״ג'רוזלם״, סקירה

גם עכשיו, שלוש שנים אחרי ההצלחה של "מי מפחד מהזאב הרע" בארץ ובעולם, כל סרט אימה שיוצא תחת ידיים ישראליות, מייצר אצלי סקרנות. יש יותר דיבור על הלגיטימציה של סרטים כאלו, יחד עם האתגר שהיוצרים שלהם ניצבים בפניו. עם כל הכבוד לסרטי אימה דלי תקציב (כמו ״פעילות על טבעית") שהפכו להצלחות קופתיות מסחררות, זה עדיין לא פשוט לייצר להיט כשאתה רחוק מהוליווד. הסקרנות היא לראות איך יוצרים ויוצרות מפצחים את הז'אנר הזה כשהם נוטעים אותו כאן, מה הם אומרים עלינו כשיש זומבים בצה"ל ("בשר תותחים" ו"מורעלים") או דיבור על שד עדתי שהופך למעשים של רוצח פסיכוטי ("מסווג חריג").

מצד שני, יש בעיה בז'אנר, כמו בכל ז'אנר שעובד על תבניות ורוכב על גימיקים. בסרט אימה בינוני אפשר לשער בדיוק מתי הגיבורה תעלה במדרגות לעליית הגג/תרד במדרגות למרתף במקום לצאת מהבית, לא תהיה קליטה בנייד, החולצה שלה תהיה לבנה ותירטב, והשד שרודף אחריה יקפוץ למסך בדיוק כשהמצלמה תסגור עליה בקלוז אפ. יש המון סרטי אימה גרועים. ויש המון סרטי אימה בינוניים שמקבלים יחס כאילו שהם הדבר הכי מדהים בעולם, רק כי הם לא גרועים, עיינו ערך "לזמן את הרוע 2". לתוך הקלחת הזו בחרו, מרצונם החופשי, להיכנס האחים יואב ודורון פז. אחרי "פובידיליה" הם יצרו סרט אימה שמתרחש בעיר הקודש, לא פחות, שהוא גם סרט בתת הז'אנר הלעוס ביותר בעולם: פאונד פוטאג'.

העלילה מלווה את שרה (דניאל ג'יידלין) שמגיעה כתיירת אמריקאית לבקר בירושלים יחד עם החברה הכי טובה שלה רייצ'ל (יעל גרובגלס, המוכרת מ"ג'יין הבתולה" וסדרות ילדים ונוער משלנו כמו "האי"). השתיים פוגשות את קווין (יון תומרקין, עוד שחקן שיכול לקרוץ לקהל הצעיר), גם הוא אמריקאי – וחובב מיתוסים על יום הדין. השלושה מתכננים לבלות ימים של כיף חסר דאגות בהוסטל, רק שהתזמון שלהם נופל על יום הכיפורים ובלי להיכנס לספוילרים אפשר לומר שהפסינציה והחששות של קווין לגבי תחיית המתים עומדים להתממש.

איפה נכנס כאן הפאונד פוטאג' ולמה הוא רלוונטי? השימוש בסגנון הצילום הזה נעשה כאן באופן קצת שונה, ואם יורשה לי, אפילו מרענן, מזה שהתרגלנו לראות. לא מדובר בחברים שמצלמים סרט ביתי. ההצדקה לפאונד פוטאג' מגיעה משימוש שמרגיש יותר קרוב למציאות וליום יום – שרה נוסעת לטיול כשהיא מרכיבה גוגל גלאס. המשקפיים לא נמכרים היום כי הגימיק לא תפס, בלשון המעטה, אבל מה שהם מייצגים מבחינת השימוש בטכנולוגיה עדיין רלוונטי.

כך קורים שני דברים: אנחנו מוגבלים במשך רוב הסרט לנקודת המבט של שרה, בסגנון first person shooter, ומקבלים יחד איתה את כל התוספים שראיית העולם דרך המשקפיים החכמים מספקת. כשהיא מתבוננת על אנשים, המשקפיים מריצים זיהוי פנים ומעלים את הפרופילים שלהם בפייסבוק, כולל אפשרות לחטט להם בתמונות כמו שכולנו עושים כשאנחנו פוגשים מישהו חמוד. הן מאפשרות לה לקרוא הודעות וואטס-אפ, להפעיל מוזיקה ועוד פיצ'רים בסגנון. כל אלו מאפשרים לסרט לספק רבדים של אירוניה, הומור ואימה בהתאם לסיטואציה.

יש רגעים שבהם זה עובד מצוין, למשל בתחילת הסרט כששרה מנסה את המשקפיים ומפעילה משחק שבו היא צריכה לחסל זומבים. רמז מטרים בוטה, שהוא גם קריצה חביבה לגמרי. הם פועלים גם כדי לספר לנו דברים עליה, כשהפרופיל של אחיה שנהרג עולה ומפעיל אותה רגשית ובאותה נשימה מניע את העלילה.

