פסטיבל ניו יורק 2016 – דיווח שני: ״אני, דניאל בלייק״, ״עצמך ושלך״, ״כל התיכון שלי שוקע אל תוך הים״

שבוע עבר מאז נפתח פסטיבל הקולנוע ה-54 של העיר ניו יורק, המתקיים במרכז לינקולן (תמונה לעיל). על סרט הפתיחה, ״ה-13״ של אווה דוברניי, כתבתי פוסט נפרד ונטול הקדמות, בניסיון לזקק את החוויה שהציע הסרט. בדיווח השני שלי אשוב למתכונת פסטיבלית יותר, סוג של חזרה מבורכת לשגרה עבורי ודרך מעולה להעביר את הזמן עד פתיחת פסטיבל חיפה בשביל הבלוג. לפני שאתחיל, אודה לעופר, חלוץ סריטה בפסטיבל הניו יורקי לפני חמש שנים, על שסלל דרך ועל הטיפים והטריקים שעזרו לי השנה, וכן לעכבר העיר על תג העיתונאי שהקנה לי כניסה להקרנות.

פסטיבל ניו יורק, בהתחשב במיקומו בלוח השנה, מבקש להיות יריית הפתיחה לאוסקרים. בפועל, כלומר אם לשפוט על פי התוכניה, בהחלט יש כמה וכמה סרטים אמריקאיים מסקרנים (עליהם אכתוב בדיווחיי הבאים), אבל בעיקר הרבה מאוד שידורים חוזרים מפסטיבל קאן. קצת כמו ״אופקים חדשים״ הפולני בו נכחתי מוקדם יותר השנה. למעשה, אם הייתי יודע מראש שאבקר בעוד שני פסטיבלים (חוץ מזה של ירושלים) הנסמכים באופן מובהק על המסגרת הראשית של קאן, ייתכן שהייתי מוותר עליה כמעט לחלוטין ומתרכז יותר במסגרות המשניות. הרי ממילא אפשר להשלים אותה בהמשך השנה באופן לא פחות מרוכז מאשר במקור.

במסגרת הראשית של פסטיבל ניו יורק, שנקראת ״המסגרת הראשית״ (מאוד ישירים פה בעיר, וזה מתחיל כבר בשמות הרחובות והפארקים), ספרתי 11 סרטים שהיו בתחרות הרשמית של קאן, מתוך 25 הסרטים המרכיבים את המסגרת. ביניהם כבר ראיתי וכתבתי כאן בבלוג על ״אקווריוס״, ״פטרסון״, ״טוני ארדמן״, ״סיירהנבאדה״, ״להישאר מאונך״ (או ״איזון״ כפי שקראו לו בירושלים) ו״קניינית אישית״ (או ״אמריקאית בפריז״ כפי שהוא נקרא בפסטיבל חיפה). גם על סרטים נוספים, כמו ״חולייטה״, ״העתיד לבוא״, ״אש על המים״, ו״נשים מסויימות״ אפשר לקרוא בבלוג בלינקים המצורפים. עוד שמות מוכרים מן התוכניה הניו יורקית כוללים את ״מותו של לואי ה-14״, ״מימוזות״, ו״הדוד האוורד״, שגם אותם תפסנו בירושלים ובוורוצלאב במקום בקאן, וגם את ״בגרות״ שאמנם ראיתי פה, אבל כתבתי עליו לפוסט ההמלצות שלנו לקראת חיפה.

ההפיכה לחיית פסטיבלים השנה אילצה אותי, בכל פעם בה ניסיתי לעצב את הלו״ז, להיפגש עם סרטים שאני נאלץ לוותר עליהם שוב ושוב, רק כדי לחזור ולהתלבט לגביהם בפסטיבל הבא. כך היה למשל עם ״אני, דניאל בלייק״ של קן לואץ׳, שהיה סרט הפתיחה הפרטי שלי לסשן הקרנות העיתונאים הניו-יורקי המתמשך, ולכן אפתח איתו גם את הפוסט. אחריו יעלו ויבואו עוד שני סרטים שאני לא יודע אם זה מגניב או סתם מוזר שהם במסגרת המרכזית, אבל לפחות לגבי אחד מהם שמחתי שכך היה.

