר, ג'יימס מ. קיין. ועוד לא דיבנו על דמות הבלש שאדוארד ג'י רובינסון מרים לגבהים חדשים. רק אדיוט לא יכניס את הסרט הזה לשלושת הגדולים, או לפחות לארבעה.

4
אחת, שתיים, שלוש – One, Two, Three
(1961)

מתחרה רציני על תואר הסרט ההוליוודי עם קצב הדיאלוגים הכי מהיר. אולי בגלל הקצב המהיר השחקן הראשי ג'יימס קגני פרש ממשחק קולנועי ל-20 שנה לאחר הסרט הזה. הסרט יצא כאשר חומת ברלין כבר עמדה, אך הוא מתרחש זמן קצר קודם לכן: מנהל בסניף קוקה קולה בברלין נדרש להשגיח על בת של מנהל בכיר בחברה, בעודו מקווה לקבל קידום. העניינים מסתבכים רגע לפני שהיא אמורה לשוב למולדת, כאשר מתגלה מדוע הצעירה נהנית להישאר בעיר – וזה לא קשור לדברים אשר ניתן למצוא בחלק המערבי. ויילדר כבר כתב פארודיה על יחסי הקומוניזם והמערב בשנות השלושים (״נינוצ'קה״) אבל כאן הוא מבוגר יותר והחצים חדים יותר הן כלפי הסובייטים והן כלפי הקפיטליזם. את החצי השעה האחרונה של הסרט הזה יש לראות מספר פעמים, שכן הבדיחות עפות בקצב מהיר מדי, קצב שלפחות עבורי הכביד מדי על שרירי הבטן. מועמד ראוי לתואר הסרט הכי מצחיק של ויילדר, אפילו לפני הסרט שנמצא מקום אחד לפניו בדירוג.

3
חמים וטעים – Some Like It Hot
(1959)

הזוכה כמעט בכל משאל בתואר הקומדיה הגדולה בכל הזמנים, הוא יותר מסרט על שני מוזיקאים אשר עדים לרצח של מאפיה ונאלצים להתחפש לנשים במהלך רוב הסרט. הוא גם הרהור על טבעו של החיזור וגם על המקום הבעייתי של נשים בחברה ועל הרדיפה אחרי האושר והחופש כרדיפה אשר הדברים הלא נכונים. התשובה לשאלה מה עומד בבסיס האהבה זוכה בסרט לתשובה לא חד משמעית, אבל כזו שיש בה הדהוד אשר נשאר גם אחרי שורת הסיום המפורסמת ביותר מתוך שורות הסיום המפורסמות בסרטי ויילדר. ויש גם את מרלין מונרו, שאומנם עשתה גיהנום לכל הצוות, אבל שרה את ״I'm Thru with Love״ יותר עצוב ממה שניתן לדמיין. ברגעים אחרים היא זוהרת בדיאלוגים בהם היא מנסה להרשים את טוני קרטיס אשר לוקח פסק זמן מלהעמיד פנים שהוא אישה, ועובר להעמיד פנים שהוא קרי גרנט עם כסף של בעל חברת נפט. באותו זמן, ג'ק למון עובר מן הרצון להדוף מחזרים לקבלת היתרונות ברעיון החתונה עם גבר. דיאלוגים אשר נשמעו לצנזורה כאבסורד או כנונסנס היו למעשה ביקורת חברתית נוקבת. וזאת בלי לדבר על גלריה רחבה של דמויות משנה בסרט, כולל סרט גנגנסטרים מעולה אשר נמצא כאן כמעט לגמרי ברקע.

2
שדרות סנסט – Sunset Boulevard
(1950)

