• סרטים חדשים: ״אושן 8״ עטור הכוכבות
  • המועמדים והמועמדות לפרסי אופיר 2018
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה
  • אונס ונקמה בקולנוע - פרק 2
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: הזוכים והזוכות
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2018: דיווח שני
  • ״משפחת סופר-על 2״, סקירה
  • Upgrade :סקירת חו״ל לסרטו של לי וויינל
  • עולם היורה: נפילת הממלכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת חודש יוני 2018
  • באטמן נינג'ה
  • yes המלצות ואזהרות לערוץ הגאווה החדש של
  • פודקאסטים מומלצים: בעיקר על קולנוע אבל לא רק 2
  • ״הרכבת של 15:17 לפריז״, סקירה לקראת שידור בהוט
  • אימת החודש - מאי 2018
  • דדפול 2
  • פרויקט כל זוכי האוסקר בפרס הסרט הטוב ביותר - סיכום

פסטיבל קאן 2016: דיווח ראשון – ״סיירה-נבאדה״, ״להישאר מאונך״ ו״מא-לוּט״

16 במאי 2016 מאת אורון שמיר

בניגוד לשנה שעברה, בפסטיבל קאן 2016 הייתי רוצה לנסות ולדווח לעכבר העיר ולסריטה במקביל, על חוויותיי בריביירה הצרפתית. בגדול הקדימות היא כמובן למקום העבודה שמממן לי חלקית את הנסיעה, לכן כאן יעלו דיווחים לא רציפים שלי בכל פעם שאצבור מספיק סרטים לכתוב עליהם. לא כולל סרטים ישראליים או בעלי אפיל מסחרי מובהק, שגם הם יזכו להתייחסות קודם כל בעכבר. אז מה נשאר? הסרטים הבאמת מאתגרים שבשבילם קיים מבחינתי הפסטיבל הזה, וקצת חוויות בגוף ראשון ובאופן הכי לא מעונב שאצליח, מההקרנות ומהתורים לאיזה סרט או למעיין הנספרסו. אז קודם כל אני חייב להודות שתחושה מאוד משונה הציפה אותי מיד עם ההגעה לארמון הפסטיבל וקבלת התג שלי – שייכות. כן, בקאן יש תחושה של מועדון סגור, אבל ברגע שהדפוסים של השנה שעברה החלו לחזור על עצמן זה מאוד הרגיעו את החרדות שלי. לכן, הבעיות שלי נותרו לו״ז בלתי אפשרי, פחד מתמשך מלפספס הכל, ויותר מדי אנשים שאמרתי להם שלום מבלי שהיה לי מושג מי הם. אני כותב את כל זה גם כדי לעשות לעצמי הנחות בכל הקשור לאיכות הכתיבה שלי מכאן והלאה, זה ממש לא פשוט להתמודד עם יצירות מורכבות בזו אחר זו ובזמן אירוע הקולנוע עמוס האנשים והאינטרסים הזה. נראה לי שסיימתי לקטר ואני מוכן לבקר.

סיירה-נבאדה
Sierranevada

sierranevada

הסרט הראשון שראיתי בתחרות הוא גם הארוך ביותר שהתקבל השנה למסגרת היוקרתית ביותר בקאן – 173 דקות. הבמאי כריסטי פויו ידוע כאחד שלוקח את הזמן – סרטו הקודם, ״אורורה״ (Aurora), ארך כשלוש שעות (אבל הרגיש כמו יותר) וסרטו המפורסם ביותר, ״מותו של מר לזרסקו״ (The Death of Mr. Lazarescu), ארך כשעתיים וחצי. פויו נחשב לקיצוני למדי אפילו בין חבריו למולדת, כולם חובבים שוטים ארוכים ומשחק נטורליסטי, וסרטו החדש נדמה ארוך במתכוון. פויו מבקש לשים את הצופה באותה סיטואציה כמו הדמויות: משפחה הממתינה לכומר כדי להתחיל בטקס אשכבה עבור הסב שהלך לעולמו. עד שהכומר לא מגיע אסור להתחיל לאכול, מה שלאט לאט מורט את העצבים של בני המשפחה, המכונסים בבית אחד לא רק זה עם זה, אלא גם עם ובעיקר עם כל הדעות הקדומות שיש להם אחד על השני. דמיינו את סעודת ליל הסדר, רק שהקטע של סיום הקראת ההגדה לא מגיע, רק עוד ועוד אורחים שלא הוזמנו.