I, Daniel Blake
אני, דניאל בלייק

המנהג המגונה שלי לפספס בזמן אמת את זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן המשיך גם השנה. האגביות שבה פסחתי על כל הקרנות העיתונאים של סרטו החדש של קן לואץ׳, מהיכרותי עם הקולנוע הבינוני-משהו של הבמאי, התנשאה מעליי חזרה בטקס הפרסים שם הוענק ליוצר הבריטי הדקל השני בקריירה שלו (אחרי ״כשהרוח נושבת״ לפני עשור). מנהג מגונה לא פחות שהתפתח בקאן הוא להעניק את הפרס הראשון במעלה לסרט הכי בסדר בתחרות. לא הכי מרהיב, המפואר ביותר או אפילו סתם מעולה, אלא לזה שכנראה לא מצאו בחבר השופטים מספיק מילים רעות עליו. בשנה שעברה זה היה בולט במיוחד עם ״דיפאן״ של ז׳אק אודיאר, שאחרי שלא זכה עם יצירות מטלטלות כמו ״נביא״ או ״חלודה ועצם״, יצא מנצח עם אחד הסרטים הפחות זכירים בקריירה שלו. באופן דומה, קשה לומר ש״אני, דניאל בלייק״ הוא אחד משיאיו של לואץ׳, בהנחה שיש לו כאלה.

למעשה, עוד משלב התקציר או התמונה הראשונה, גם מי שאינם חובבי וחובבות קולנוע יהיו יכולים לנחש את זהות הבמאי. הפעם רקח עבורו פול לברטי, התסריטאי הקבוע שלו, את המעשייה על דניאל בלייק (דייב ג׳ונס) – נגר המצוי על סף גיל הפרישה, המתאושש מהתקף לב. הוא נחוש לשוב לעבוד, בזמן שהרופאים ממליצים אחרת, אבל מערכת הרווחה הסדיסטית מאלצת אותו לחפש עבודה בכל זאת פן ייאבד את זכאותו לתנאים סוציאליים. אלא שדניאל בלייק הוא טיפוס מהדור הישן, כזה שבקושי יודע להפעיל מחשב, ואיש לא מוכן לעזור או להקשיב לו בתהליך הטופסולוגיה הסיזיפי. באקט של ספק אדיבות וספק זעם, בלייק מחליט להתפרץ על פקידי לשכת הרווחה דווקא כשהם מטפלים במקרה אחר משלו – זה של אם חד-הורית בשם קייטי (היילי סקוויירס). השניים מוצאים את עצמם כשותפים לצרה ומתנחמים זה בחברתו של זו באופן הכי חמודי ותמים שיש.

כיוון שתחושה של אגדה מרחפת מעל הסרט, נדמה ששום דבר רע באמת לא יכול לקרות לגיבורים, לא משנה מה יעשו או איזו צרה תנחת על מפתן דלתם. בעיניי זה קצת מוציא את העוקץ מן הדרמה, גם כשהיא מתרחשת במלוא עוזה, או שאולי אני פשוט ציני מדי בשביל סרטים מהסוג הזה – בקהל עימו צפיתי ביצירה נרשמה התרגשות והתפעמות מכל קלישאת ייצוג עוני שניבטה מן המסך. והיו לא מעט כאלה. עם זאת, הבחירה הזו גם מעניקה לסרט אפקט לבבי מצטבר, ולא אוכל להכחיש שהוא כן חנק אותי לפרקים. זה נראה כה פשוט ליצור הזדהות עם גיבור שהוא סתם-אדם המנסה לפלס את דרכו בקרב אבוד מראש מול מנגנונים בירוקרטיים מרושעים, אבל רק מפני שלואץ׳ את לברטי משופשפים מספיק בכדי לגרום לזה להיראות כך. תורם לכך גם סגנון העשייה היבשושי של לואץ׳, המעניק את מירב תשומת הלב לסיפור ולדרך העברתו. זה אומר שהוא נמנע מכל דבר קולנועי, כמו תנועות מצלמה, ויוצר סרט שמזכיר יותר טלוויזיה בריטית מהדור הישן. אותו כבר כנראה שאי אפשר יהיה לשנות, אבל אולי הגיע הזמן שמישהו יגיד לו שגם הוא לא יהיה זה שישנה את העולם בעזרת סרטיו.

