"זה", סקירה

"האימה, שלא תגמר עוד 28 שנים – אם אי פעם תגמר בכלל – החלה, ככל שאני יודע וככל שאני יכול לומר, בסירה של נייר עיתון ששטה בתעלה מלאה מי גשם", זהו משפט הפתיחה האהוב עלי בספרות. הוא לקוח, כפי שאני מניח שכבר הבנתם, מספרו של סטיבן קינג, "זה", שראה אור בשנת 1986. קראתי אותו בפעם הראשונה בחטיבה, בתקופה בה צרכתי באובססיביות את כל כתבי קינג שתורגמו לעברית, וכשהם הסתיימו לא הייתה לי ברירה לקרוא את אלו שלא ("קארי", עבודת הביכורים של קינג, הייתה לספר הראשון שקראתי באנגלית מתחילתו ועד סופו). "זה" הפך להיות לא רק לאחת מחוויות הקריאה המכוננות של חיי ולאחד הספרים האהובים עלי, הוא גם נותר אתי בכל השנים שחלפו. ואני בהחלט לא לבד בזה. הספר עב הכרס (שלא נאמר, ארוך באופן מופרע) הוא אחד מספרי הפולחן הגדולים שיש, ודורות רבים של קוראים מכל העולם חולקים את זיכרונות האימה וההתעלות ממנו. הוכחה לזה היה אפשר לראות ברגע שיצא הטריילר הראשון לסרט, ששבר שיאי צפיות.

אחרי שזה נאמר, אפשר להודות באמת: רוב האנשים מכירים את "זה" לא בזכות הספר, אלא בעקבות המיני-סדרה שנעשתה בשנת 1990 (שבישראל נקראה "זה חוזר"), שהייתה לניסיון היחיד עד כה להעביר את הסאגה הקינגית למסך. הבעיה עם המיני-סדרה – כלומר, יש לה הרבה בעיות, אחת המרכזיות שבהן היא שמדובר במשהו גרוע למדי באופן כללי, אבל תהיו אתי שנייה – היא שהסיפור במרכזה הוא על קבוצת אנשים בשנות הארבעים שלהם, החוזרים לעיירת הולדתם כדי להילחם בליצן דמוני שרוצח ילדים. איפה זה בעייתי, אתם שואלים? ובכן, מי שקרא את הספר יודע ש"זה" איננו על ליצן שהורג ילדים. כלומר, זה בהחלט חלק ממנו, אבל זה יהיה שווה ערך להתייחס ל"אנה קארנינה" כספר על אישה הכלואה בנישואין אומללים, או לומר ש"אליס בארץ הפלאות" הוא ספר על משחק קריקט עם מרמיטות. זו רדוקציה די קיצונית של עלילה רחבה לאין שיעור.
"זה" הספר אמנם מתרחש בשתי נקודות זמן בהפרש של 28 שנים – בהן קבוצת ילדים נאבקת בכוח אפל שהשתלט על עיירתם, ולאחר מכן בבגרותם שבים לאותו מקום כדי לנצחו שוב – אבל הוא גם הולך אחורה מיליוני שנים, הוא נראטיב עצום על שורשיה של אמריקה, על מלחמת חורמה בין שני יקומים הנמצאים ברמות מודעות שונות, ועל הפחדים הקמאיים ביותר של האדם. לכן יש משהו שצריך להגיד כבר מראש – לעבד את הספר הזה לסרט זו משימה בלתי אפשרית. זה לא אומר שהניסיון לעשות זאת הוא פסול עקרונית, אבל לא משנה איך הופכים את זה, גרסה קולנועית חייבת לחתוך המון מההתרחשויות הרבות, לצמצם את הסקופ, ולרדד חלק משמעותי מהדברים.

