הטרילוגיה האמריקאית של ג'ורג' סטיבנס – "ענק"

את סדרת הפוסטים על סרטי הטרילוגיה האמריקאית של ג'ורג' סטיבנס התחלתי מתוך רצון לדון מחדש בסרט השני בטרילוגיה, ״שיין״ (Shane). כיאה לכך, אני דוחה בשלב זה את הדיון בו לפוסט האחרון בסדרה, מתוך תקווה להקדיש לו ולסרטים אשר הושפעו ממנו מקום נרחב ודיון מכמה היבטים. אחרי שהרחבתי על הסרט שפותח את הטרילוגיה, ״מקום תחת השמש״, בפוסט זה אתמקד בסרט האחרון, שהוא גם סרט בעל מיתולוגיה רחבה בפני עצמו ועל פניו אחד מן הסרטים האפיים הכי גדולים בתולדות הוליווד – ״ענק״ (Giant) משנת 1956. זהו סרט שדומה כי תוכנן מראש על מנת לייצר כותרת של "כשמו כן הוא" והפך לאירוע עוד במהלך הצילומים שלו בעיירה מאוד נידחת בדרום מזרח טקסס, שהייתה לפתע למרכז משיכה אזורי נוכח ההגעה של צוות הוליוודי. אף כי זהו סרט שזכה להכרה ושבחים גם בזמן אמת, בזיכרון הציבורי הוא זכור גם בגלל אירוע אשר אינו קשור בסרט עצמו – המוות המוקדם של ג'יימס דין, אחד מכוכביו, שנהרג בתאונת דרכים אחרי שסיים את חלקו בצילומים, אבל בטרם צילומי הסרט הסתיימו.

ג'יימס דין, עם שלושה סרטים הוליוודים בלבד בהם שמו מופיע בקרדיטים (ועוד מספר סרטי טלוויזיה ותפקידים קטנים עד קטנטנים בסרטים בראשית שנות החמישים), הוא אחד מן הכוכבים הכי גדולים ומהפנטים בתולדות הוליווד. בגלל הרקורד הקצר, הוא גם מקרה נדיר של שחקן שכל סרט בכיכובו נחשב בידי רבים לאחד מן הסרטים הגדולים בתולדות הוליווד – כולל הסרט הזה. אם כי לפעמים נדמה שהעיסוק בדין (שעוד יגיע גם בפוסט זה) קצת מוציא אותו מן המוקד. מה גם שדין בכלל מגלם בסרט את התפקיד השלישי בחשיבותו, גם אם בגלל אורך הסרט זמן ההופעה שלו דומה לזמן המסך של שחקן ראשי בסרט רגיל. אורך הסרט הוא עניין נוסף – כ-200 דקות, יותר מכל סרט עתיר תקציב אחר שנוצר בהוליווד מאז "חלף עם רוח", כחלק מתקופה בה הוליווד ניסתה להילחם בכניסת הטלוויזיה בעזרת סרטים אפים ארוכים ומאוחר יותר גם ארוכים מאוד. ״ענק״ הוא בין הסרטים הבודדים מן האפוסים הללו שאני חש כי שרדו לא רק כתצוגה של פאר בהפקה, אלא גם כיצירת אמנות מורכבת.

מן הסתם, כותרת הסרט מרמזת בין היתר על גודל ההפקה, משך הזמן המתואר בסרט, והמקום אשר הסרט מנסה לייחס לעצמו, לצד משמעויות נוספות. המילה "ענק" מתייחסת גם למדינת טקסס כולה, בדגש על תהליך השינוי אשר עברה המדינה הגדולה בארה"ב היבשתית במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים – מעבר מגידול בקר לסחר בנפט, משממה למודרניות תוך בניית מקום מרכזי ולא רק נבדל מיתר ארה"ב. טקסס היא לא רק מדינה גדולה יותר, היא גם מדינה בעלת מרחבים אינסופיים וחוות ששטח המרעה שלהן הוא לעתים בגדול של מדינה. "ענק" יכול להתייחס גם לגיבור הסרט, ביק בנדיקט ג'וניור (ביק בנדיקט הראשון לא נוכח בסרט, השלישי יהפוך לדמות בו), בעל חווה ששטחה כה עצום עד כי הוא לא ממש מכיר את כולו, וממון אשר נראה כמעט אינסופי בחלקו הראשון של הסרט. אופי התנהגות שלו מודע לכך והוא סבור כי הוא באמת טוב יותר מאחרים – עמדה אשר הסרט יוצא נגדה.

