אימת החודש – יוני 2016: "קורקי דנסינגו", "הגופה של אנה פריץ", "הצד האחר של הדלת"

אין ברירה אלא לפתוח את אימת החודש של יוני בטרגדיה שפקדה אותנו אתמול. השחקן האהוב אנטון ילצ'ין הצטרף למועדון ה-27 המפוקפק לאחר שנהרג בתאונת דרכים. 2016 הזו פשוט לא מפסיקה להשתולל.
ילצ'ין התחיל את הקריירה שלו בשלב די מוקדם, אבל הוא זכה לרוב תשומת הלב כאשר התקבל לעולם הבלוקבאסטרים בשנת 2009 עם הופעתו המשעשעת כצ'כוב ב"סטארטרק", וכעוד גרסה של קייל ריס בסרט הרביעי של "שליחות קטלנית".
באימת החודש, ילצ'ין כיכב פעמיים, גם כאשר היה הדבר היחיד שהציל את הסרט הנורא, "לקבור את האקסית", וגם כאשר הוביל את הקאסט של הסרט שהכי אהבתי בשנה שעברה, "חדר מנוחה" (Green Room). מחוץ לאימת החודש, ילצ'ין הוזכר אצלנו בסקירות ל"5 עד 7", "האויב בתוכנו – סטארטרק" ו"Like Crazy".
הגיל הצעיר, הכישרון וחוסר המשמעות של המוות הזה, הפכו את הידיעה אתמול לכזו שנחתה עלי קשוח. סריטה ואימת החודש נפרדים מילצ'ין בלב כבד מאוד.

שנייה, התאוששות. ונמשיך.

בפינת אימת החודש של מאי, רטנתי על עצמי שכבר חצי 2016 עברה (במהירות הבזק. וכבר צריך להתחיל להכין את סיכום המחצית לשבוע הבא!) ובאופן כמעט מוחלט נחשפתי רק לסרטי אימה אמריקאים. החלטתי לשנות את זה לקראת יוני, ובלי מאמץ כלל התגלגלו לידי שלושה סרטי ז'אנר, ואף אחד מהם לא אמריקאי. אחד מהם דובר אנגלית אמנם, אבל הוא בריטי-הודי, אז זה לגמרי עובר מבחינתי.

אז החודש יש לנו סרט אימה אחד מובהק שהוא גם מיבול 2016, עוד מותחן ספרדי משנה שעברה, וסרט ששובר את כל החוקים והוא מגיע מפולין, לא פחות. נתחיל אתו. ועוד דבר משותף במקרה לכולם: כל שלושת הסרטים הן על נשים, והן מתגלות כחזקות להפליא.

Corki Dancingo / The Lure

זהו איננו סרט אימה שגרתי. למעשה, זה איננו סרט שגרתי בשום צורה או דרך, ואפשר לייחס אותו לז'אנרים רבים. עם זאת, מכיוון שהוא שואב לא מעט מעולם האימה, בעיקר מסרטי המפלצות, ויש בו מנה הגונה של דם, בעיני הוא ללא ספק תוספת ראויה ל"אימת החודש".
זהו סרט תוצרת פולין, כאמור, שאל הקולנוע שלה נחשפתי יותר ויותר בשנים האחרונות, עם כמה סרטים מוצלחים למדי. מעבר לזכייתם הראשונה אי פעם באוסקר בזכות "אידה" (שהפכה את ישראל לשיאנית ההפסדים של קטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה), פולין הציגה כמה סרטים ששווה להכיר בתקופה האחרונה כמו "אומץ", "דמיין", "הארדקור דיסקו", וסרטיו של הקסאבייה דולן הפולני, תומאש וסילבסקי, "בחדר המיטות" ו"גורדי שחקים מרחפים באוויר" אותו הגיע הבמאי הצעיר ללוות בפסטיבל חיפה של 2013. באלו אני לא מכליל את שני סרטיה האחרונים של הבמאית מלגורצה שזומובסקה, "בשם…" ו"גוף" שזכו לתהודה בעולם, ואותי התירו משועמם למדי.
"קורקי דנסינגו" הוא הפיצ'ר הראשון של הבמאית אניישקה שמוז'ינסקה (אני מתנצל אם אני טובח בשמה), והוא מבוסס על תסריט שכתב רוברט בולסטו, שאחראי גם על "הארדקור דיסקו" שהוזכר בפסקה הקודמת.