אם תנסו לדחוס את כל הדברים הטובים שכתבתי על כל הסרטים האחרים ברשימה לסרט אחד, תקבלו את חלק ממה שמבריק בסרט הזה, בו ויילדר הפנה את חצי הביקורת שלו לתעשיית הקולנוע ותעשיית החלומות. וויליאם הולדן, בפעם הראשונה אצל ויילדר ובפעם האחרונה ברשימה זו, מגלם תסריטאי הנקלע לחובות ובורח לתוך מה שנראה כמו בית נטוש. אלא שהוא מוצא את עצמו בהלוויה של קוף המחמד של נורמה דזמונד, הכוכבת הגדולה ביותר של הקולנוע האילם ומישהי שהזמן שכח בהווה (מגולמת בידי גלוריה סוונסון, הכוכבת מספר אחת של הקולנוע האילם ואשת עסקים בשנת 1950). הוא ממשיך להסתתר בבית, בחברת הכוכבת והמשרת הנאמן אך בעל הסודות שלה (אריק פון שטרוהיים), אף כי המקום נראה כלקוח מסרט אימה ולא מן המציאות. בשלב מסוים הוא פוגש אישה צעירה אשר יכולה להוות עבורו אופציה רומנטית טובה יותר, פרט לכך שהיא מאורסת למי שהוא בערך חברו היחיד של התסריטאי. בנוסף, האישה, הדבר היחיד שמעורר הזדהות בסרט, מוצגת כמי שהוליווד רמסה את האישיות והחלומות שלה כמה וכמה פעמים למרות שהיא בשנות העשרים המוקדמות לחייה. הסרט מכיל קטעים מצחיקים מאוד וגם עצובים מאוד, מצדיע לכל האנשים שהוא מבקר. השוני של המשחק בקולנוע האילם זוכה להצדעה, דווקא מפני שהוא נראה לא רלוונטי. אבל אני לא מסוגל לראות את החיקוי של נורמה דזמונד לצ'ארלי צ'פלין בלי לצחוק ולבכות בו בזמנית.

1
הדירה – The Apartment
(1960)

הדירוג הזה הוא כאמור אישי, ולו הייתי צריך לדרג את הסרט הזה מבחינה אובקטיבית, הוא כנראה היה מגיע למקומות 4-5. אור, חברי לבלוג, אהב אותו הרבה פחות ממני, למשל, ואני לא ממש יכול לסתור את הטענות שלו. בעיקר כיוון שבמקור זה לא תוכנן כקומדיה ובטח לא כסרט רומנטי – סרט על בחור די מרובע שמוצא את עצמו עם שם של בליין בגלל שהוא משכיר את דירתו לבכירים במשרד שלו, על מנת שיבגדו בנשותיהם. כאשר הוא עצמו מתאהב, הבחורה מתגלה לא רק כתפוסה, אלא כסובלת מנטייה אובדנית. אבל אני אוהב את הסרט הזה כפי שאוהבים מראה שבורה – כי בנקודת שונות בחיי, הוא משקף בדיוק את איך שאני מרגיש. אני מבין גם את הרצון של ג׳ק למון להסתדר עם כולם ואת התחושה שהוא מעביר כי כולם נהנים יותר ממנו ויודעים איך לדבר עם בחורות יותר ממנו. אני גם מתחבר לטרגיות של שירלי מקליין, אישה אשר נוצלה בידי גברים שונים במערכות היחסים הקודמות שלה, עד למצב כי גם אם עפים ניצוצות בינה לבין הגבר ההגון, התחושה היא כי זה כנראה לא יחזיק. היא אולי יכולה לשחק עמו קלפים, אבל ספק אם עוד נותרה בה יכולת לאהוב מישהו שלא מתאכזר אליה, אלא תומך.
בנוסף, אותי הסרט כן מצחיק מאוד, בעיקר דרך הדיאלוגים והמשחק של למון. למעשה, ניתן לומר כי זה מקרה בו הגבר משחק בקומדיה והאישה רוב הזמן בטרגדיה (אם כי בסצנות הראשונות שלה, מקליין מראה גם יכולת להצחיק). אבל זה משרת את הסרט כי אנו רוצים שבכל זאת יהיה איחוד בין הפערים – הבחור הבודד ישיג את הבחורה הנחשקת והלא מושגת, הבחורה שידעה רק אכזבות מגברים אשר ניצלו אותה רק עבור דבר אחד תישאר עם מי אשר אוהב אותה באמת. שימו לב גם לגלריה של דמויות משנה נשיות אשר גם הם סובלות – האישה אשר מנסה לחזר אחרי למון בסיפור אחר, המזכירה של הבוס אשר הייתה בעבר המאהבת שלו ונותרת להביט בעודו עובר למודלים חדשים, האישה החוקית אשר נותרת ברקע והדברים אינם הגונים בעיקר עבורה. אבל מכיוון שאיני מושלם, מוטב כי כעת אשתוק ואחפש חפיסת קלפים לחלק.