הסרט מבוסס על רומן שכתבה עדנה פרבר, אחת מן הסופרות המעוטרות בארה"ב, וכוכבת ספרותית החל משנות ה-20. היא כבר כתבה ספר מכונן על ההיסטוריה של אוקלהומה, ״סימארון״ (Cimarron), שעובד לאחד מן הסרטים הראשונים שזכו באוסקר (ייתכן כי הצלחת ״ענק״ תרמה לכך שהופק לו רימייק בסוף שנות החמישים, ששרד טוב יותר את מבחן הזמן). ״ענק״, אחד מספריה המאוחרים של פרבר, נועד לעשות בערך את אותו דבר לטקסס. אלא שבמקרה זה, אנשי המדינה לא אהבו את הספר שפורסם בשנת 1952 והציג את בני המעמד הגבוה באור לא בדיוק מחמיא. סטיבנס ידע את זה כאשר החל לעבוד על העיבוד שלו לספר זמן קצר לאחר צאתו, כאשר על מלאכת העיבוד לתסריט הפקיד את חברו איבן מופט שעבד יחד עם פרד גויול (וסטיבנס עצמו בלי קרדיט). למרות המתחים סביב ההפקה, בסופו של דבר הסרט הצליח לרצות את כולם – הוא הפך לסמל עבור תושבי טקסס, אשר רואים בו מקום לגאווה למרות הביקורת שהשתמרה בו, וגם פרבר עצמה אהבה מאוד את התוצאה.

כאמור, הסרט גדול גם מבחינת משך הזמן שהוא מתאר, כאשר אין בו הגדרה חד משמעית לגבי כמה שנים הוא מתאר בפועל. את משך הזמן שחולף אנו לומדים מן השינוי הפיזי של הדמויות או מאזכור לאירועים היסטוריים מוכרים. בגדול, הסרט מתחיל כנראה בראשית שנות העשרים ונמשך מספר שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, סביר להניח שבערך עד התקופה בה יצא הספר של פרבר, כלומר גם סמוך למועד יציאת הסרט. משמע, העלילה נפרסת על פני כ-30 שנה, פחות או יותר. סטיבנס החליט לא ללהק שחקנים שונים לגילום התפקידים של אותן דמויות, פרט למקרה שמדובר בילדים  שהפכו לבוגרים. לכן, מספר דמויות מזדקנות בכ-30 שנה במהלך הסרט, באופן בולט שלושת הכוכבים הגדולים שהיו בשנות העשרים לחייהם במהלך הצילומים, שלושה שחקנים שלוהקו לאחר שהייתה מחשבה ללהק שחקנים מבוגרים יותר ולהצעיר אותם. השלושה הם רוק הדסון, אליזבת' טיילור וכאמור ג'יימס דין, שלושה שחקנים בעלי רקע שונה מאוד של משחק ושלושתם נהדרים בעיקר במפגשים בהם ניתן לראות את השוני ביניהם. בנוסף, יחסית לסרט אשר מכיל הרבה אירועים ותקופות, סטיבנס בנה את האופציות שלו בעיקר מסצנות אשר מאפשרות לשחקנים לפרוח, ויצר אפוס אשר נסוב ברובו על רגעים קטנים יחסית וכמעט אינטימיים. שינויים גורליים מדווחים דרך כותרות בעיתון או מונטאז' קצר, בעוד שיחות יומיומיות לפעמים הופכות לסצנות מפתח, גם אם השינוי אשר מועבר הוא לכאורה מינורי. אבל תמיד יש שינוי בסצנה ולרוב גם מסר ערכי.