בהקשר הזה, הדיווחים על העיבוד הקולנועי הראשון ל"זה" (It) הביאו עמם תחושות של אופטימיות. כמעריץ של הספר היה לי ברור שלא אקבל גרסה קולנועית של כל מה שהפך את הספר הזה לקרוב ללבי (שוב, כי הדבר הזה לא אפשרי), אבל שלוש בחירות שעשו האנשים מאחורי הגרסה הקולנועית הפכו את הסרט החדש למסקרן במיוחד.
הבחירה הראשונה הייתה להסתכן ולתת לסרט סיווג R, דבר מה שאולפנים גדולים לא ממהרים לעשות מכיוון שזה מונע מכירת כרטיסים לקהל הצעיר. זה הבטיח שבסרט יהיו קטעי אלימות ויהיה דם. הדבר השני הוא שמדובר בסרט ארוך, מעל שעתיים, כלומר יש פה אמון בסרט שיהיה אירוע קולנועי, ולקחת בו את הזמן. הדבר השלישי, והמשמעותי הרבה יותר, הוא שעלילת הספר פוצלה לשניים, והסרט החדש מתרכז רק בתקופת זמן אחת – זו העוסקת בילדותם של הגיבורים, לגמרי מתעלמת מהחלק המספר על חייהם הבוגרים בצל אימת זה. מצד אחד, זו החלטה מצוינת שתמנע מהסיפור העמוס לרדוף אחרי עצמו, אמורה לאפשר לתסריטאים להראות ש"זה" הוא הרבה יותר מ"מעשייה על ליצן שרוצח ילדים", ואם הסרט טוב, גם תבטיח לנו סרט המשך. מצד שני, יש בזה משהו שהולך כנגד הספר, כי אחד הדברים המוצלחים בו, הוא הקפיצות בזמנים שעושה בו קינג. לעיתים פרקים מסתיימים באמצע מילה, קופצים קדימה, ואז כמה פרקים לאחר מכן חוזרים לאותה נקודה ממנה נקטענו בפתאומיות. זה אפקטיבי להדהים.
שינוי נוסף שקרה בסרט, קוסמטי יותר מכל דבר אחר, הוא שעלילת הילדים הועתקה משנות החמישים לשנות השמונים. זו החלטה הגיונית גם כי היא מאפשרת לסרט הבא להתרחש בזמננו אנו, אבל גם בעצם קוסמת לאותם האנשים שקראו את "זה" בתקופת יציאתו, ובעצם מקרבת את הסרט אליהם, מאפשרת להם לזרום עם מיני אסוציאציות אייטיזיות שהוכחו כמושכי קהל מספר פעמים לאחרונה, הדוגמא הבולטת ביותר היא הסדרה Stranger Things (שבאופן אירוני, יש שיטענו שהסרט החדש מעתיק מהסדרה, למרות שהלהיט של נטפליקס הוא גניבה כמעט קיצונית של הספר).

הדרך להביא את "זה" לקולנוע לא הייתה חלקה. הבמאי המקורי היה קארי פוקאנגה, ממש בסמוך להצלחת "חיות ללא לאום" והעונה הראשונה של "בלש אמיתי". אבל סכסוכים כאלו ואחרים גרמו לו לנטוש את הפרויקט (הוא חתום כתסריטאי, אבל אני חושב שמדובר יותר בענייני איגוד וחוזיים מאשר תרומה משמעותית לגרסה הסופית), ובמקומו נכנס הבמאי הספרדי אנדי מושייטי, שקיבל בעבר תמיכה מהמאסטר גיירמו דל טורו שתמך בו בעשיית סרטו הראשון "מאמה", מעשיית רוחות סבירה ואפקטיבית, אבל לא הרבה יותר מזה. החילוף הזה לא הבטיח יותר מדי דברים טובים, אבל אף פעם אי אפשר לדעת. בסופו של דבר, יצא "זה" למסכים בשבוע שעבר ובארה"ב שבר שיאי הכנסות כבר בסוף השבוע הראשון, הופך אותו לא רק לאירוע האימה המשמעותי ביותר של השנה, אלא לאחד הדברים הגדולים שקרו השנה בקולנוע באופן כללי. התגובות הראשוניות לסרט היו מרהיבות בהחלט, אבל אני החלטתי שלא לפתח ציפיות גדולות מדי. הכנתי את עצמי לכך שכמה מהדברים שהפכו את "זה" לכל כך משמעותי בשבילי לא יהיו חלק מהגרסה הקולנועית, ובעיקר קיוויתי שהאווירה של הספר תשמר, ושמושייטי יוכל למצוא את המקום לתת את העומק הראוי של הגרסה הספרותית.

