"התנגשות", סקירה

בשנים האחרונות אני עוקב באדיקות אחר המירוץ לקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה של האוסקר, בו מתמודדים בממוצע כשמונים נציגויות מארצות תבל, המנסות לתפוס מקום באולימפוס ההוליוודי כל שנה מחדש. הקטגוריה הזו בעייתית נורא, זה ידוע, ותמיד מתסכלת בסופו של דבר, אבל מה שצריך לזכור זה שחמשת המועמדים הסופיים הם בעצם רק קצה הקרחון. מתחת נמצאים עשרות סרטים ממש מסקרנים ממקומות שאנחנו לא נחשפים אליהם בדרך כלל. גם אם לעולם לא אצליח לראות אפילו רבע מהסרטים המתמודדים בכל שנה, תמיד מרתק לגלות קולנוע מכל מיני מקומות רחוקים, או במקרה שלנו קרובים במיוחד, שלעיתים פוליטיקה, דת ושנאה מונעים מאתנו לראות.

בשנה שעברה, 2016, נשלחו לקטגוריה הזו לא פחות מ-86 סרטים (שלושה מהם נפסלו), חלקם מהמדוברים ביותר בתחום הקולנוע העולמי, כמו למשל "חולייטה", "הסוכן" (שזכה בסופו של דבר), "אש על המים", "מתחת לצל", "מתחת לחול", "נרודה", "היא", ו"זה רק סוף העולם" אם למנות כמה בולטים במיוחד. נציג ישראל היה, כזכור, "סופת חול". בין כל השמות הגדולים האלו, היה סרט אחד שתפס את תשומת לבי – נציג שכנתנו מצרים הקרוי "Clash", או "התנגשות" בתרגום מיידי, שאמנם הוקרן במסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן, אבל ממש לא יכל להתחרות בתשומת הלב הגדולה אותה חוללו הסרטים המפורסמים. את הטריילר המצוין של המתמודד המצרי שיתפתי בפייסבוק שלי, ובמהרה קיבלתי תגובות מחברי העובדים בתחום ההפצה והפסטיבלים, שראו את הסרט בחו"ל, ואיששו את מה שחשבתי – מדובר בסרט מעולה. לצערנו, המתח בין ישראל ומצרים לא אפשר לו הקרנה מקומית, ומכיוון שהוא בסופו של דבר וכצפוי לא קיבל מועמדות, לא הייתה מוטיבציה גבוהה מדי להביאו לארץ, כמו שקורה לצורך העניין עם סרטיו של אסגר פרהאדי. למרבה השמחה, אנשי "האוזן השלישית" רכשו עותק להשכרה בספרייה התל אביבית, וכך יכולתי לצפות בו (אני משתדל להימנע מהורדות וכאלה עד כמה שניתן. אל תשפטו אותי). ולמרות שאין דבר שהתיישן מהר יותר מאשר סרט שלא התקבל בשנה שעברה לאוסקר, מיהרתי לצפות בו. כמה שאני שמח שעשיתי זאת.

"התנגשות" הוא סרט קונספט, אפילו גימיק אם תרצו, כזה שמכניס את עצמו למגבלה מאוד משמעותית אבל משתמש בה באופן מעניין. כמו "לבנון", "עשר", "הכל אבוד" או "קבור", גם נציג מצרים לאוסקר 2016 הוא סרט שמתרחש כולו בזירת התרחשות אחת מצומצמת וקלסטרופובית. במקרה הספציפי הזה מדובר בזינזאנה, רכב מעצר משטרתי, ממנו המצלמה לא יוצאת לרגע על פני כל השעה וחצי של הסרט.
הסרט מתרחש במהלך ההתקוממות המצרית של הצבא כנגד האחים המוסלמים שהפילו את שלטון מובראק ב-2013. הוא נפתח כאשר עיתונאי וצלם נכלאים על ידי הצבא במהלך תיעוד הפרעות, וכאשר הם מנסים לאותת למפגינים בחוץ שיבואו לחלץ אותם, הם מואשמים על ידי ההמון בהתנגדות לצבא ותוקפים את הזינזאנה. זה גורם לאנשי הצבא לכלוא גם אותם, מבלי להבחין מי מהם המתנגדים להפיכה ומיהם מתומכיה, וכך החלל הצפוף הזה הופך להיות קלחת של כל צדי המאבק, כולל גם כמה חפים מפשע שתארע מזלם להיות במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. הצבא מתחיל לנייד את הזינזאנה, והכלואים מתחילים לחצות את העיר בזמן שיאי הפרעות.