פויו מתחיל את סרטו בצילום שתיים מהדמויות המרכזיות בדרכן לאירוע, מעניק לנו לא רק אקספוזיציה אלא גם רמז לגבי אופי הסרט שעומד להתרחש – שיחות ארוכות, עם יצרים שמתלהטים וכבים לסירוגין, הרבה רגשות מודחקים ולא מעט הומור כדי לשבור את הדרמה. בשוט הפתיחה הווירטואוזי מתמרן הבמאי פינת רחוב שלמה, ולאחר מכן חותך פנימה אל הרכב שם אנו נותרים עם הדמויות והבעיות הרבות שלהן, לפני שיגיע באיחור לבית בו מתקיים הכינוס המשפחתי תחת הנסיבות הטרגיות. גם בתוך הבית עצמו, שם מתקיים רוב הסרט, הבמאי חותך רק כשהוא ממש חייב, בעוד סצנות מכריעות מצולמות ברציפות שמעניקה להן אפקט מלחיץ פי כמה. לעניות דעתי המטרה היא להתיש את הצופה יחד עם הגיבורים, וכיוון שהבמאי מודע לכך הוא נעזר ברגעים הומוריסטיים כדי להשאיר את הקהל בעניין ולהקל על הסבל המשותף. את מרבית הצחוקים מעוררת דמות של דודן חובב קונספירציות, וגם הקונפליקט הבלתי נמנע בין הדור המבוגר שחווה את הקומוניזם על בשרו והינו ירא שמיים, לבין הדור הצעיר שעבורו לגנוב מזון מהסיר בלי שאף אחד רואה חשוב יותר מלכבד את המסורת, או שאולי זוהי דרכו לעשות בדיוק את זה.

למרות שיש לו רגעים נהדרים, הן סיטואציות קומיות ואבסורדיות שמצחיקות בקול רם והן של דרמה משפחתית עתירת עוצמה בה ניתן להבין כל אחד מן הצדדים – נדמה לי שהפעם האורך לא מוצדק. רוחב היריעה כן משיג את אפקט הכתישה, אבל לא בטוח שהסרט היה צריך לחזור על הנקודות שלו מספר פעמים כדי להיות ברור. בנוסף, נדמה שישנה סצנה אחת שאחריה מתרחשת נפילת אנרגיה משמעותית, וכיוון שהיא גם סוגרת את האופן בו הסרט נפתח קשה להבין מדוע העלילה ממשיכה גם אחריה. יכול גם להיות שאם הייתי רואה את הסרט עם כל הכתוביות לאנגלית, במקום רק עם שלושה-רבעים ואז ראש ענק של הצופה שישב לפניי באולם המקולל ע״ש דבוסי, הייתי מגלה בו רובד נסתר. מה שכן אפשר לקחת מהסרט אפילו בלי להקשיב לדיאלוגים הוא שכל המשפחות אכן דומות זו לזו בסבלן, אבל אין ספק שזו שבסרט גרועה יותר מכל אלה שאני אישית מכיר.

להישאר מאונך
Rester Vertical

rester-vertical

למחרת, בשעות הבוקר המוקדמות, רציתי להישאר מאוזן, אבל הייתי צריך לקום מוקדם בשביל ״להישאר מאונך״. כך נקרא סרטו החדש של הבמאי הצרפתי אלן גירודי (לא ג׳ירודי, שאלתי דוברי צרפתית), מי שזכה בפרס הבימוי במסגרת "מבט מסוים" עם סרטו הקודם, ״זרים על שפת האגם״, וכעת שודרג לתחרות הראשית. זהו הסרט היחיד עד כה שאני ממשיך לחשוב עליו למרות שמאז כבר נשטף בים של דימויים וקולות אחרים, אבל מדי פעם צף וחוזר. זו גם הייתה חוויית צפייה לא קלה מכל מיני סיבות, אפילו מתסכלת לפרקים, אבל גם מרתקת ומאוד מערבת ומפעילה עבור הצופה (כלומר, עבורי).