האמת היא שבחלקיו הראשונים של הסרט הייתי פשוט המום. מסיקוונס הפתיחה, שנשאר נאמן באופן מפתיע לספר וללא ספק אחת הסצנות הטובות ביותר שראיתי השנה, אל תוך תחילת הסיפור, הרגשתי כאילו אי אפשר היה לבקש עיבוד טוב יותר. לא רק שהשינויים שנעשו מהספר היו נסלחים (מפאת חשש מספוילרים וטרחנות לא אפרט עליהם), ולא רק שמבחינה ויזואלית הסרט נראה מדהים (הצלם הוא צ'אנג-הון צ'אנג, שכבר הרהיב ב"המשרתת", "סטוקר", "שבעה צעדים" ו"צמא" של פארק צ'אן-ווק), זה נראה כאילו העיבוד ממש לוקח את הזמן להתרכז לא רק באימה, אלא גם בסיפור ההתבגרות, ומשתהה על חווית הילדות של הגיבורים. אני חושב שבאיזשהו שלב הייתי צריך להתיישב על הידיים שלי כדי למנוע מעצמי להתחיל למחוא כפיים באופן בלתי נשלט מרוב התלהבות. מה שבהחלט תרם לכך הוא הליהוק של שבעת הילדים, כולם פשוט מעולים. את בילי, הגיבור והמנהיג של החבורה, מגלם ג'יידן ליברהר, שהוכיח יכולות מדהימות כבר לפני שלוש שנים בסרט "וינסנט הקדוש" ולאחר מכן ב"ספיישל חצות". הילד הזה הוא שחקן ענק. הפרצוף המוכר האחר בקאסט הצעיר הוא של פין וולפהארד, שגם מייצר את הקשר המיידי ל-Stranger Things. הוא מגלם את ריצ'י, החוכמולוג של החבורה. לצדם מופיעים ג'רמי ריי טיילור, סופיה ליליס, צ'וזן ג'ייקובס, וויאט אולף, וג'ק דילן גרייזר שגונב את ההצגה בתפקיד אדי שאמו הופכת אותו להיפוכונדר. גם ביל סקארסגארד (אח של אלכסנדר והבן של סטלאן) מייצר אינטפרטציה מצוינת של פניווייז הליצן, כלומר, של זה.

הדקות הראשונות חלפו ביעף, אבל כשהסתכלתי באופן אקראי לחלוטין בשעון גיליתי משהו שגרם לי תחושה לא נורא מעודדת. זה קרה כמעט חמישים דקות לתוך הסרט, ו"זה" עדיין היה בשלב האקספוזיציה. כלומר, שלב המפגש הראשוני של הגיבורים עם האימה המוחלטת. זה התחיל להדאיג אותי כי הבנתי שהסרט טרם נכנס לעומק העניינים, ושיותר מדי זמן מתבזבז. לזה הצטרפו שני דברים אחרים שהתחילו להציק לי יותר ויותר. הראשון היה שהסרט הוא בעצם פסטיבל הקפצות מסדרון חשוך, רכבת שדים אם תרצו. כמעט כל סצנה מובילה לפאנץ' הקפצה שאנחנו כבר יודעים שיגיע. מצד אחד זה סבבה לגמרי, הרי מדובר בסרט אימה, אבל מצד שני זה התחיל להרגיש קצת שחוק וממוחזר. מה גם, וזה נכון לאורך כל הסרט, אני באופן אישי לא פחדתי לשנייה ונבהלתי פעם אחת בדיוק. בסרט שבו כל בערך שבע דקות יש "בוו", זה איננו ממוצע מרהיב.
הדבר השני שיצר אצלי תחושות לא נוחות, היא שעל אף – ואולי בגלל – שהסרט מתעכב יותר מדי על המפגשים האינדיבידואלים של הילדים עם זה, הכוח האפל שלובש צורה של ליצן התחיל לאבד אפקטיביות. כדי להסביר את זה אצטרך לחזור רגע לספר – ברגעים בהם הגיבורים נחשפים אליו לראשונה, הם מצליחים להימלט ממנו בעור שיניהם. למעשה, הסיבה שהם הגיבורים של הסיפור היא כי הם איכשהו הצליחו לשרוד, בזמן שילדים אחרים מצאו את מותם האכזר. בסרט זה לא ככה. בסרט זה נראה כאילו פניווייז הליצן המרקד ממש נותן להם להימלט, או במקרים גרועים יותר מפספס אותם כי הוא שלומיאל. לא רק שזה הרס את האיפיון שלו ככוח אפל ועוצמתי לחלוטין, זה הפך את הכל לנורא אקראי. כאילו זה הוא יצור שבא להבהיל אותנו, ולרוב מסתפק בזה.

