"שבוע ויום", סקירה

מבין כל חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באופיר 2016, "שבוע ויום" הוא הראשון שיוצא להקרנות מסחריות לקהל הרחב (אחריו יגיע במהרה "סופת חול"). הוא מופץ אחרי סיבוב הניצחון שלו בפסטיבל ירושלים האחרון, שם זכה בלא פחות מארבעה פרסים, כולל הסרט והתסריט. במהלך ימי הקולנוע של ירושלים, התייחסנו פה בבלוג לסרט פעמיים. הראשון היה עופר, שסיקר את הסרט בדיווחיו היומיים, ולאחר מכן אני הגעתי בשלב סיכום התחרות הישראלית. הסקירה הזו היא מין גרסה מורחבת ומפורטת יותר של הטקסט ההוא.

סרטו הראשון באורך מלא של אסף פולונסקי נפתח ביום האחרון לשבעה של הזוג ספיבק, שישבו על בנם הצעיר שנפטר ממחלה. אין ספק שזו נקודה מעט מאיימת להתחיל איתה, אבל "שבוע ויום" שובר את הציפיות די מהר בדרך בה הוא מציג לנו את הגיבור שלו, אייל (שי אביבי). ברגע שבו הוא רואה את שכניו השנואים מתדפקים, באיחור מכעיס, על דלתו הוא רץ ומתחבא בין שיחי הגינה. לא צריך הרבה יותר מזה להבין שמדובר בסיפור על אדם שלא מצליח באמת להתמודד, והשאלה היא האם עד סוף הסרט יצליח לצאת מתוך המחבוא המדומיין שלו ולקחת חלק בחיים שוב.
אשתו של אייל והאם השכולה בעצמה היא ויקי (יבגניה דודינה). היא תופסת, אולי כי אין לה ברירה מול בעלה, את הצד השני של הסקאלה. היא פרגמטית, מבינה שלפעמים צריך לעשות משהו גם כשלא רוצים, והיא זו שמנסה לחזור לשגרה בכוח, גם אם זה אומר ללכת לתור לרופא שיניים שנקבע עוד לפני הטרגדיה, כי ככה החיים וזהו.

יש לא מעט דברים לשבח, כמו גם להסתייג מהם, ב"שבוע ויום" אבל אי אפשר שלא לפתוח עם הליהוק המדויק (עליו חתומה אסתר קלינג). שי אביבי הוא שחקן ענק שממעט להופיע בקולנוע, וכשהוא סוף סוף עושה זאת הוא בדרך כלל לוחץ על המקום הפרוע יותר ("פלאפל אטומי" ו"כידון", למשל). בסרט הזה הוא מוצא גם את המקומות האלו, אבל יוצק גם המון רבדים בנוסף על כך לדמות של אייל. על הנייר אייל הוא דמות שלי היה קשה מאוד לחבב, ועל כך בהמשך, ואני מאמין שזו הופעתו של אביבי שהפכה אותו בסופו של דבר לדמות שהלכתי אחריה כמעט בכל רגע.
יבגניה דודינה היא כמובן ההפך הגמור מאביבי בנוכחות שלה על המסך. האישה הזו יכולה לייצר רעידות אדמה בעזרת מבט בלבד, וגם בסרט הזה השתיקות שלה מעידות על הרבה יותר מכל המילים בעולם. לשחקנית יש רקורד מדהים בקולנוע הישראלי, שכולל ארבע מועמדויות לאופיר (לא כולל זו הנוכחית), ולמרות שתפקידה ב"שבוע ויום" הוא מהסוג שמכנים "הופעה כפוית טובה", כלומר זוהי שיש לה משקל הרבה יותר כבד ממה שנראה לעין, מדובר באחת מהופעותיה הטובות ביותר, וזה אומר לא מעט.
הצלע השלישית של "שבוע ויום" היא גם זו השנויה ביותר במחלוקת, תומר קאפון. הוא מגלם את זולר, בנם של השכנים השנואים על ספיבק, שבעברו היה חבר של בנם המת. אולי מתוך צורך לשמר את הקשר שהיה לו עם בנו, אולי מתוך ריגרסיה ילדותית, אייל מבקש להתחבר ולפתח קשר עם זולר, ולא ברור האם זו הדרך הנכונה להחלמה או הדרך המהירה להרעה במצב. הקשר בין השניים היה בשבילי עיקר הסרט, וגם האחראי על כמה מהרגעים הכי בלתי נשכחים שלו. תמונה אחת של זולר ישן על מיטת בנם, כאשר שני ההורים האבלים לצדו, היא משהו שיכול לחנוק את הגרון רק מהזיכרון בלבד.