הסרט נפתח עם במאי קולנוע הנוסע במכונית באיזור כפרי, עוצר ליד בית הבנוי בשולי הכביש בשל בחור צעיר בעל מראה לא רגיל. הוא תוהה האם ירצה לנסות את מזלו בעסקי הקולנוע בשל מראהו, אבל הנער והגבר הקשיש לו שייך הבית מנפנפים אותו לכל הרוחות. בהמשך הדרך הוא פוגש רועת צאן המגינה על עדר הכבשים מפני זאבים השוכנים באיזור, ומבקש להפיג את בדידותה ביותר מדרך אחת. המשך הרפתקאותיו של הבמאי כוללות התחמקות מן המפיק ממנו הוא מבקש כסף, נסיונות כתיבת תסריט, ולא מעט מפגשים מיניים שונים ומשונים. לא בטוח שאפשר לקרוא לזה עלילה, אבל איכשהו הכל נותר קוהרנטי למדי וסימבולי להפליא.

כמו בסרטו הקודם של הבמאי, סצנות הסקס מפורשות וגראפיות, ואחת מהן הפכה לשיחת היום בפאלה דה פסטיבל. אלא שהפעם המיניות של כל הדמויות שסועה, מתעתעת. דברים אינם כפי שהם נראים בתחילה, ונדמה כי הגיבור מוצא שלווה יחסית דווקא בסביבה אורבנית, ולכן אליה הוא נוסע כדי להירגע, בעוד הנופים הפסטורליים של האיזור הכפרי הופכים למלאי סכנה ואי-נחת ככל שמתקדם הסרט. יש משהו חמקמק גם בסרט עצמו – ככל שהוא מנסה לדחות או לזעזע דווקא קל יותר לצלול פנימה לתוכו לאחר כל סצנה קשה, ממש כשם שהרגעים הרגועים יחסית הופכים למרתקים פתאום, ובהם יש להיאחז על מנת להתגבר על הסצנות היותר קשות. חלקן טראומטיות ממש, אבל מכיוון שכמעט כולן ספויילרים שראיתי שכבר מתרוצצים ברשת, לא אפרט מעבר לדוגמה אחת משלב מוקדם יחסית בסרט – קלוז אפ חוזר על איבר המין הנשי לפני קיום יחסי מין, אחריהם, ובזמן לידה אמיתית. אני עדיין מתאושש, וזו ממש לא הסצנה הכי מטלטלת בסרט.

אחת הדרכים המתבקשות לקרוא את ״להישאר מאונך״ היא כיצירה ארס-פואטית. זה לא רק משום שהבמאי שהוא גיבור הסרט נמצא בחיפוש, יוצר יצירה שוות ערך לתינוק, ואז חרד לגורלה. אלה גם הדמויות המקיפות את הגיבור הבוגדות ביוצר שלהן, תופסות עצמאות, בעוד הגיבור מנסה לשלוט בגורלו ובגורל סביבתו באופן מבוקר. כך הולך הסיפור לכיוונים מפתיעים ולא תמיד סבירים, באופן שמקשה לנחש מה תהיה הסצנה הבאה. ייתכן שזה עלול להוביל לניתוק מסויים אצל חלק מן הקהל, אבל צופים אחרים דווקא ימצאו בכך עניין רב, במיוחד אם הקסם המוזר של הסרט השפיע עליהם מיד בהתחלה. בעיניי זהו סרט התוהה על תפקידו של האמן – האם הוא הורה, רועה, מאהב, הרפתקן נודד? והאם הוא חייב לבחור? גירודי מחליט להתנסות בכל אחת מן האפשרויות בסרט זה, ואפילו רק בשביל זה מגיעה לו צפייה נוספת בשעה סבירה יותר.

