סקירת נטפליקס כפולה: "הדשוט", "עיר האורות הקטנטנים"

סוף אוגוסט איננה תקופה מרהיבה בבתי הקולנוע מכיוון שהיא מורכבת בעיקר משאריות סרטי הקיץ ובדרמות שהאולפנים לא מאמינים בפוטנציאל שלהן לעונת הפרסים. את זה אנחנו כבר יודעים, אבל השנה היצע הסרטים הדליל קיצוני מבדרך כלל, המשך ישיר לקיץ הכל כך לא מסעיר שעבר עלינו.
בודדה בגלות וכמעט מורעבת, החלטתי לחפש במקום אחר. פניתי למנוי הנטפליקס שלי, מניח בצד את ההתקדמות האיטית מדי שלי עם "המגנים" של מארוול, והסתכלתי על הסרטים החדשים שמוצעים שם. זאת כמובן לא הפעם הראשונה. בעבר הייתה לנו את סקירת סרט האימה "Hush", ולאחרונה כתבתי על סרט אחר, "אני לא מרגישה בבית בעולם הזה יותר", שניהם בלעדיים לנטפליקס. מעבר לאלו, גם כתבתי לכלכליסט על "מכונת מלחמה" עם בראד פיט, שנטפליקס שחררו בתקופת פסטיבל קאן (שם חשפו את "אוקג'ה") והתגלה ככישלון.
עוד שני סרטים מבנק ענקית הסטרימינג יקבלו פה מקום משלהם בקרוב – "Death Note" אותו תוכלו למצוא בפינת אימת החודש בימים הקרובים, ואולי הסרט שהכי מסקרן אותי השנה, העיבוד של במאי "Hush", מייק פלאנאגן, לספרו הקשה-מאוד-לעיבוד של סטיבן קינג – "המשחקים של ג'ראלד".

בפוסט הנוכחי כתבתי על שני סרטים שראיתי ממש לאחרונה אותם תוכלו למצוא בנטפליקס. האחד מאינדונזיה, שכבר למדנו להוקיר ולאהוב את תוצרתה בזכות שני סרטי "הפשיטה", והשני הוא פילם-נואר בריטי. שניהם בוימו על ידי במאים שאחראים לסרטי האקשן והז'אנר החביבים עלי מהתקופה האחרונה, ולכן עניין אותי מאוד לראות את סרטיהם החדשים. התוצאות לפניכם.

"הדשוט" – Headshot

אני מחשיב כביזיון אישי את העובדה שלקח לי כל כך הרבה זמן להושיב את עצמי לצפות בסרט הזה, שמחכה לי ברשימת ההמתנה כמה חודשים. בכל זאת, מדובר בעבודת הבימוי החדשה של שניים מהבמאים שהכי מרתקים אותי, קימו סטאמבואל וטימו טחהחאנטו, המוכרים גם בתור "האחים מו".
זהו סרטם השלישי של הצמד. את סרטם הראשון, "מקברה", לא ראיתי אבל סרטם השני, "רוצחים" עליו כתבתי לקראת פסטיבל אוטופיה עליו השלום מהדורת 2014, הוא אחד מהסרטים האלימים והמהנים ביותר שראיתי. היה זה סיפור על רוצח פסיכופט ועיתונאי שמפתח אליו אובססיה, והיו בו באמת כמה רגעים שלא האמנתי שאני רואה. אבל האמת היא שהמשיכה לי לשניים האלו התחילו בגלל טחהחאנטו, שתרם לאנתולוגיית האימה הרעועה "האל"ף-בי"ת של המוות" את הפרק הכי חולה, מטריד ומשובח מכולם, זה המוקדש לאות L.

