השלמות 2016 שאין כל צורך בהן: "צבי הנינג'ה: יוצאים מהצללים" ו"מלחמת האלים"

על אף שאנחנו פה בסריטה עובדים מסביב לשעון, יוצא שישנם סרטים שלא הספקנו להתייחס אליהם באופן ספציפי. לרוב אלו סרטים שלא היו להם הקרנות מקדימות, או כאלו שלא עניינו אותנו מספיק כחלק מהמרוץ השנתי והסיזיפי בעקבות כל מה שיוצא. עם כל הרצון לכתוב סקירות על כל סרט חדש, אין לנו שום סיכוי להצליח בזה. והאמת היא, שיש כמה סרטים שאולי עדיף פשוט לתת להם ללכת.

במהלך השנה היו כמה סרטים שרציתי לכתוב עליהם אבל לא הצלחתי, כמו גם כמה סרטים שרציתי לראות אבל לא מספיק כדי לרדוף אחריהם יתר על המידה. שני הסרטים בפוסט הזה שייכים לקבוצות האלה. אני יודע שאיש מקוראינו לא מבכה על כך שטרם התפרסמה דעתי על סרט ההמשך ל"צבי הנינג'ה", אז אפשר פשוט לראות את זה כבונוס לקראת סוף השנה.
כמו כן, אם יש סרט שממש חסרה לכם דעתי עליו מהשנה החולפת (אם כי אני מפקפק בכך), אתם מוזמנים לכתוב אותו בתגובות. מי יודע, אולי יהיו חלק נוסף בהשלמות 2016 שאיש לא צריך.

"צבי הנינג'ה: יוצאים מהצללים"
Teenage Mutant Ninja Turtles: Out of the Shadows

בקיץ 2014 יצא לבתי הקולנוע אתחול למותג צבי הנינג'ה, שהיה ענק אי שם בניינטיז. זה קרה בחסות במאי האקשן המושמץ (והמצליח באותה מידה) מייקל ביי, הפעם על תקן מפיק בלבד. ברגע שהגיח הסרט הצב-צבי הזה לעולם, הוא קיבל כזאת מקלחת מהביקורות, כזו שאפילו נורמן בייטס היה מתחלחל ממנה. עם זאת, הוא היה להצלחה ענקית בקופות, ועבדכם הנאמן הוא היחיד (ככל הידוע לי) שהעז לפרסם עליו ביקורת שאינה קטלנית, וכנראה איבד את המוניטין שלו לנצח. אבל לא רק שמעולם לא התחרטתי, גם חיכיתי לסרט ההמשך משל הייתי ילד בן 11 שנשבר לו הטטריס.
ביולי האחרון זה סוף סוף קרה, אבל ההקרנה המקדימה הייתה בדיבוב לעברית, ועליה ויתרתי כי אפילו לי יש גבולות. למרבה הצער, כבר בעת יציאתו הוא נחשב לאחד הכישלונות הגדולים, הצורבים, המביכים והנלעגים של 2016. עם תקציב של 135 מיליון דולר (לפני שיווק ויח"צ), עשה הסרט במולדתו סכום זעום של כ-82 מיליון דולר, ובשאר העולם קצת מעל 163.

לאחרונה הגיע הסרט לשלב הדי.וי.די. שלו, ורציתי לבדוק האם הכישלון המחפיר הזה היה מוצדק. אז לפני הכל, בקטע עקרוני יותר ובלי קשר לאיכות הסרט, כן – הכישלון הזה מוצדק. אף אחד לא היה צריך באמת סרט נוסף של צבי הנינג'ה, ומשהו בי שמח שהרצון לעשות כסף קל על חשבון קהל צעיר לא צלח. עם זאת, אחרי הצפייה בסרט, אני חייב להגיד שלא רק שמדובר בסרט חביב ומהנה למדי, שאולי אפילו יותר טוב מקודמו (אם כי לא בטוח שזה אומר משהו), אלא שהוא היה יותר טוב מהרבה סרטי אקשן אחרים שהכניסו מיליונים. וכן, אני מסתכל עליכם, אקס-מנים.