מא-לוּט
Ma Loute

ma-loute1

עוד סרט צרפתי מטורלל מדי בשביל 8:30 בבוקר הוא ״מא-לוּט״, יצירתו החדשה של ברונו דומון. מדובר במעין המשך תמטי למיני-סדרה שלו דאתשקד, ״קנקן הקטן״, המצולם באותו לוקיישן מרהיב עיניים. מא-לוט הוא שמו של הגיבור, שוב כמו ב״קנקן״, והוא הבן הבכור במשפחת אוספי צדפות המתגוררת סמוך למפרץ. הם עושים קצת כסף-צד מלהעביר תיירים עשירים מגדה אחת לשנייה, בין אם בסירתם בזמן הגאות או בנשיאה רגלית בשעות השפל. ואם אתם חושבים ואתן חושבות שזה נשמע כמו סיטואציה קומית, חכו עד שתראו את צמד השוטרים שהגיעו למקום כדי לחקור שורה של היעלמויות מסתוריות של תיירים – מפקח המשטרה בעל הפגם בדיבור הוא גם שמן מכדי ללכת, בטח שעל חול הים, ועוזרו הג׳ינג׳י נאלץ להרימו בכל פעם שהוא נופל. מיותר לציין ששניהם לא מצטיינים במיוחד בעבודתם. שיא הקומדיה הגרוטסקית במכוון שמביא עימו הסרט הוא ללא ספק משפחה עשירה המגיעה למקום כדי לנפוש כבכל קיץ. הם מתפעלים מכל דבר אותנטי ואקזוטי עד כלות הנשימה, עושים מהומה מכל דבר קטן והם גם חלולים כמו בטן של ספינה. אם כל זה לא מספיק, לרובם יש עוויתות גופניות בולטות, וכמה סודות משפחתיים. אחד הסודות מסביר חלקית את המוזרות שלהם, אבל רגעים אחרים בסרט גורמים לו להמריא מקרקע המציאות. עוד בתפריט: קניבליזם, רמיזה לגילוי עריות, וגם סיפור אהבה המתפתח בין מא-לוּט לבין הבת הבכורה של המשפחה האמידה, הנוהגת להתלבש כמו נער מעת לעת.

דומון מביים את אוסף המוזריות המטורללות הללו בהגזמה ניכרת, כפארסה רעשנית עם המון מחוות להומור הסלפסטיק של הקולנוע האילם, ורמז לתיאטרון בובות, או למונטי פייתון – כל דמות והוייב הפרטי שלה (פבריס לוסיני, למשל, לגמרי יצא מ״המכון להליכות מוזרות״ של הפייתונים לדעתי). בהתחלה זה משעשע למדי, במיוחד אם מאחוריכם יושבת חבורה של דוברי ספרדית שהתפקעו מצחוק בכל פעם שמישהו בסרט התרסק לרצפה. אבל בשלב מסויים זה די ממצה את עצמו, וכשזה קורה מוזג הבמאי פנימה כמות נכבדת של מתח, אולי אפילו סכנה ממשית לחיי דמויות שכבר הספקנו לחבב, ובהמשך גם ערימה נאה של אירועים שאין איך להגדיר אותם אלא כלא-נורמליים (שוב אני חושש לספיילר).

כקומדיה אני חייב לומר שהסרט עבד עבורי רק חלקית, בעיקר כי השחקנים רק הולכים ומקצינים את הופעותיהם ככל שהעלילה מתקדמת, ורובם מראש מתחילים הכי חזק שלהם (במיוחד הכניסות למסך של ולריה ברוני-טדסקי וז׳ולייט בינוש). אבל כחוויה קולנועית הסרט היה מעניין, גם מפני שבזמן שעקבתי אחר הנראטיב שתל הבמאי מוקשים רגשיים שהתפוצצו בהמשך, ובעיקר בגלל שכל כולו מורכב מסתירות. זה לא רק הלוקיישן הפסטורלי בו מתרחשים דברים איומים, או המתחים בין העניים לעשירים – הסרט הזה הוא דיסוננס קוגניטיבי באופן שבו הוא מסופר, כלומר מלהטט בין הפארסה לעלילת מתח רצופות זוועות, בזמן שקיים בו עומק נסתר המתגלה אט-אט. אני מניח שהוא לא יופץ בבתי הקולנוע, אבל כן יבליח לרגע בפסטיבל מקומי כזה או אחר.

ma-loute3

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.