כמו ברוב סרטיו של סטיבנס אחרי מלחמת העולם השנייה, המימד הערכי הוא בעל חשיבות רבה. זה לא רק בגלל העיסוק בהיסטוריה קרובה יחסית, שכן בניגוד לסרטים אפיים אחרים העיסוק בסוגיות פולטיות שנויות במחלוקת בעת עשיית הסרט איננו מרומז. הסרט מזכיר כי שייכות טקסס לארה"ב הינה שנויה במחלוקת או מבוססת על היסטוריה אלימה עוד בטרם המדינה עצמה נראית בסרט, כהכנה לעיסוק גובר בפערים חברתיים ובאפליית עניים. ככל שהיצירה מתקדמת היא הופכת יותר ויותר לכתב אישום כלפי הגזענות בחברה האמריקאית ונגד הרעיון שהיה נפוץ באותה תקופה בעיקר במדינות הדרום של שירות ללבנים בלבד. הסרט אף מראה באור מאוד חיובי נישואי תערובת, גם אם לא מדובר עדיין בנישואי תערובת בין לבנים לאפרו-אמריקאים – יש רק אחד כזה בסרט והוא בתפקיד משרת (אך במרומז מועבר כי יש לו עמדה פוליטית, גם אם לא בשורת דיאלוג). אמפתיה לאפרו-אמריקאים בקולנוע בשנות החמישים פירושה היה כנראה, בתור התחלה, החרמה מוחלטת בכל מדינות הדרום, כולל טקסס. אבל הסרט מבקר את הגזענות כלפי היחס להיספניים בכלל ולמקסיקנים בפרט, אלו שטקסס נגזלה מהם. גם אפליה זו הייתה נושא נפיץ למדי בשנות החמישים וגם היום הסרט נראה מתקדם יותר בקבלה ובשילוב את הלטינים באתוס של ארה"ב ממה שחלקים מן החברה מוכנה לקבל, וכמובן שעיסוק באפליה נגד גזע אחד מרמזת גם על הקיפוח של אוכלוסיות אחרות. בנוסף, הסרט גם מציג ביקורת כלפי הפטריארכליות של החברה ומציג נשים בעלות תשוקה מינית (סביב מגבלות קוד ההפקה), דעות בכל נושא, השכלה רחבה משל הגברים ולפחות מונולוג פמיניסטי זועם ונהדר אחד.

בחלקו הראשון, הסרט בונה את מדינת טקסס ואת העושר של הגיבור כגדול מהחיים. סטיבנס עושה זאת דרך פתיחת הסרט מחוץ למדינה, כאשר ג'ורדן "ביק" בנדיקט (רוק הדסון) מגיע למרילנד על מנת לקנות סוס מובחר. הוא מתרשם לו רק מן הסוס, אלא גם מבתו של מגדל הסוסים אשר רוכבת עליו, לסלי (אליזבת' טיילור). אף כי היא מאורסת לאחר, היא מוקסמת מן העשיר הטקסני גם בגלל שהיא שומעת על גודל השטח השייך לו, גדול בהרבה ממה שבני המשפחה מציינים כחווה בגודל לא סביר. לסלי לומדת עוד בליל המפגש על ההיסטוריה של טקסס ובאופן אשר אינו תואם את כללי הנימוס מתעמתת עם ביק על כך שהמדינה נגזלה מאינדיאנים ומאוחר יותר מן המקסיקנים, באופן אשר מעורר ויכוח ששאר הנוכחים מנסים להרגיע. סטיבנס מכליל בסצנת הוויכוח הזו גם את המשרת האפרו-אמריקאי של המשפחה ממרילנד, ודרך הבעת הפנים שלו ניתן ללמוד כי הוא חש שהמחשבה של האדם הלבן כי הכל שייך לו אינה מוגבלת רק לטקסס ואינה תמיד צודקת. אך הוא יודע כי מוטב לא לפתוח את פיו. סצנה זו מאפיינת את כל הסרט בכך שסטיבנס בונה בה מיזנסצנה אשר מכילה מספר התרחשויות וגם מרמזת על יחסי הכוחות, כאשר בשלב זה הגברים הלבנים, מטקסס ומן המזרח, הם החזקים יותר. עוד דבר אשר נראה בסצנה הזו היא היכולת של הסרט לבנות יותר מרובד אחד במקביל – השיחה על העבר של טקסס היא גם עיקר משחק החיזור בין שני הגיבורים. בעודם יוצאים החוצה, אנו מבינים כי האירוסים של לסלי שייכים לעבר. בסיקוונס הבא הם כבר ברכבת בדרכם לטקסס, לאחר שכבר התחתנו.