סרטם הנוכחי הוקרן בלא מעט פסטיבלים במהלך 2016, כולל טורונטו וסיטג'ס, אך לדעתי לא זכה לתהודה מספקת. הוא מין שילוב בין "הפשיטה" ו"להרוג את ביל", ומספר על בחור שמתעורר בבית חולים לאחר שנמצא מוטל בחוף ים, זיכרונו נמחק ושארית קליע תקוע במוחו. הבחור, אשר מקבל את הכינוי "אישמעאל" מאחות רחמניה שקוראת את "מובי דיק" באותו זמן, מגלה ביקיצתו שהוא היה חלק מארגון פשע אכזרי במיוחד. כאשר הבוס הפסיכופט והנאלח במיוחד מגלה שאישמעל נמצא בחיים, הוא מנסה לאתר אותו וחוטף את אהובתו. זה מוביל את גיבורנו למסע עקוב מדם עד לראש הפירמידה.
"הדשוט" הוא בעצם הוא כמו משחק מחשב של גיבור בדרכו לבוס-פייט, כמו, נו, שני הסרטים הזה שכבר הזכרת. בכל סיקוונס הגיבור עומד מול יריבים חזקים יותר ויותר עד הקרב הסופי, ובדרך הוא ילחם, כמו שאומרים, to an inch of his life.

לא רק ארץ המוצא של "הדשוט" מקשרת אותנו ל"הפשיטה" המיתולוגי, אלא גם השחקן הראשי איקו אוואסיס. אבל כדאי להגיד את זה מראש, אל תצפו למשהו ברמה הגבוהה של "הפשיטה". למעשה, אפשר להודות שכנראה לא נקבל בימי חיינו משהו שמתקרב לאותו סרט אקשן עוצר נשימה משנת 2011. אפילו סרט ההמשך, שרבים אהבו עד מאוד, לא לגמרי שיחזר את הישגי הסרט ההוא.
אם שמים את זה בצד, אני שמח לבשר ש"הדשוט" הוא סרט אקשן נפלא. אחד המוצלחים שראיתי לאחרונה. אמנם העלילה שלו פשטנית וגנרית לחלוטין (ממש כמו השם שניתן לו, שכבר היה תפוס על ידי סרט תאילנדי שהוקרן בירושלים 2012, במרכזו מתנקש שבעקבות כדור בראש רואה את כל העולם הפוך), יש אפקטים של יריות שלא לגמרי עוברים כאמינים, וכבר מסצנת הפתיחה המתארת בריחה מבית כלא ברור לנו שהיגיון לא ממש משהו שמעניין את האחים מו – אבל זה כל כך נסלח אל מול הכיראוגרפיה המעולה של קטעי הקרבות, הצילום, העריכה, וכמה שהסרט הזה כואב לצפייה.
יש פה כמה מרגעי האקשן והמכות הטובים ביותר שראיתי מזה זמן רב, שכוללים שימושים מאוד לא נעימים בסכינים, מצ'טות, אקדחים, רובים, מכונות כתיבה, מקלות, שולחנות עץ, צ'ופסטיקס, וכמובן אגרופים קמוצים לרוב. איברים נשברים, נחתכים, מתרסקים, והדם זורם כמו רוטב סויה. בהחלט יש משהו קצת קארטוני בחלק מהאלימות, אבל זה לא מונע ממנה להיות אפקטיבית, וגם אני פלטתי כמה "אוייייש" מצומררים במהלך הצפייה. כיף לא נורמלי.

לאלו שלא נורא נהנים ממראות קיצוניים ודמויות שמשוטטות בחלקים האפל ביותר של הנפש האנושית, כנראה שהסרט הזה לא בשבילהם. לעומת זאת, אם אתם מחפשים את הדבר האמיתי – אקשן מלא אדרנלין, ויודעים שהבשורה לא תבוא מטום קרוז או ריאן ריינולדס, עשו לעצמכם טובה ותראו את "הדשוט". אין הרבה כאלה סרטים שאפשר למצוא בקלות במחוזותינו.