בתור מישהו שלא בקיא בתולדות ההפיכה המצרית, כנראה שפספסתי אי אילו דקויות של הסיפור, אבל אני חייב להודות שזה לרגע לא פגם לי בחוויה האינטנסיבית של הסרט הזה. לרגעים דרמה אנושית ולרגעים סרט אקשן ומתח מצמית, "התנגשות" הוא בעיקר עשייה מיומנת וחכמה של יוצר מוכשר, שמציג את הקרע נורא של מולדתו ואת שורשי האלימות והשנאה שתפסו חלקה בכל מקום. אני בטוח שיהיו אנשים שיתעצבנו על ההשוואה הבאה, אבל "התנגשות" כל כך רלוונטי לישראל כרגע, שבשבילי הצפייה בו הייתה חוויה חזקה במיוחד. הרי כל כך בקלות אפשר לעשות לזה אדפטציה ישראלית, נגיד בתום הפגנה כנגד התנחלויות, המשטרה מכניסה לרכב מעצר פעילי שמאל, תומכי ימין קיצוני, ערבים ומתנחלים, ולוקחת אותם להמשך ההליכים. רק דמיינו לעצמכם איזו חבית נפץ זאת.
בהקשר הזה, של סרטים "המוציאים דיבה" למדינתם שכל מיני פופוליסטים בחלונות הגבוהים אוהבים להזהיר אותנו מפניהם, "התנגשות" הוא עוד הוכחה מוחלטת לכך שהמשפט הזה הוא חסר שחר. נכון, נציג מצרים לאוסקר הוא סרט שלא עושה הנחות לא לשלטון ולא לאזרחים ומראה את הבעיות שלהם, אבל לאחר הצפייה בו הדבר האחרון שחשבתי הוא שהסרט מכפיש את המדינה, אלא להפך. הוא רק מראה כמה קולות מגוונים יש במצרים, וכמה האומנות יכולה להנגיש קונפליקטים ולהראות אנושיות גם במקומות הכי קשים.

הבמאי של הסרט הוא מוחמד דיאב, יליד מצרים של 1978. הוא כתב אותו יחד עם אחיו, חאלד. דיאב הוא אחד הקולנוענים הבולטים של מצרים, כשאת הפריצה שלו עשה עם התסריט ל"אל ג'זירה", סרט אקשן ששבר את שיאי הקופות בקולנוע הערבי והפך למותג מצליח. ב-2010 ביים את סרטו הראשון, "קהיר 678", שבמרכזו שלוש נשים ממעמדות שונים במצרים המתמודדות עם התקפות מיניות. "התנגשות" הוא סרטו השלישי.
בסרט הזה, דיאב מראה יכולות די מדהימות גם בבניית דינמיקה בין דמויות וגם בבימוי סצנות המוניות. בהקשר הזה, ההפקה של "התנגשות", על אף המצלמה הכלואה יחד עם הגיבורים, מרשימה במיוחד. הוא סרט עם כמות ניצבים די גדולה, ובונה קטעי מתח מצוינים כאשר הזינזאנה נקלעת לאיזור אסון. האלימות היא בחוץ וגם בפנים, מה שמייצר תחושה מעט מייאשת, אבל האנושיות הרבה של הדמויות (שלעיתים גובלת בדידקטיות) נותנת את רגעי המנוחה שהסרט זקוק לו. העריכה של אחמד חאפז מהודקת וחכמה, והמצלמה של אחמד גבר עושה פלאים בין אם בקלוז-אפים ובין אם בפריימים הצפופים מחוץ לחלונות והדלתות. הסרט לרגע לא מרגיש קטן או קאמרי. להפך, בגלל שהוא מציץ החוצה, ובגלל שההחוצה מנסה כל הזמן לחדור פנימה, ישנה תחושה של סרט גדול הרבה יותר ממה שקורה באמת.
אוהבי סרטי האימה, במיוחד סרטי המצור או הזומבים, בוודאי יזההו כמה מהטכניקות הקולנועיות והסיפוריות שבהם משתמש דיאב. הסרט נשאר ריאליסטי כל הזמן, אבל בקלות אפשר לראות בו שימושים מעולם האימה של ג'ורג' רומרו, בעיקר בחלקים בהם צובא ההמון מבחוץ על האנשים המנסים לשמור על עצמם, והמתחים שקורעים אותם מבפנים.

הסרט גם כמעט לא נופל למלכודות האלגוריה והמיקרוקסמוס, ומשאיר את הסיפור על הקרקע. עם זאת, לקראת מערכתו האחרונה, בכל זאת יש הרגשה שהסרט מנסה להצדיק את היותו פיצ'ר קצת בכוח, ופונה לכמה רגעים לא סבירים על מנת להמשיך את העלילה עוד קצת, כולל כמה התנהלויות די מטופשות מצד הדמויות. שם הסרט קצת מתנתק מהעגינה הריאליסטית לטובת אמירה אקזסטינציאליסטית יותר, אבל מכיוון שהוא כבר רכש את אמוני וחיבתי לפני, זה לא הפריע לי כלל.

מצער שסרטים כאלו לא יכולים להגיע לקהל רחב יותר בישראל. לא שאני חושב שהיה מדובר פה באיזשהו להיט, אבל "התנגשות" פועל על כמה רבדים: הוא גם סרט מצטיין, גם מראה לנו עולם פוליטי ותרבותי שאנחנו שומעים עליו רק דרך משדרי חדשות וקליק-בייטים, וגם מוכיח לנו שכשאומנות מציגה את הצדדים הבעייתים של החברה היא בעצם הופכת אותה לאנושית ומורכבת הרבה יותר מכל סילופי הפוליטיקאים.