יש משהו ששובר את הרומנטיקה בכך שאיננו רואים את החתונה של בני הזוג, הדמויות הראשיות בסרט. ההתאהבות שלהם מוצגת כטקס של משיכה הדדית ויצרית, בלי שאנו חוזים באקט הפורמלי. רק בשלב הרבה יותר מאוחר נקבל סוג של טקס חתונה ביניהם, אף כי החתונה אינה שלהם והיא מתרחשת רק לאחר ריב קשה ותקופה של פרידה – ואחרי שכבר נולדו שלושת ילדיהם. לסלי חוזרת עם הצאצאים לבית הוריה לתקופה לא קצרה אשר כוללת גם סיקוונס חג הודיה מאכזב, בה הילדים בוכים בגלל שמוגש לשולחן תרנגול הודו שהם אהבו. הניסיון לנחם אותם בברכה מאביהם מתגלה רק כמקור לבכי נוסף על כך שהוא אינו נוכח בחג, והבכי גם זולג לעבר לסלי אשר מנסה לנחם את הילדים. ביק כן מגיע, בלי להודיע מראש, בשלב מאוחר יותר. מבלי שהוא יודע, הוא מגיע לחתונת האחות הקטנה של לסלי, אשר נישאת לארוס הנזנח, עליו היא שמה עין עוד בפתיחה. ביק נכנס לבית במהלך קיום הטקס ומוצא את עצמו עומד מאחורי אשתו. השניים מחליפים מבטים ולא מילים, בעוד הכומר חוזר על שבועות הנישואין. כאשר הטקס מסתיים, האיחוד הוא של ביק ולסלי בעוד עוגת החתונה והמסיבה "הרשמית" נדחקת לרקע. אך אחרי שחוו שורה של משברים והכירו בהבדלים הגדולים ביניהם ובכל זאת בחרו באיחוד, רק אז הסרט מראה לנו את החתונה שלהם כדבר המבטא אהבה וזוגיות של ממש.

אולם, השלבים בסרט בהם מדובר באהבה הרמונית הם מעטים. במשך רוב היצירה, ביק מוצג כגבר בעל גאווה אשר גורמת לו להיות חשדני ואף תוקפני כלפי שינויים או קבלת העמדה של האחר, דבר אשר דוחק הצידה את הדעות של אשתו לא פעם, אף שעל פי רוב היא רואה קדימה טוב ממנו וגם מטיבה להבין את קשיי הזולת. אחד מן הפריימים היפים בסרט מציג את ההבדל ביניהם במהלך דיון לגבי ילדיהם – בעוד היא קוראת ספר, הוא קורא קומיקס מסחרי מן העיתון, מה שנתפס באותה תקופה כבידור פחות מתוחכם. אבל העיתון גדול בהרבה מן הספר שלה, הוא ניצב בקדמת הפריים ולכן הוא מוחק אותה. היבט נוסף של הפריים הזה הוא העובדה כי בשלב זה של הסרט, שנים רבות לתוך הנישואין, הזוג ישן במיטות נפרדות. בחצי הראשון של הסרט נרמז כי הם ישנים במיטה אחת, מה שעיצבן את אחותו של ביק, לוז. למרות שלא ממש רואים אותם ביחד באותה מיטה (שכן זה היה פוסל את הסרט בעיני הצנזורה) ניתן להבין דרך רמזים עבים כי הקשר המיני ביניהם חם בחלק הראשון של הסרט, ואף מונע מן המריבות שלהם להחריף.