"עיר האורות הקטנטנים" – City of Tiny Lights

אחד מסרטי האקשן האהובים עלי ביותר מהשנים האחרונות, היה הגרסה המחודשת לקומיקס "השופט דראד" שיצא לקולנועים בשנת 2012, ולא זכה להערכה הראויה לה. וכשאני כותב "לא זכתה להערכה הראויה לה", אני מתכוון בעצם ל"הסרט הזה היה לכישלון מחפיר בקופות, אני כועס על העולם שלא נהר לראות אות כי לא, בואו נהפוך את כל רפש הרובוטריקים הזה להצלחות קופתיות ונשלם בפעם האלפיים כדי לראות איך ההורים של ברוס ווין מתים – רמז: בדיוק אותו הדבר – לאנושות אין מחילה וזאת בדיוק הסיבה למה אנחנו לא יכולים לקבל דברים טובים".
"השופט דראד" היה אקשן-פנטזיה קיצוני, עם כמה רגעים הופכי קרביים שעדיין לא יוצאים לי מהראש (ואני שמח על כך), שאני ללא ספק מאמין שיום אחד יתגלה שוב ויהפוך לקלאסיקה שהיה אמור להיות מלכתחילה. במאי הסרט שמו פיט טראוויס, בריטי, שביים לפניו כמה מותחנים לא מסעירים וכמה דרמות טלוויזיה מהסוג שמעניקים עליהם פרסים בממלכה המאוחדת. אחרי כישלון "השופט דראד", טראוויס חזר לטלוויזיה, ורק עכשיו שב לביים סרט קולנוע. מדובר, כפי שבוודאי הבנתם, ב"עיר האורות הקטנטנים" (באנגלית זה נשמע יותר טוב), שהוקרן בטורונטו עוד ב-2016, יצא לבתי הקולנוע במולדתו באפריל 2017, וביולי נחת בנטפילקס. בסרטו החדש טראוויס מתרחק כמה שניתן מהטירלול של "השופט דראד" ונצמד יותר לקו של תחילת הקריירה שלו, יוצר סרט שמרגיש בעיקר כמו דרמה בריטית טלוויזיונית, לטוב ולרע.

את הסרט כתב פטריק ניט, והתבסס על ספרו שלו. זהו התסריט השני שלו, כאשר הראשון היה עיבוד לספרו של אלכס גארלנד (התסריטאי של "השופט דראד", סתם בשביל הקישור המשעשע) שבשפת אמו נקרא "The Tesseract" אבל כשיצא לאור בעברית הוא נקרא "כלב שחור" אם אינני טועה.
"עיר האורות הקטנטנים" הוא מעשיית פילם-נואר קלאסית עם טוויסט מודרני. הגיבור הוא טומי, בלש פרטי וצעיר ממוצא אסייתי (לא לגמרי הבנתי אם פקיסטני או הודי) החי בפרברי לונדון עם אביו החולה. אל טומי פונה זונה בשם מלודי, המבקשת ממנו לאתר את חברתה, זונה ממוצא רוסי, שהלכה לה עם לקוח חדש ונעלמה ללא עקבות. טומי יוצא למשימה, ובחיפושיו מגלה גופה של גבר רב השפעה, שאותה זונה נעלמת יכול להיות שאחראית למותו. כאשר זהות הנרצח נחשפת לתקשורת המקומית, היא מציפה לפני השטח את המתחים הבין-גזעיים של המקום, ומאיימת להבעיר את השטח.

הסרט מבוים בסגנון של פילם-נואר קלאסי, עם קול-על של הגיבור שבא והולך מדי פעם, פאם-פאטאל בכל פינה, בלש שמסתבך עם משהו שגדול עליו, אלכוהול, רחובות אורבניים אפלים, תאורת ניאון שמסתירה יותר מאשר היא מגלה, אירגוני פשע ושלדים בכל ארון. טראוויס נצמד חזק לסגנון האהוב הזה של סרטי אמצע שנות הארבעים, ואת התפנית המודרנית משאיר לתסריט. ב"עיר האורות הקטנטנים" הבלש הוא מוסלמי וחי בתוך הקהילה הנרדפת הזו. זו האמירה האקטואלית של הסרט, וכנראה הדבר היחיד שמפריד אותה מכל אלפי סרטי הבלשים הפרטיים וסיפורי חקירות הרצח שנעשים לאחרונה. זה בהחלט מעניק לסרט איזושהי זווית מעניינת, וגם עגינה ברוח הזמן שלנו, אבל מעבר לזה, נאמר זאת כך, אין פה משהו לכתוב עליו הביתה.