Yourself and Yours
עצמך ושלך

פסטיבלי קולנוע באלף הנוכחי אוהבים מאוד את הסרטים הקוריאניים שלהם אלימים ומדממים, אבל יש גם סגנון נוסף שחביב עליהם מאותה ארץ בדיוק. מי שמוביל את הגל של הקולנוע הקוריאני האמנותי והפטפטני יותר הוא הונג סאנג-סו, שמתקתק סרט-שניים בכל שנה. מצד אחד אין זה מפתיע, שכן סרטיו לא נראים מסובכים מדי לעשייה, וכוללים הרבה טייקים ארוכים, לעיתים בליווי זומים אבל לא הרבה יותר יותר מזה מבחינת אופרציה, וגם מעט דמויות בסיטואציה הלקוחה מחיי היומיום. שום לוקיישנים מיוחדים לא נדרשים, או ציוד צילום שמסוגל לכל הפעלולים של הקולנוע הקוריאני מהסוג המוכר יותר למערב. אך למעשה, וזה הצד השני של המטבע, הקצב שלו מפליא כי אפשר היה לנחש שלוקח לבמאי לא רק נצח כדי לכבוד את התסריטים המפותלים שלו, אלא לפחות עוד עידן ורבע כדי לעבוד עם השחקנים ולהגיע עימם לרמת הטבעיות אותה הם מפגינים. כך או אחרת, מיד אחרי ״נכון לעכשיו, טעינו אז״ שהוקרן בפסטיבלים של קאן וירושלים (וזכה בלוקרנו), אל הפסטיבל הניו-יורקי מגיע ״עצמך ושלך״, שכמובן לא סוטה מהקו האמנותי המנחה של הבמאי.

העלילה היא לא מה שחשוב, אלא הסיטואציות האבסורדיות שהיא מייצרת, אבל למען הפרוטוקול היא הולכת ככה: בחור מאוהב מנסה לגמול את זוגתו מההרגל המגונה שלה לשתות עד אובדן שליטה, אך בעוד היא טוענת כי לא נגעה בטיפה המרה מזה זמן מה, חבריו מדווחים לו על השתוללויות שלה בפאב המקומי. במקביל, נחשפות בפנינו סצנות עם מי שטוענת כי היא התאומה של אותה בחורה, הנוהגת לשתות ולהשתטות עם בחורים. האם באמת מדובר בכפילה או אולי בצד אחר של האישיות שלה? האם ניתן באמת לסמוך על האהובים עלינו שלא יפגעו בעצמם מבלי לפגוע באמון שבבסיס הזוגיות? והאם אנחנו בכלל מכירים את מי שאנו חולקים איתו מיטה?

למרות נושאי העיסוק הרציניים האלה, חשוב להבהיר שמדובר בסוג של קומדיית יחסים. כולל כמה רגעים מצחיקים בטירוף, וגם מקוריים למדי. לצידם אפשר למנות חלקים אחרים ביצירה שמתישים יתר על המידה גם אחרי שהקטע כבר מוצה, והרבה אחרי שהעמדות של היוצר לגבי נשים, גברים, אהבה ואלכוהול הובהרו חזור והבהר. כיוון שגם זה די אופייני לבמאי, צריך לקבל הכל כחלק מן החוויה, שבהחלט שווה את הזמן וההשקעה. לו רק בשביל התחושה המאוד מוזרה ובלתי ניתנת לתיאור או להמחשה שתמיד מגיעה בסיום הצפייה ביצירותיו – משהו שבין תמיהה על כמה שהקיום הוא אבסורדי ומטופש, לבין הכרה מחודשת בחיוניות של קצת נורמליות בעולם שלכאורה שואף לסדר והיגיון, אבל מקדש את השיגעון שבאהבה ממש כשם שהוא מטיף ליציבות זוגית. ״עצמך ושלך״ הוא תענוג קולנועי חמוץ-מתוק, שעשוי להרגיע געגוע מסויים ללואיס בוניואל.