יש מקום להרחיב מעט לגבי דמותה של לוז (מרסדס מק'קיימברידג'), האחות של ביק. אף כי זמן המסך שלה קצר מאוד, הרוח שלה מרחפת גם מעל סצנות בהן אינה מופיעה, גם בלי קשר לכך שבחלק השני של הסרט דמות אשר קרויה על שמה הופכת לחלק מרכזי ביצירה. לוז היא סוג של מקבילה ויריבה לדמות של לסלי – הן כדמות אחרת של אישה חזקה והן כיריבה על הלב והדומיננטיות בחיים של ביק, גם אם לא מבחינה מינית. למעשה, ביק מוכן לקבל את אחותו כאישה דעתנית ובמידה רבה גם בתור המנהלת בפועל של הבית ושל העסק, ולמרות היותה אישה ללא ספק דומה כי היא לא מהווה בעיניו יצור בעל תפקוד מיני. הוא לא רואה אותה יוצאת עם גברים ולמעשה הנוקשת שלה והחוזק שלה כאשת עסקים יכולה להיתפס כתחליף למיניות, או כאישה גברית ואפילו ספק לסבית (אך גם אין אף אישה שקרובה אליה). אם ביק הוא גבר נחוש, הרי שלוז נחושה פי כמה, באופן אשר בסופו של דבר גם מוביל למפלתה, כאשר היא מנסה להראות את העליונות שלה על לסלי דרך אגרסיביות יתר – היא רוכבת על הסוס שביק קנה מאביה של לסלי, הסוס שהוא למעשה המאורע המחולל של הסרט, שכן בלעדיו לא היה נוצר מפגש בין הגיבורים. אך בעוד שלסלי רוכבת עליו בהרמוניה ועידון, לוז, מנסה להפגין כוח ושליטה, דבר אשר גורם לה ולסוס לאבד שליטה ולהיכנס לתאונה אשר תוביל למוות כפול.

למעשה, לוז מייצגת סוג מיושן יותר של אישה חזקה – אישה אשר הכוח שלה בא על חשבון מיניות, כמו גם על חשבון היכולת שלה להיות חלק מרכזי בחברה מחוץ לתפקיד העסקי. לסלי היא אישה אשר משלבת בין כוח, עדינות ומיניות גלויה, בחברה אשר דומה כי אינה מוכנה לדבר כלל על הדרך בה באים ילדים לעולם. לוז ולסלי נאבקות למעשה על שלושה זכרים – ביק, הסוס, והדמות השלישית בחשיבותה בסרט, ג'ט רינק (ג'יימס דין). ג'ט מתחיל את הסרט בתור עובד זוטר בחווה, איש עני אשר ביק בז לו ורוצה לפטר אותו, כאשר ג'ט אומר "רק תודיע לי מי בדיוק הבוס", שכן לוז לא רק נותנת הוראות, אלא גם מחבבת מאוד את התרומה של הצעיר, אף כי הוא מגיע ממעמד נחות וללא ממון. כך, בחצי הראשון של הסרט, ג'ט מייצג במידה רבה את המקופחים. בין היתר, כתוצאה מכך לסלי מתחילה לחבב אותו ולדרוש לשלומו. ג'ט מוקסם מלסלי ומתאהב בה, דבר אשר בה לידי ביטוי בכך שהוא לומד כיצד להשיג ולהכין במקום הקטן בטקסס תה בסגנון אשר נהוג לשתות במזרח. לוז מצידה מראה את החיבה שלה לג'ט בכך שהיא בוחרת להוריש לו שטח קטן מתוך החווה, גם אם אין לו ערך רב. ביק חושב שהוא מציע הצעה כספית נדיבה למדי על השטח, בסכום אשר גדול מן הערך הריאלי שלו, אבל ג'ט מסרב, מתוך רצון לשמור על הרצון של לוז וגם מתוך כוונה לזכות בעושר במו ידיו. בעוד ביק מאמין כי הבקר שהוביל לעושר המשפחתי הוא גם העתיד בכל הנוגע לכסף, ג'ט מבין כי טקסס כבר מצויה בעידן הנפט. הרגע בו הוא מוצא בשטח הקטן שלו כמויות גדולות של נפט הוא הרגע אשר מסיים את החצי הראשון של הסרט. בתחילת החצי השני, מונטאז' מהיר מראה כיצד העסק שלו גדל בעוד השנים חלפו.