משמעות השם בפולנית הוא "בנות הריקוד", ושמו מחוץ לפולין, "The Lure", מתייחס לפיתוי. בתוך עולם הסרט, הכותרים האלו מתייחסים לשם הבמה של שתי בחורות מסתוריות, שמעלות מופע במועדון לילה מפוקפק.
הצעירות האלו, האחת שמה "כסף" והשנייה "זהב", אינן בנות אדם רגילות, כך אנחנו מבינים כבר מסצנת הפתיחה של הסרט, אלא בתולות ים. ולא מדובר ביצורים הענוגים וטובי הלב מסיפורו של האנס כריסטיאן אנדרסון (והסרט הקלאסי של דיסני), למרות שהסרט שואב מהאגדה הזו לא מעט לקראת סופו, אלא במפלצות אשר מתקיימות מאכילת ליבם של גברים.
בסרט, כסף וזהב מתגלות ומובאות למשרדו של מנהל מועדון שמחליט להפוך אותן לאטרקציה. העניינים מסתבכים כאשר כסף מתאהבת באחד העובדים הצעירים, וזהב מסרבת להתכחש לטבעה האמיתי, ולרעבונה.
כמו כן, מדובר במחזמר.

"קורקי דנסינגו" הוא אגדה אפלה ומסוגננת, עם תאורה צבעונית ולא ריאליסטית, ודמויות שפורצות בשירה (בכמה מהקטעים היפים ביותר בסרט). בגלל הדגש על העיצוב, נדמה ששמוז'ינסקה השקיעה פחות בהסיפור עצמו, שהוא מעט נדוש וצפוי, הכולל דמויות שבאות והולכות וכמה ניתובי עלילה לא ברורים. גם המשחק לא בשמיים. עם זאת, האווירה הכוללת, כמה אפקטים לא רעים בכלל, והעובדה שהוא מסרב להיות רק משהו אחד מוגדר, הופכים את הסרט לצפייה מהנה וייחודית רוב הזמן, בטח כזו שמרגישה כמו משב רוח רענן. אפשר להסתכל על זה כסיפור על התבגרות, הכאב של אהבה ראשונה, וההשלכות של להיות… ובכן… דג מחוץ למים, אבל גם אם שמים את אלו בצד, אין ספק שיש פה משהו אחר שראוי לראות.
הסרט זכה בפרס מיוחד בפסטיבל סאנדנס האחרון, ובשלושה פרסי מטעם פנטספורטו, לסרט, הבמאית והאפקטים.
(התמונה הראשית של הפוסט לקוחה מהסרט)

"הגופה של אנה פריץ" – El Cadacer de Anna Fritz

סרט ביכורים נוסף שאיננו לגמרי אימה פרופר, מגיע מספרד, ועליו אחראי הבמאי הקטור הרננדז ויסנז. הוא אמנם הרבה יותר סרט מתח מאימה, אבל נקודת המוצא שלו הייתה מספיק מטרידה כדי לעשות סיבוב פסטיבלי ז'אנר מאוד מרשים שכולל את פנטספואה, ל'טראנז', סיטג'ס ועוד. האמת ששמעתי עליו לא מעט פעמים במהלך השנה הקודמת, ולדעתי הוא אפילו עלה לדיון באחת מישיבות הלקטורה של פסטיבל אוטופיה עליו השלום, אבל טרם יצא לי לצפות בו עד עכשיו.

זהו סרט קצר יחסית, אורכו רק קצת מעל לשעה, והוא מתרחש כמעט כולו בחדר המתים של בית חולים. בתחילת הסרט מובאת אל המקום גופתה של אנה פריץ (אלבה ריבאס), כוכבת ענקית בעולם הקולנוע, שנמצאה ללא רוח חיים ממש בשיא הצלחתה. מנהל המשמרת של אותו ערב הוא בחור צעיר בשם פאו (אלברט קארבו) שלא מתאפק ומזמין שניים מחבריו לראות במו עיניהם את הגופה המדוברת ביותר בספרד.
לאחר שפאו מתוודה באוזניהם על הרפתקאות הנקרופיליה הקודמות שלו, חברו איוון מחליט שגם הוא רוצה. וכן, בדיוק מה שאתם חושבים שהולך לקרות קורה, אבל אז משהו מאוד בלתי צפוי מתרחש.