My Entire High School Sinking Into the Sea
כל התיכון שלי שוקע אל תוך הים

חידה: כמה היפסטרים הוליוודיים צריך בשביל ליצור סרט אנימציה אחד? התשובה המעט ארוכה היא ״כל התיכון שלי שוקע אל תוך הים״, סרטו של דאש שו, היחד בצוות שאינו מוכר לקהל חובב התוכן העדכני. אלא אם ראיתם או שמעתם על ״Seraph״, הסרט הקצר והמצוייר שיצר יחד עם ידידו המפורסם יותר – ג׳ון קמרון מיטשל. האחרון תורם את קולו לסרטו הראשון באורך מלא של שו, וכך גם ג׳ייסון שוורצמן, לינה דנהאם, רג׳י ווטס, אלכס קרפובסקי, מיה רודולף ואפילו סוזן סרנדון, למקרה שהרשימה נהייתה היפסטרית מדי. על האנימציה חתומים הבמאי-תסריטאי במשותף עם ג׳יין סמבורסקי, ויש המון סגנונות הנפשה שונים ומשונים בסרט הזה, שנהיה כמעט נסיוני ברגעים מסויימים. אבל רק כמעט.

בשאר הזמן, ובניכוי הלוק הייחודי למדי, מדובר בסיפור התבגרות שגרתי ובנאלי באופן כמעט פושע. מהסוג שכנראה ראיתם וראיתן בהמון סרטים אמריקאיים, למרות שהסיטואציה המרכזית בו לקוחה בכלל מסרט אסונות – הכותרת אינה מטאפורה. כלומר, התיכון בו מתרחש העלילה ממוקם על צוק, ובשל חריגות בנייה שאישר המנהל בעל העין האחת מתמוטט המבנה כולו וטובע בים. גיבור הסיפור המנסה להזהיר את חבריו לספסל הלימודים, למרות שאלה בזים לו בתחילת הסרט, הוא דאש (שוורצמן). הוא נחוש לכל הפחות להציל מאבדון את חברו הטוב אסף (ווטס), למרות ש״בגד״ בו עם עורכת עיתון בית הספר בו כולם חברי מערכת. מסעם במעלה המבנה השוקע הוא מעין מקבילה לטיפוס לא רק בהיררכיה החברתית, אלא גם בסולם שנות התיכון, הבנוי כך שבכל קומה משוכנים התלמידים הוותיקים יותר.

הבמאי-תסריטאי העניק לדמות הראשית של שמו המלא, כך שבאיזשהו אופן הוא ודאי הניח או אפילו קיווה שהקהל יראה ביצירה אוטוביוגרפיה. אישית, לא ברור לי למה שמישהו ירצה להציג את עצמו באופן כזה – דאש שו הוא גיבור קולנועי בלתי נסבל. מדובר בקשקשן בלי שום דבר מעניין להגיד, חרא של חבר, המבקש להציג עצמו ככותב מבריק שאיש לא מבין, כשלמעשה מה שהוא יוצר הוא קלישאות במקרה הטוב ויומרנות אמנותית חסרת כיסוי במקרה הפחות טוב. הבעיה היא שבסופו של דבר כך גם הסרט כולו – מלא במוסכמות של הז׳אנרים בהם הוא פועל, ומכוסה באנימציה המחליפה סגנון בכל כמה דקות, שבלעדיה היה נראה שבלוני וחסר השראה. מבין דמויות המשנה קצת חיבבתי את אסף, חברו של הגיבור אותו הוא גורר למטה. את השאר אפשר לתאר במילה או שתיים בלבד, ויהיה קשה להוסיף להם עוד תכונות אופי, אולי רק התפתחות עלילתית קלה לחיזוי. בשנה שבה סרטי האנימציה מהאולפנים הגדולים מתאפיינים בתסריטים משובחים ויצירתיים, ״כל התיכון שלי״ מתבלט בעיקר ברצון שלו להתבלט, אבל לא יודע מה לעשות עם תשומת הלב כשזו מגיעה.