החצי השני של הסרט גם מעביר אותו מדמות אשר מעוררת הזדהות לדמות אשר מעוררת סלידה. זה נובע בעיקר מן היחס לפועלים המקסיקנים, יחס אשר מלא בבוז גם כאשר המעמד והממון שלו קרוב לשלהם – הוא עני הרואה את העניים ממנו כנחותים. הוא גם מרגיש חוסר נחת כאשר לסלי מנסה לעזור להם ודורשת שרופא יהיה נוכח באזור הרעוע בו הם חיים. כאשר הוא משיג כסף, תאוות הבצע שלו מתגלה כגדולה לא פחות מזו של ביק והגזענות שלו כגדולה בהרבה, גם אם היא מייצגת את הלך הרוח הקיים במדינה כולה ואולי גם אצל ביק, אלמלא משפחתו מאלצת אותו בהדרגה לקבל עמדה ליברית יותר. העימות בין ג'ט וביק מתחיל כעימות בין עשיר לעני והופך לעימות בין תעשיית הנפט לתעשיית הבקר. בשני החלקים הללו, ג'ט בסופו של דבר מנצח. במהלך מלחמת העולם השנייה, ביק בוגד בעקרונות ובכוונות שלו ומאפשר לקדוח בשטח שלו, מה שהופך גם אותו לעשיר בהרבה, אם כי לא עשיר כמו ג'ט, שהוא טיקון הנפט הכי גדול במדינה שבה הצורך בדלק בעת מלחמה הפך רבים לטייקוני נפט. השלב השלישי במאבק הופך להיות עימות על היחס למקסיקנים ודרכו לגזעים אחרים בכלל. הוא הופך לטעון גם בגלל התפקיד אשר משחקים בו הילדים של ביק ולסלי.

לזוג נולדים שלושה ילדים – זוג תאומים בשם ג'ודי (פראן בנט בתור בוגרת) וג'ורדן השלישי (דניס הופר, שבשלב זה של הקרירה ליהוק שלו בתור חנון היה דבר סביר), ומאוחר יותר גם בת בשם לוז (קרול בייקר) על שם האחות המתה. כיאה לסרט אפי, הבחירה הרומנטית של כל אחד מן הילדים לא מצאת חן בידי האב. במקרה של ג'ודי מדובר בסיפור פשוט יחסית של בחור שתחילה הוא חושב שאינו ראוי מספיק עבורה, ולאחר שביק לומד לקבל אותו הוא מתאכזב בכך שהוא ובתו לא מוכנים לעבוד תחתיו. ג'ורדן מאכזב מן ההתחלה שכן הוא אינו מתעניין בעולמו של אביו, לא מעוניין לרשת את החווה, לעבוד בחקלאות או אפילו לרכב על סוס. לוקח לביק זמן לקבל את בחירת המקצוע של בנו, אבל הבחירה שלו באישה היא לגמרי לא מקובלת ועד כמה שאני יודע מהווה סוג של תקדים בקולנוע האמריקאי – הוא מתחתן עם רופאה היספנית, ועוד עם אחת בעלת גוון עור כהה יחסית. השידוך הזה הוא זעזוע לא רק בקרב המשפחה, אלא גם בעבור זרים הנתקלים בזוג.

לוז מתאהבת בג'ט רינק. הוא אפילו הופך אותה למלכה של התהלוכה במה שאמור להיות יום החג שלו – פתיחה חגיגית של שדה תעופה חדש, באירוע נוצץ אשר מגיעים אליו כוכבים מהוליווד ועשירים מכל רחבי ארה"ב. פתיחת שדה התעופה נבנית כשיא הדרמטי של הסרט והתחושה היא כי ייתכן וג'ט יציע ללוז נישואין באותו אירוע. במקום זאת, יום החג של ג'ט הופך ליום מפלתו. הוראה שהוא נותן לכל עובדי שדה התעופה, המלון שבו והשירותים הסמוכים, קובעת לא לתת שירות לבני מיעוטים ומעצבנת את ג'ורדן השלישי, לאחר שאשתו לא קיבלה שירות במכון יופי. ג'ט נעזר באנשיו  כאשר הוא יוזם עימות פיזי ומנצח, אבל ניכר כי הוא מגיע שיכור לנאום הגדול בחייו. ביק לוקח אותו הצידה לעימות פיזי אותו אין הוא יכול לנצח, על הכבוד של בנו, ודרך הכבוד הזה גם על הכבוד של המקסיקנים ובני המיעוטים בכלל.