"הגופה של אנה פריץ" הוא סרט שפועל בעולם ריאליסטי. אין בו רוחות או אלמנטים על טבעיים, ולכן משימתו הראשונה היא למכור סטינג מציאותי לכל המתרחש, ובזה הוא ממש לא מצליח. אבל גם מישהו קונה את מה שקורה במערכתו הראשונה של הסרט, ואת נקודת המפנה העלילתית הראשונה שאיש לא טרח להסביר, זה עדיין לא עוזר לחצות את הסרט ברמת עניין ממוצעת. זה מתחיל עם העובדה שלפחות שתיים מארבע הדמויות הראשיות בסרט הן בלתי נסלחות בהתנהגותן, וממשיך עם פיתולים עלילתיים מאולצים נורא. זה גורם ל-70 הדקות של הסרט להרגיש ארוכות הרבה יותר ממה שהן בסופו של דבר, ובאופן כללי הוא לא מעורר שום סקרנות או מתח, על אף שהוא מנסה בכל הכוח.

לא לגמרי בטוח מדוע בחר ויסנז הבמאי לספר את הסיפור הזה, ומה הוא רוצה לומר, ככה שאפילו שאיפה לפענח איזושהי אלגוריה בסרט, או אמירה על טבע האדם, לא בדיוק עולה מהצפייה. כנראה ש"אנה פריץ" נשען יותר מדי על אלמנט הזעזוע של הקונספט, וזה לא מספיק לו לסחוב אפילו שעה אחת.

"הצד האחר של הדלת" – The Other Side of the Door

זהו הפיצ'ר השישי של הבמאי הבריטי ג'והנס רוברטס, והוא הפקה בריטית שצולמה ברובה בהודו. העלילה היא ריפ-אוף כמעט מוחלט של ספרו הידוע של סטיבן קינג, "בית קברות לחיות", שהפך ב-1989 לסרט האימה המפחיד ביותר אי פעם: גיבורת הסרט היא מריה (שרה וויין קאלינס, "נעלמים"), אשר חיה עם בעלה בהודו, ולא מצליחה להתאושש ממות בנה הבכור בתאונה איומה. איזה מזל שסוכנת הבית גדלה בכפר הגובל ביער מפחיד, ולכן היא מספרת למעסיקתה על מקדש נטוש ובו אפשר לדבר עם יקירך המתים מעבר לדלת. רק דבר אחד היא אומרת לה לא לעשות: לא משנה מה, אל תפתחי את הדלת.
בחיים לא תנחשו מה הדבר הראשון שמריה עושה, ומי חוזר לרדוף אותה.

האמת היא שקל ליפול על עלילת הסרט הזה, כי היא באמת אחת המוכרות והמתישות, ובנוסף לזה ההתחלה ממש לא מבטיחה הרבה. עם זאת, במהלך הסרט ספרתי שתיים וחצי הקפצות יעילות למדי, ובשונה משאר צ'יזבטי הרוחות המעייפים, ב"הצד האחר של הדלת" נרשם שיפור משמעותי דווקא במערכה האחרונה.
החלק האחרון בסרטים מהסוג הזה הוא תמיד הכי חלש, כי כבר אין הרבה מסתורין והפתרון ידוע לכל צופה סביר, ודווקא הפעם זה המקום בו הסרט מצטיין. לא מדובר בשום דבר חדשני, או אפילו משהו שמצדיק את הצפייה בסרט, אבל הוא לפחות מותיר תחושה טובה בסוף. זה קשור בעיקר להופעתה של סופיה רוסינסקי הקטנה, בתפקיד הבת הצעירה של מריה.
אלמנטים מניחים את הדעת נוספים שיש בסרט הוא העובדה שעל אף שהוא מתרחש בהודו הוא לוקח לא מעט מעולם האימה היפני, והשילוב הזה דווקא מעניין (אם כי אני לא בטוח שמכוון), כמו גם העובדה שהוא נראה טוב מבחינת העיצוב האומנותי והמיזנסצנה. מדובר בלא יותר מעוד סרט רוחות חיוור, אבל בתוך התת-ז'אנר הזה, "הצד האחר של הדלת" הוא במקום טוב יותר על הסקאלה.

לכל פרקי אימת החודש מאז מרץ 2013, לחצו על התגית שלמטה.

אנטון ילצ'ין 1989-2016