הצילום של פרברי לונדון מצוין, והתאורה בהחלט מרשימה, אבל מעבר לאורכו הנמתח של סרט (שעה וחמישים שמרגישות הרבה יותר) "עיר האורות הקטנטנים" מתנהל כל הזמן על אוטומוט, ואם זה לא מספיק, טראוויס וצלמו פליקס ווידמן ("המפסטד שלי") פונים מדי פעם לרגעי הילוך איטי מכוערים במיוחד. התסריט עצמו כל כך עייף וחיוור, שכל מי שראה סרט בלשי אחד בימיו כבר יזהה בדיוק מה הולך להגיע, מי בעצם הדמות "המפתיעה" שעומדת מאחורי מעשה הנבלה שבסרט, ולאן זה הולך להתקדם. זה הגיע לרמה כזו שהייתה סצנה אחת בסרט שקצת לא הבנתי מה אומרים בה כי לא הצלחתי לעקוב אחרי המבטא, אבל בכלל לא הייתי צריך להקשיב – ידעתי מה אמור לקרות בסצנה הזו אך ורק מהכרת בניית המערכות והמסע הרגשי של הגיבור, אז הדיאלוג בכלל לא שינה. באותו מידה יכלו לשים כותרת "עכשיו אנחנו צריכים לתת לגיבור סיכון אישי בעלילה, ולכן נסכן את הדמות שראינו בסצנה השנייה. אתם יודעים, כמו בשאר הסרטים". אל הסיפור המוכר מדי הזה הצמידו גם פלאשבקים על עברו של הגיבור וחבריו, שלא באמת תורמים לשום דבר, וגם לא מספיק מעניינים כדי לעבות את העלילה.
זה סרט שמרגיש שרוצה מאוד לקחת את הפילם-נואר למקום מודרני ואקטואלי, אבל עושה בחירות כל כך מובנות מאליהן שהוא מאבד כל יכולת להיות מיוחד. דוגמא לכך מגיעה בכתוביות הסיום של הסרט המלווות בשיר "Let’s Push Things Forward" של הסטריטס, שאכן היה להיט גדול. בשנת 2002. רוצה לומר, היה אפשר למצוא משהו מעודכן יותר. אבל מעבר לכך, בפזמון של השיר נאמרות המילים "אתם אומרים שהכל נשמע אותו דבר, אבל הולכים וקונים אותם. אין תירוצים, חברים. בואו נדחוף את הדברים קדימה". בסופו של הסרט הספציפי הזה, המילים האלה מעידות על הכוונות היפות מאחוריו, אבל גם מחריפות את חוסר המודעות העצמית שלו.

מי שבאמת עושה כמיטב יכולתו להפוך את "עיר האורות הקטנטנים" למהנה הוא גם האטרקציה המרכזית של הסרט – השחקן ההורס ריז אחמד, שנמצא עכשיו בנקודת שיא עם מועמדות לאמי על הופעתו החזקה במיני-סדרה "ליל האירוע". לאחרונה ראינו אותו ב"רוג אחת", הסדרה "בנות" ו"חיית הלילה". עוד מעט גם תוכלו ללכת לראות אותו בקולנוע בדרמה "אונה", אם כי אני מציע לכם לוותר על התענוג.
אחמד הופך להיות מהשחקנים האלה שהם תמיד חדשות טובות לכל פרויקט שהוא משתתף בהם. הוא מביא משחק אמין של דקויות אפילו אם התסריט לא מעניק לו אותן, ויוצר דמויות מורכבות ומעוררות חיבה. המצב לא שונה גם בסרט הזה. הייתי אומר שהוא סיבה מספיק טובה לראות את הסרט, אבל באמת שכבר עדיף לצפות בגרסה האמריקאית של "ליל האירוע", שגם היא אולי נמתחת יתר על המידה ברגעים מסוימים, אבל מצליחה בדיוק איפה ש"עיר האורות הקטנטנים" נופל – לקחת תבנית מוכרת וליצוק אליה את החוויה המודרנית של חיים בעיר הגדולה עם רדיפות מיעוטים, גזענות ושנאת זרים.