"לאבינג", סקירה

"לאבינג" (Loving) הוא סרט על אירוע היסטורי חשוב, אירוע שבאמת שינה משהו בחברה האמריקאית ויש לו רלוונטיות גם לימינו, ולא רק בארה"ב. הוא מספר את סיפורם של זוג נשוי בשם ריצ'ארד ומילדריד לאבינג (שם המשפחה הסמלי אכן אמיתי) שרצו לחיות במשותף באזור הכפרי בו גדלו, במדינת וירג'יניה. אלא שמילדריד הייתה אישה אפרו-אמריקאית וריצ'ארד לבן, ובתקופה בה התחתנו, בסוף שנות החמישים של המאה ה-20, במדינה שהינה חלק מן הדרום, נישואים בין-גזעיים לא היו חוקיים. אף כי הזוג התחתן באופן חוקי בוושינגטון די.סי. הסמוכה, רשויות החוק באזורם לא הותירו להם לחיות בקרבת בני משפחתם ולגדל את ילדיהם באופן בו רצו. אחרי כמה שנים של מגורים בבירה או בסתר, התנועה לזכויות האזרח חברה לזוג בעתירה לבית המשפט העליון בדרך לפסיקה היסטורית.
אם למישהו הסיפור נראה כלקוח מעידנים אפלים ורחוקים, הוא מוזמן לבדוק מה קורה בישראל בחתונה בין בני דתות שונות.

העניין הוא שנושא חשוב לא בהכרח מתורגם לסרט חשוב או לסרט טוב. את "לאבינג" ביים ג'ף ניקולס, אחד מהבמאים היותר מבטיחים שצמחו בקולנוע האמריקאי בשנים האחרונות, גם אם ההבטחה הזו מומשה באופן שלם עד כה רק בסרט "סערת רוחות". עם זאת, ניקולס הוא לא רק במאי מבטיח, אלא גם כזה אשר מנסה לבטא בסרטיו שפה קולנועית אמנותית, לפחות ברמת השאיפה. בסרט זה הוא מצוי קצת במלכוד, שכן ניסוי קולנועי בולט מדי עלול לפגום ביכולת של הסרט להגיע לקהל של הזרם המרכזי, כמצופה מסרט על נושא חשוב. לכן, רוב הזמן "לאבינג" מרגיש כמו סרט אשר משלב בין רגעים של קולנוע מעניין ומקורי אשר נבלעים בתוך עשייה קונבנציונלית יותר, והשילוב הזה לא תמיד עובר. יתרה מכך, חלק מהניסיונות של הסרט לייצר סמליות אמנותית מרגישים בוטים מדי ומחלישים את היצירה במקום להקנות לה גוון מעמיק יותר.

אבל יש גם רגעים חזקים. אולי היפה מהם מגיע כבר בסצנת הפתיחה, סצנה שמדגימה את תפיסת העולם הקולנועית של ניקולס. בסצנה, מילדריד מספרת לריצ'ארד כי היא בהריון והוא שמח מהידיעה. השניים יושבים זה לצד זו, אבל ניקולס מראה לנו את הקרבה שלהם רק בסיום הסצנה – את הדיאלוג ביניהם הוא עורך באופן אשר מראה רק את הפנים שלהם ושובר את הכיוון הטבעי של העריכה, כך שהוא גורם לאשליה כאילו הם מבטים לכיוונים מנוגדים ולא באמת מתקשרים. אבל בפועל הם משדרים על אותו גל, זה רק המבט החיצוני, של החברה או במקרה של יוצר הסרט, אשר מפריד. כאמור, יש בסרט עוד כמה רגעים של ניסיון לייצר אמירה בעזרת עריכה יצירתית או זוויות צילום, אך הם עובדים בצורה פחות יעילה.
לדוגמא, יש בסרט מוטיב חוזר בולט של יצירת מלט. לכאורה מפני שריצ'ארד עובד כפועל בניין, אבל בפועל כביטוי לכך שמדובר באנשים שעובדים קשה ומנסים לבנות בית משותף ביחד, דבר שלא מצליח להם גם בשנים אחרי שריצ'ארד סיים לבנות בית במחוז ילדותם של בני הזוג. זו מטאפורה לא רעה, אבל בשלב מסוים היא מרגישה כמו עומס על הסרט שמתחיל להימרח יותר מדי. השימוש בקולנוע סימבולי זה, שמדגיש אמירות שונות, גם קצת זר לנושא המרכזי בעיצוב הדמויות בסרט, עיצוב דמויות שכנראה נאמן לאמת ההיסטורית: בני הזוג לאבינג, כשמם כן הם, אוהבים ופשוטים.

יש הרבה יופי בפשטות של בני הזוג, כפי שהיא מוצגת בסרט – באהדה ולא בזלזול. אף כי יכלו בקלות להתמקם במדינה צפונית, הם רוצים לחיות בעולם הפשוט בו גדלו, העולם היחיד שהם שואפים להכיר. בעוד מילדריד רוצה אמנם להתניע את התהליך המשפטי אין לה עניין להתעמת עם הממסד. בעלה נרתע באופן בולט הרבה יותר מהמשך המאבק ובעיקר מתשומת הלב התקשורתית לה הזוג זוכה. עם זאת, החיבה של בני הזוג זה לזו גוברת על ההבדלים הדקים אשר נגלים בסוגיה זו: הם לא רבים במהלך הסרט ודומה כי הם מחליפים דעות בעיקר דרך שתיקה. אבל בכל מבט שלהם רואים את ההערכה הדדית.
הפשטות באה לידי ביטוי גם במשחק של צמד השחקנים הראשיים, רות נגה וג'ואל אדג'רטון. אדג'רטון אומנם מאמץ בסרט זה מראה ושפה גופנית שונים מן הדמויות שהוא מגלם בדרך כלל, אבל שניהם מציגים משחק אשר מבוסס בעיקר על ניואנסים קטנים, מחוות עדינות ושינוי קל בגווני הקול. מבחינתי, צמד השחקנים הם הדבר הטוב העקבי ביותר בסרט, בעיקר המשחק של נגה שהייתה מועמדת לאוסקר על תפקידה בסרט זה – אף כי היו השנה כמה שחקניות שאהבתי יותר, אני חש כי מדובר במועמדות מוצדקת.

אולם גם ההיעדרות של הסרט מיתר הקטגוריות בעונת הפרסים מוצדקת. בין היתר בגלל הפשטות של הגיבורים שלו, משהו במבנה העלילתי של הסרט לא מתרומם, עד לא קיים. זהו סרט על סיפור חשוב, אשר כמעט אין בו סיפור, לא כזה אשר ניתן לעקוב אחר הלינאריות שלו. אבל זה לא שהסרט אינו מנסה לייצר סיפור מסוג זה – "לאבינג" הוא סרט שמספר סיפור חשוב, אבל לא בדיוק יודע איך להעביר את כל מה שהוא רוצה, איך לאזן בין התפתחות המשפט לבין המבט על הרגעים הקטנים בחיי בני הזוג, או בין הרצון לקולנוע נגיש לרצון לביטוי אמנותי פורץ דרך. לכן הוא לא מצליח עד הסוף באף רובד, ובחלקים רבים הוא מרגיש מתיש או ארוך מדי. אמנם זה סיפור שראוי להכיר ואין ספק כי מדובר ביוצר מוכשר, אבל ייתכן כי שני הדברים הללו רק מדגישים את גודל הפספוס.