אחד הדברים הכיפיים בסרט ההמשך הוא שהתווספו אליו כמה מהדמויות המוכרות מסדרת האנימציה, כאלו שהתסריט המהודק ובנוי לעילא של הסרט הראשון כנראה לא הצליח להכיל. אני סרקסטי. בערך. כך שאלו שגדלו על הסדרה וודאי יחייכו מול הופעתם של קייסי ג'ונס בעל מסכת הסקי (סטיבן אמל, הלוהט מ"החץ"), ביבופ ורוקסטדי, בקסטר המדען (בגילומו של טיילר פרי) והכי חשוב – קראנג.
טוב, מכיוון שלא הבכתי את עצמי מספיק עד עכשיו, אתוודה: לא ידעתי שקראנג, המוח הוורדרד שחי לו בתוך רובוט אייטיז, הוא חלק מהסרט החדש. חכו, זה עדיין לא החלק המביך. מה שקרה זה שכשהוא נגלה בפני באמצע הסרט, נפלטה ממני כזו צהלת שמחה גיקית, שבבת אחת חזרו אלי כל פצעי הבגרות שהיו לי, כאילו לא עברו 20 שנה ואין ספור טיפולי פנים (זה לא עוזר, אגב. פשוט חכו שזה יעבור וזהו).
מעבר לאלו, גם הבמאי הוחלף, מג'ונתן ליבסמן לדייב גרין, והקאסט התהדר במועמדת לשלושה פרסי אוסקר לורה ליני. האמת היא שיש לה פה יותר מה לעשות מאשר ב"סאלי", אבל זו כבר בעיה אחרת.

שני דברים שנשארו בעייתיים מהסרט הקודם, הם השימוש יתר באנימציה ממוחשבת והתסריט המטומטם. אני די בטוח שבשום שלב בפרה-הפקה לא נכתב דבר על הדף, והקונספט היה פשוט להושיב כמה ילדים בני ארבע עד שמונה על כיסאות, כשכל אחד מהם היה צריך בתורו להמשיך את העלילה:
ואז אפריל אוניל גונבת חצאית מאוד קצרה;
ואז היא עומדת ליד איש והשעון שלה מעתיק את כל הנתונים מהמחשב שלו;
ואז יש מרדף והמכונית של הצבים מוציאה כאלה לוחות עגולים ויורה ככה באוויר פיו פיו על הרעים;
ואז שרדר קופץ לחלל ונופל אצל קראנג דרך פתח למימד אחר;
ואז יש חור גדול בעננים בשמיים ואז יוצאים ממנו דברים וכולם כזה נעצרים ועושים וואו וואו מה זה? כי אני בן חמש ואין לי מושג שעשו בדיוק אותו דבר בכל סרט אקשן בארבע שנים האחרונות;
ואז מזריקים לביבופ ורוקסטדי את החומר הסגול ואז הם הופכים לחזיר בר וקרנף כי זה הוציא בהם את הגנים שהיו חבויים בהם מהשושלת שלהם;
ואז פתאום הייתה שתיקה מתוחה בחדר, והמפיק הלך להתקשר להורים של הילד שאמר את זה כדי שיבואו לקחת אותו הביתה, ואולי יבדקו מה לא בסדר אתו. אבל באמת, מסתבר שיש בסרט דמויות שאבות אבותיהם התעברו מחיות ספארי. לא חשוב. עזבו. אל תכנסו לזה, אתם לא רוצים את התמונה הזו בראש שלכם. בואו נדבר במקום זה על מייגן פוקס. או יותר טוב, בואו פשוט ניזכר איך היא נראית. באמת, אפילו אני קצת התבלבלתי עם עצמי במהלך הצפייה.

ועל אף כל זאת, אני לוקח את "צבי הנינג'ה: יוצאים מהצללים" על פני כל דדפול ובאטמן שראינו השנה, כי לא רק שזה סרט לא מזיק, הצבים עצמם חביבים להפליא, לכל אחד מהם יש אפיונים, והעיצוב שלהם לא רע בכלל כולל מימיקה טובה מאוד. בנוסף, הסרט אומר משהו על להיות נאמן לעצמך, ולא לרצות להיות מישהו אחר רק בגלל שזה מה שנחשב נורמלי. או כמו שאומר רפאל בסוף "להיות נורמלי? אבל מה הכיף בזה?".
טרו ת'את, צב נינג'ה. טרו ת'את.

"מלחמת האלים" – Gods of Egypt

האמת היא ששורות אלו נכתבות לאחר צפייה שנייה בסרט, אז דעו למה אתם נכנסים. כן. אני, אור סיגולי, צפיתי ב"מלחמת האלים" פעמיים השנה, כאילו לא נשארו לי סרטים לראות בעולם הזה, כאילו אין חמישים סדרות טלוויזיה שכולם מכירים חוץ ממני, כאילו שכל יצירות המופת הספרותיות עלו באש.
אתם אולי לא זוכרים שהסרט הזה היה קיים בכלל, אבל אי שם בפברואר 2016, החודש הידוע בכינויו "בית קברות להפצת סרטים", יצא לבתי הקולנוע "מלחמת האלים", נישא על גלי בוז מטורפים וזעם פוליטקלי-קורקט שמקורו באיך העז הבמאי אלכס פרויאס ללהק את הלבנים שבשחקני תבל לתפקידים של מצרים. לאחר מכן פרויאס עצמו, שהעניק לעולם כמה מתנות מלהיבות כמו "עיר אפלה", שפך את זעמו על המבקרים שלא נתנו הזדמנות לסרט שלו וכמה הם לא פיירים ואוף אתכם והכל חוזר עליכם דברו אל היד מי בכלל שאל אתכם ביי.