מבחינת עיצוב דמות, זו של זולר הייתה בעיני המרתקת ביותר מכל הדמויות בסרט, והופעתו הצחקקנית של קאפון שידרגה אותה אפילו יותר. כמו שכתבתי בסיכום התחרות של ירושלים, זולר הוא בעצם טייק-אוף על אבטיפוס קולנועי, עליו הרחיבה אדוה לנציאנו בבלוג בעבר – ה-Manic Pixie Dream Girl. העניין הוא, כפי שמעיד המונח, שמדובר לרוב בנערה או אישה צעירה, ולא בבחור. זוהי אותה דמות של בחורה משוחררת ופרועה, שסוחפת את הגיבור הגברי, המנומנם והאפור אל תוך ההרפתקה הרומנטית של חייו (נטלי פורטמן התחילה את כל הקריירה שלה עם דמויות כאלו, ושחקניות בולטות נוספות שעשו זאת הן זואי קזאן, גרטה גרוויג וזואי דשאנל). אמנם המהפך המגדרי הזה מנקבה לזכר ב"שבוע ויום" איננו חסר תקדים, אבל זה עדיין היפוך מקסים שמעניק לסרט הזה צבע אחר, מקורי יותר.
הסכנה עם דמויות כאלו הוא שלפעמים היוצרים קצת מתאהבים בהן יותר מדי, והקו הדק בין "מקסים" ל"בלתי נסבל" הולך ומטשטש. הדמות של זולר חוצה את הקו הזה לפעמים, למשל כמו בסצנת "אייר גיטר" שמשתהה הרבה יותר מדי זמן ממה שצריך וגם לא תורמת דבר לסרט, אבל זה נשכח בהמשך, לא מעט בזכות הפיזיות של קאפון ועיצוב הדמות שלו. בהקשר הזה אני לא יכול שלא להיזכר בסדרת האנימציה "בוג'אק הורסמן", בה הדמות של טוד (ארון פול) היא כמעט זהה לזו של זולר, ועל ההשפעה שיש לו על קלסי ג'נינג, הבמאית הלסבית. זאת לגמרי מחמאה.

באופן כללי יוצא שכשזה מגיע לכתיבה, הדמות הנשית המרכזית של הסרט, ויקי, היא אולי האחידה והשלמה ביותר, כאשר שני הגברים סובלים מזיג זג שלעיתים משבש את האיזון בסרט. הדמות של אייל, כפי שהזכרתי מקודם, מתנהגת לפרקים באופן כל כך דוחה, שעל אף שאנחנו יודעים שהוא עובר משבר נורא, זה עדיין מרחיק ממנו. נקודת המשבר שלי אתו הייתה בסצנה מטרידה למדי בה הוא מתדפק על דלת שכניו ומגיע לעימות עם אמו של זולר (כרמית מסילתי קפלן). הפעולה בה נוקט אייל עוברת בעיני את הגבול, ואני חושב שהיה אפשר להגיע לאפקט זהה באופן אחר, שלא היה מכתים את הדמות הראשית. אפשר להיזכר רק בסצנת הפתיחה הבלתי נשכחת של "סיפור פילדלפיה" כדי לחשוב על אלטרנטיבות ראויות יותר.
הבחירה של התסריט לצמצם את כל אירועי הסרט ליום אחד גם היא מעט פוגמת באמינות הכללית שלו, אבל ההנאה מהסיפור לגמרי השכיחה זאת ממני. מה שכן מעט איכזב אותי הגיע לקראת הסוף מגיע לאחת מסצנות השיא של הסרט, הברקה מוחלטת של כתיבה ובימוי, שלדעתי הייתה צריכה לחתום את הסרט, אבל לא כך היה הדבר.
מדובר ברגע בבית הקברות, בו מוצאים את עצמם ספיבק וזולר בהספד של גבר זר (אורי גבריאל. אין מילים לתאר את היכולות המדהימות של השחקן הזה) על אחותו. הרגע הזה איננו קשור לעלילה המרכזית של הסרט, ואני חושב שזה בדיוק מקור הכוח שלו. בסיפור הזה, שבמקרה התנגש בחייו של הגיבור, אנחנו נחשפים לסיפור אבל אחר. הסיקוונס הזה כתוב, מבוים, ערוך ומשוחק נפלא, ופתאום אנחנו מבינים שעם כל הכבוד לספיבק, כמוהו יש עוד סיפורים עצובים בהמוניהם. הסרט, בנקישת אצבע של קוסם, פתאום מותח את הקנבאס שלו למרחקים עצומים, ומראה שבעצם יש לו המון מה להגיד, ולהראות ולהרגיש.
אני מאמין שאם הסרט היה מסתיים לאחר הרגע הזה, האפקט שלו היה עוצמתי הרבה יותר. פולונסקי בחר להמשיך ולסגור את קצוות העלילה של גיבוריו, ובזמן שאין ספק שזו הדרך "הנכונה" לסיים את הסרט, קיוויתי בלבי לשבירת כלים ומסוכמות.

את המעידות של התסריט, מצליח פולונסקי לטשטש בעזרת הבימוי הבטוח שלו. על אף שהסרט מתרחש בחלק משמעותי ממנו בתוך בית ספיבק, הוא מרגיש דינמי וחי בכל רגע. האיזון בין הקומי והדרמטי הופך להיות חד הרבה יותר בזכות הבנה ומיומנות קולנועית, שמעוררת פליאה בהקשר של סרט ביכורים, והופכת את "שבוע ויום" לסרט שנשאר בראש ובלב למשך הרבה מאוד זמן, ולאחד הסרטים המקומיים המהנים והיפים של הזמן האחרון.