בשלב זה, לוז עוד מאמינה כי יש להתנצל בפני ג'ט, אף כי גם בשיחה איתה קודם לכן הוא נראה מבולבל. ניתן לחוש כי הוא מעניין בלוז הצעירה רק בגלל החיבה לנשים אחרות – לאישה המתה על שמה היא קרויה ובעיקר אמה שלה, שנותרה האישה היחידה אשר הוא באמת אהב. בסיום הכנס, לוז מנסה למצוא את ג'ט על מנת להתנצל על התנהגות משפחתה, אך היא רואה אותו נואם בצורה פתטית בפני חדר ריק, כאשר בשעה שהיה אמור לתת את הנאום בפועל – התעלף. היא רואה אותו בשיא העליבות שלו, ממלמל ונופל, הבעת הפנים שלה מעצימה את האכזבה ואת העליבות שבה נראה האיש העשיר. סצנה זו, של גבר מובס בן 50, היא הסצנה האחרונה אשר צילם ג'יימס דין וגם הדימוי האחרון שלו בסרט האחרון שהשלים.

כאמור, דין כיכב רק בשלושה סרטים ושלושתם נחשבים לסרטים גדולים. בשני האחרים, הוא היה הדמות המרכזית והמשחק שלו היה קיצוני אף יותר. אבל אני סבור כי דווקא בסרט הזה הוא בשיאו כשחקן (אבל לא טוען כי ״ענק״ הוא סרט טוב יותר מ״מרד הנעורים״ או ״קדמת עדן״), כיוון שהסרט מאפשר לו להיראות גם כצעיר יפה עם שאיפות לשינוי חברתי, גם כבעל כוח דורסני, וגם כגבר שיכור ומובס. דין גם מזדקן בסרט בצורה אמינה, אף על פי כי דרש פחות איפור וחליפות משקל משני הכוכבים של הסרט. המשחק שלו בולט גם בגלל הנוכחות של הכוכבים האחרים, מה שמאפשר להשוות סגנונות. הדסון פרץ באותם שנים בעיקר בסרטי המלודרמה המבריקים של דאגלס סירק, אבל הסגנון שלו בעיקרו מיושן אף יותר – הוא עובד מן החוץ פנימה, בעזרת שימוש מוגבר בקול ברור ויפה (בסרט זה אחרי שלמד לחקות מבטא טקסני) ומעט משחק פיזי. לעומת זאת, דין לא רק נכנס לעור של הדמות על פי כל כללי "השיטה", אלא גם מעוות לחלוטין את הקול שלו אפילו במחיר של לא להישמע ברור – הבעות הפנים והגוף שלו מספרות את הסיפור יותר מן המלל, אשר החלקים המהותיים בו נשמעים בבירור.

אם להמשיך בהשוואה, אליזבת' טיילור נמצאת בין שתי הגישות – היא שחקנית שגדלה מעשית בתוך הוליווד הקלאסית , אבל גם כזו אשר למדה להעריך את שיטת המשחק החדשה בזכות הקשר שלה עם מונטגומרי קליפט. לכן, בסצנות בינה לבין דין יש התאמה חלקית בסגנונות המשחק, אשר תואמת את העלילה, בניגוד לעימות הטוטאלי בין הדמויות והסגנונות של הדסון ודין. הסצנות בין טיילור לדין נראות כמו אהבה בלתי ממומשת עם כימיה נהדרת. בנוסף, הסרט מרוויח גם מן הדינמיקה בין דין לבין בייקר המגלמת את לוז הצעירה, אשר למדו משחק ביחד והופיעו זה לצד זו בתיאטרון ובטלוויזיה. אף כי דין שחקן הרבה יותר אנרגטי ואקספרסיבי מבייקר, הם באים מעולם דומה והדבר תורם גם לרומן הבעייתי ביניהם, גם לצופים אשר לא בקיאים בהיסטוריה של שיטות משחק שונות.