ככל שהסרט התקדם, הבנתי לאטי שהשכבות הרבות שמרכיבות את הספר של קינג, אלו שהופכות אותו ליותר ממעשה צ'יזבט רוחות נדוש, כולן נדחקות לשוליים. הסיבה שזה צף לתודעה שלי, היא כי הסרט בכל זאת נוגע באלמנטים המקוריים של קינג בעיקר כקריצה לקוראי הספר – כאילו אומר, היי, ראיתם מה שתלנו לכם ברקע? איזה היסטרי, הא? טוב, בואו נשכח מזה ונסה להקפיץ אתכם שוב. לדוגמא, בסרט מוזכר פעמיים צב. למי שלא קרא את הספרים זה לא אומר כלום, אבל לקוראי הספר זה עושה תחושות חמימות בגוף, אבל אין לזה שום עגינה להמשך. גם ההיסטוריה המאוד אפילה של העיירה דרי מוזכרת בסצנה אחת, אבל ממש לא מקבלת פיתוח שיסביר מה דה פאק הולך שם. יש סיכוי סביר שהדברים האלו נשמרים לסרט ההמשך, אבל גם הוא אמור להיות מאוד עמוס, ולכן ישנה אופציה שיקבלו רק רפרנס ותו לא גם בפעם הבאה.
כשהסרט נכנס לחלקו האחרון, כבר איבדתי תקווה, ו"זה", על כל כוונותיו הטובות, נחשף כעוד סרט רוחות מיני רבים. הוא עדיין נראה נפלא בכל רגע ורגע, אבל הבחירות התסריטאיות שנלקחו למסע הגיבורים היו עם אפס עומק או עניין, הקלישאות חגגו ("אתם לא רואים שזה מה שהוא רוצה – לפצל בנינו?!") ואז הבנתי שהפחד הכי נורא שלי התממש – כמו המיני-סדרה, גם הסרט הוא בסופו של דבר, על ליצן שהורג ילדים, ולא מילימטר יותר. כך שעל אף ההתחלה המבטיחה, את הסרט סיימתי בתחושת אנטי-קליימקס מתסכלת.

שנייה אחת לפני שאני רוצה להתלונן על משהו שהוא בגדר ספויילר, אסיים באזכור לסרט אחד שכתבתי עליו בעבר, אבל הכרחי להזכיר אותו גם פה. הבמאי ג'ון ווטס (שחטף מכה עכשיו מ"זה" כי סרט האימה עקף את הפתיחה של הבלוקבאסטר שהוא עצמו ביים השנה, "ספיידרמן: השיבה הביתה"), ביים ב-2014 סרט ראוי שלא היה נעשה ללא הספר של סטיבן קינג. זהו צ'יזבט אימה בשם, שימו לב, "ליצן", והוא לא רק שהפתיע אותי לטובה מאוד, אלא גם נתן פרשנות קצת אחרת לכל אימת הליצנים באשר הם. הוא כמובן פחות מושקע ויקר מ"זה", אבל יש לו כמה רגעים מצוינים. כתבתי עליו באימת החודש של אפריל 2015.

ואחרי כל זה, אני רוצה לכתוב על עוד דבר אחד שהרגיז אותי נורא, ואפשר לומר שפגם ברוב הסרט, אבל מכיוון שהוא מתרחש לקראת סופו של "זה" הוא יכול להיחשב כספוילר (זניח למדי, אבל עדיין ספוילר). לכן קבלו זו כאזהרה רשמית למי שלא רוצה להיכנס ליותר מדי פרטי עלילה. אתם מוזמנים להפסיק כאן, ולזכור שהסקירה הזו נכתבה מחוויותיו של קורא הספר, ויכול להיות שמי שהבסיס הספרותי לא מעניין אותו, ייהנה יותר ממני.
אז ספוילר קטן לקראת המערכה האחרונה של הסרט מעכשיו:

אחד הדברים המוצלחים ביותר בספר, הוא דמותה של בוורלי, הילדה היחידה במועדון הלוזרים. היא לגמרי חלק אינטגרלי מהחבורה – אסרטיבית, חזקה, פגיעה כשצריך, ובעלת תהליך רגשי מעולה. בסרט, החליטו התסריטאים בשלב מאוחר לפצל אותה מהחבורה, ולהפוך אותה לעלמה במצוקה, שהיעדרותה מאחדת שוב בין הבנים שיוצאים להציל אותה. זה הרתיח אותי, לא בגלל השינוי מהסיפור, אלא בגלל שהם לא התאפקו והפכו את הבת היחידה בסיפור לקורבן שזקוק להצלה, מבלי שהייתה לכך סיבה כלשהי. וכן, זה היה פחות נורא אם אחד מהבנים היה נחטף במקום. ההרגשה שיש פה דמות של בת רק כדי שיהיה אפשר להציל אותה כל כך נוגדת את הקונספט של "זה", וממש פה נחשפו התסריטאים בחוסר יצירתיות.