השימוש במשקפיים ככלי לתקשורת עם העולם בזמן שירושלים מתחרפנת פועל לאורך הסרט כמגבר של תחושות ושל עיצוב הדמות הראשית, לטוב ולרע. הרע הוא כשהשימוש נעשה מתאמץ, למשל כשהיא מקבלת הודעות מאבא שלה ששואל איך היא מבלה בדיוק כשהיא באמצע סיטואציה אינטימית. אבל רוב הזמן, המידע הנוסף מייצר שכבה נוספת של עניין, שקצת מזכיר את השימוש ברשתות חברתיות ב"Unfriended" המצוין שמתרחש כולו על מסכי מחשב.

ההבדל בשימוש בטכנולוגיה ביחס לסרטי הפאונד פוטאג' הטיפוסיים הוא בכך שהיא לא נראית כמו תירוץ לטובת סגנון הצילום. אולי אנחנו לא משתמשים וגם לא נשתמש בגוגל גלאס, אבל זה לא משהו שמרגיש מופרך מדי. זו התייחסות להתנהלות תקשורתית דיגיטלית קרובה לאופן שבו כולנו מתנהלים, מה שהופך אותה לאמינה יותר. ג'רוזלם מזכיר במידה מסוימת את האופן שבו הסדרה "מראה שחורה" מטפלת ביחס שלנו לטכנולוגיה. הוא משתמש בה באופן דומה, רק שהאמירה שלו אינה קשורה בהכרח ישירות אליה. הוא מציג דרך עיניים זרות הצצה למרקם החברתי וליחסי הכוחות בירושלים, וממנה בהשלכה על ישראל כולה.

וזו הנקודה המעניינת הנוספת בו. הסרט מציג אצלנו אחרי שזכה ליחס חם בפסטיבל ירושלים בו הוקרן בשנה שעברה וזכה בפרס העריכה ובפרס חביב הקהל, ולאחר שכבר ראו אותו מיליוני צופים (ולא מדובר בהפרזה) ברחבי העולם, בדרכים חוקיות יותר ופחות. הוא הוקרן בהצלחה מרשימה בפסטיבלי ז'אנר, וצפו בו גם במדינות שלא נמצאות ביחסים מי יודע מה עם ישראל כמו ערב הסעודית ופקיסטן.

סביר להניח שהם ראו אותו לא רק כי מדובר בזומבים בירושלים, אלא בגלל הנגישות שלו, בזכות הבחירה בתיירים אמריקאים. הוא מספר סיפור שמתרחש כאן, מנקודת מבט של מישהו חיצוני ומעניין לראות מה קורה כשצופים בו בעיניים ישראליות. אני נהניתי בעיקר מכך ששרה ורייצ'ל עוברות כזוג חברות טובות שבסך הכול באו ליהנות. הן רואות את הכותל, מסיירות במנהרות, אבל בפועל רוצות לפגוש אנשים, לצאת לפאב שכונתי ובהתאמה אנחנו מקבלים מהן הרבה אווירה של ירושלים בקלוז-אפים, בשוטים סגורים ובמקומות קטנים, שנראים "אמיתיים" מאוד, ולא רק צילומי נוף רחבים של גלויות.

מצד שני, עולה השאלה מה יקרה כשצופים ישראלים יראו את יון תומרקין כתייר אמריקאי. אישית, הפנים שלו מוכרות לי יותר מאלו של ג'יידלין וגרובגלס, ועל אף מבטא משכנע היה לי קשה לנתק את השחקן הישראלי מהדמות האמריקאית, ולכן קצת קשה גם לקחת אותו ברצינות. יכול להיות שקהל צעיר שמכיר אותו ואת גרובגלס דווקא יתפוס את שניהם כיתרון.

ההתרחשות במשך חלק ניכר מהסרט היא בין כמה דמויות ספציפיות, ויחד עם נקודת המבט מעיניה של שרה, הוא מייצר תחושה של קרבה, ומעין הצצה לחיים שלהן ושל אלו שחוברים אליהן. בהקשר הזה בולט לטובה תום גרציאני שמגלם את עומאר, שעובד בהוסטל. דרכו אנחנו מקבלים דמות משעשעת שמכירה את כל מנעמי החיים שיש לעיר להציע מצד אחד, ואת המתח המתבקש בינו לבין החיילים הישראלים מצד שני. הצבא אגב נוכח בסרט כל הזמן, ומקבל משמעות אלגורית קודרת למדיי כשהאנשים המבוהלים מבקשים לצאת מהעיר הנצורה.

ונקודה אחרונה: האם ״ג'רוזלם״ מפחיד? לוקח לו זמן. אחרי סצנת פתיחה שמתארת מקרה של תחיית מתים מהעבר, קורים המון דברים אחרים עד שהבלגן מתעורר. מה שעורר אצלי תגובה רגשית היה לא היצורים, למרות שהם עשויים היטב, אלא החיבור לרייצ'ל ושרה, והחשש שיקרה למישהי מהן משהו. קיוויתי ששתיהן ישרדו, שהחברות שלהן תשרוד, לא כי הן גיבורות יוצאות דופן, אלא דווקא כי הן כל כך רגילות, כמו אשליה של שגרה שכל כך חסרה פה. זו אמירה כבדה, אבל אל תתנו לה לבלבל – ״ג'רוזלם״ הוא סרט קליל ומבדר, והדיבורים על סרט המשך ועל שימוש במציאות וירטואלית בו מעוררים שוב את אותה סקרנות.