בסרט אפי רגיל, סצנת פתיחת שדה התעופה הייתה מסיימת את הסרט, שכן בה כל הדמויות מגיעות לכישלון או הצלחה והשלמה עם המצב הקיים. אבל סטיבנס משלב בסרט עוד שתי סצנות אשר מראות את ההשלמה של ביק עם העולם החדש. הראשונה הפכה אולי לסצנה המוכרת בסרט, כולל הסצנות של דין. היא מתרחשת לא בעולם העשיר, אלא בדיינר פשוט ועממי אך כזה אשר שומר לעצמו את הזכות לא לשרת לקוחות לא רצויים, כלומר לא לבנים. אחרי שבעל המקום מסכים בקושי לשרת את משפחת בנדיקט שהגיעה למקום עם הכלה הלא-לבנה, הוא מגרש משפחה היספנית לגמרי. בנקודה זו, ביק מסביר כי הוא הבעלים של האדמות הגדולות הסמוכות והוא לא מוכן לראות יחס כזה לאדם אחר (אף כי בשלב מוקדם יותר בסרט סביר שהוא היה נוהג בדרך דומה). הדבר מוביל לקרב אגרופים בו ביק צובר מחדש את כבודו בעיני הקהל ובעיני אשתו. סטיבנס מעניק סאונד חזק יותר לאגרופים אשר הגיבור מכה, דבר אשר מחזק את התחושה כי הוא יצא מנצח מן הקרב, כפי שהגיבור תמיד מנצח בסופים של סרטים. אלא שהוא מפסיד. הקהל אמנם מזדהה עם המסר האנטי-גזעני כאשר הוא מוצג, אבל ארה"ב של שנות החמישים היא עדיין מדינה של הפרדה.

הסצנה האחרונה, בה ביק ולסלי שוהים בבית הענק וסוגרים בשיחה את עלילות המשנה, מראה על תקווה לעתיד שונה. שני הנכדים שלהם חולקים ביחד לול – אחד מהם לבן, השני בעל עור כהה (אך גם הוא חצי-לבן) ובעתיד הם יהיו שווים ואפילו משתפי פעולה. שוב אני מדגיש כי האפרו-אמריקאים אינם חלק מן הדימוי הזה או מן החזון, אבל בצורה עקיפה אני חש כי הסרט מבקר אפליה באשר היא אפליה, כולל גם בין עשיר ועני, עד כמה שהדבר אפשרי בסרט שכוח המשיכה שלו נובע בין היתר מהצצה לחיי העשירים.

הדימוי היפה ביותר בסרט בהקשר של הגדרת ארה"ב החדשה מגיע יחסית באמצע הסרט, בסיום החלק המתאר את מלחמת העולם השנייה. המגוייס הראשון של האזור הוא אנחל ג'וניור (סאל מינאו). בשלב מוקדם של הסרט, אנחל גוסס ולסלי מצילה אותו על ידי כך שהיא דורשת כי הרופא המשפחתי יטפל בו למרות שהוא שייך למעמד ולגזע ה״לא נכונים״. מאוחר יותר גורלו נותר קשור לגורל המשפחה וכאשר הוא מודיע על גיוסו, נוצרת תחושה כי ייתכן והוא אפילו ממשיך אפשרי של ביק בחווה – שכן הוא היחיד אשר מראה כישורים טובים מספיק בתור בוקר. אחרי שיתר הגברים הצעירים חוזרים כגיבורים ובמצעד, מופיעה ידיעה בעיתון מקומי על כך כי גם הוא חוזר הביתה. אולם, אחרי שהרכבת עוזבת, אנו חוזים רק בארון גבורה עטוף בדגל המולדת. כך, התקווה המקסיקנית-אמריקאית לעתיד נקברת. אותות הגבורה מוענקים להורים של בן המיעוטים, כאשר האב הוא משרת ותיק של משפחת בנדיקט. בסיום הלוויה, ההמנון האמריקאי מושר – על ידי מקהלת ילדים בעלי קול היספני בולט. לאחרונה, בפרסומות סופרבול ניסו חברות מסחריות להעביר אמירה אנטי-גזענית על ידי כך שנתנו לילדים ממוצאים שונים לשיר שירים פטריוטים אמריקאים. סטיבנס עשה זאת כבר בשנות החמישים – בסרט שמסיים את הסרטים בהם הוא מגדיר את אמריקה, ההמנון האמריקאי אינו של השלטון הלבן והעשיר, אלא של העניים והמקופחים, אלו אשר לא נותנים להם לאכול בדיינר. הם הזקוקים לרוח של המהפכה האמריקאית, בניגוד לצאצאים הישירים של האנשים אשר עשו את המהפכה בפועל.