ברשותכם, נפתח במשהו שקשה לערער עליו: הדקות הראשונות של הסרט מאוד מקשות לקחת אותו ברצינות, שלא נאמר, להמשיך לצפות בו בכלל. האפקטים אולי סבירים, אבל הדרישה להתרגל למבטא ה"אירופאי" של הדמויות (לא הצלחתי לגלות איזה מבטא זה. אם מישהו פענח אז שייתן צעקה), קשה לתפוש שבמצרים העתיקה כל הנשים הסתובבו עם מחשופי ענק, ועל אף שלגמרי קצתי בשיח הגיוון האתני בקולנוע, הליהוק אכן ממש בעייתי. בנוסף, יש משהו מוכר מאוד בעלילת הסרט. הסיפור נפתח בגנב צעיר ומקסים (ברנטון ת'ווייטס) שמתרוצץ בשווקים ומפלח דברים בחיוך וקריצה. בהמשך הוא עוזר הבחורצ'יק לאל הורוס (ג'יימי לאניסטר, הידוע גם כניקולאי קוסטר-וואלדאו) להשיב לעצמו את השליטה במצרים, אותה לקח ממנו באלימות סת' (ג'רארד באטלר) ושיעבד את כל בני האדם.

אני לא רוצה חס וחלילה להאשים מישהו בהעתקה או גניבה, אבל נקודת המוצא של "מלחמת האלים" היא כל כך "אלאדין" של דיסני, שאני בטוח שרוב ההכנות של ברנטון ת'ווייטס לתפקיד שלו הסתכמו בלשיר שוב ושוב "צעד לפני קו הלחם, רגע לפני הפיגיון, גונב רק כשצריך מזון. וזה מסביר הכל!". אבל – וזה אבל ענקי – כשזה מגיע לתסריט של סרט הרפתקאות ופנטזיה, אני חושב שהעבודה של מאט סזאמה ובורק שארפלס, היא מעולה. ואני אעמוד על רגלי הספינקס האחוריות שלי כדי להגן עליה.

להוציא את הדקות האחרונות של "מלחמת האלים", אין בו שום דבר שכתוב גרוע. אז נכון, מקוריות היא ממש לא החלק החזק של הסרט, אבל כל סצנה בעלת משמעות, כל סיקוונס בדרכם של הגיבורים מפתח אותם ומתרחש במקום שונה, התסריט משלב נהדר אקשן וסיפור, הוא לא מפסיק להתקדם, וכל דמות ראשית עוברת תהליך. זה אוכל כמעט כל סרט פנטזיה בעידן פוסט "שר הטבעות". אני לא מדבר פה על משהו ברמה של טקסי פרסים, אבל ביחס לז'אנר הזה מדובר בתסריט יציב וראוי בהחלט.
אז איפה הדברים השתבשו? אני מפנה את האצבע המאשימה דווקא לפרויאס הבמאי. הוא זה שפגם בסרט יותר מהכל, וזה אפילו לא קשור לליהוק והדרכת שחקנים. פרויאס נשען על יותר מדי אפקטים ממוחשבים, שגורמים לסרט להיראות כמו משחק מחשב ישן, וניסה לשלב בין חדש וישן בצורה כל כך מגושמת שזה לעיתים מביך. מצד אחד, הסרט מעוצב ומתנהל כמו אפוס טכניקולור בסגנון "בן-חור" ו"ספרטקוס", אבל מאידך האפקטים המוגזמים לא תומכים בזה. מה שנוצר הוא פיוז'ן ביזארי.
לזכותו יאמר שזו בהחלט משימה קשה נורא, משימה שהוא כשל בה. לצורך העניין, ב"גלדיאטור" הצליחו לעמוד באתגר הזה היטב, אבל שם האפקטים היו משניים ולא העיקר. פה זה ההפך, וזה לא עובד בכלל.

אני נהניתי בשתי הצפיות, גם אם היה אפשר לחתוך כמה דקות. הסצנות של ג'פרי ראש מעולות, הביקור של הגיבורים במחבואו של תות' עשוי נהדר ואפילו יש בו כמה שנינויות מוצלחות, כל מה שקשור לצמיד של האת'ור עובד מצוין, ויש בו מרדף של שתי אמזונות על נחשי ענק שבאמת מלהיב. הכישלון של הסרט בקופות – ואיזה כישלון מפואר זה היה – ממש לא מוצדק בעיני, ואולי זה פשוט כי הסטנדרטים שלי התדרדרו בשנים האחרונות (תודה, די.סי).
מי יודע? אולי יום אחד הסרט יזכה ליחס מחודש חם יותר. אבל סלחו לי אם אשאר סקפטי.