״ברוקלין״, סקירה

״ברוקלין״ (Brooklyn) הוא סרט תקופתי שחוזר לניו יורק של שנות החמישים המוקדמות. אבל למעשה, הוא מתמקד לא רק בתרבות המשתנה של ארה"ב בכלל ושל ברוקלין בפרט באותה תקופה, אלא בתרבות קדומה בהרבה. תרבות אשר לא חל בה שינוי דרסטי בשנות החמישים, או בתקופה שחלפה מאז, ודומה שגם במאות השנים שחלפו טרם הרגע בו מתרחשת עלילת הסרט – חיי העיירה באירלנד. כך, הסרט חוזר גם לעולם הישן שקפא בזמן באירלנד עצמה וגם אל רגע היסטורי שחלף בהתפחות של ארה"ב ושל הקהילה האירית שהיגרה לחופיה.

גיבורת הסרט היא אייליש, צעירה אירית אשר עושה רושם כי היא שלמה למדי עם חייה הפשוטים בעיירה אירית קטנטנה. היא קרובה לאמה ואחותה, יש לה חברה טובה עימה היא יוצאת לבלות ואולי לפגוש בחורים צעירים בערב ריקודים מסורתי. הדבר היחיד שחסר לה הוא עבודה מכניסה וכזו נמצאה לה, הודות לאחותה ולכומר ידידותי, מצדו השני של האוקיינוס. בלי יותר מדי חלומות על עתיד טוב יותר, היא יוצאת בספינה לעבר חייה החדשים. בתחילה, חייה בסביבה ההמונית לא יהיו פשוטים, אבל דווקא כאשר הנסיבות יאלצו אותה לחזור למקום הולדתה, היא תגלה כי הסביבה הזרה חלחלה אליה באופן אשר משנה גם את המגע שלה עם כל מה שהיה מוכר בחייה.

שם היצירה מכוון לרובע הניו יורקי אשר בו מתרחשת רוב העלילה. אבל לפחות בעיניי הגיבורה, המוקד הוא תמיד הוא הבית, העיירה האירית הקטנה והתרבות האירית של אמונה אדוקה באל וחיזור דרך ריקוד מנומס, אך גם קשר רגשי למסורת וסוג של עזרה הדדית וחיי קהילה, לפחות למראית עין. דומה כי הקושי של אייליש להיטמע בעולם החדש אינו נעוץ בפסילה של מנהגי המקום או אי הבנה של האופן בו החברה האמריקאית עובדת (אם כי גם היבט זה נוכח בסרט) אלא השונות של ברוקלין מן החיים בהם גדלה. תהליך השינוי אשר היא עוברת הוא החדירה של המקום החדש אל דרך ההתנהגות שלה. בשובה הביתה, למרות מאמצים, כל מה שהיא תשדר לסביבה זה את אמריקה, עם כל הברכות והקללות של הקידמה שהיא מייצגת. כולל הדברים אשר אינם נוכחים בברוקלין אלא רק באי השכן מנהטן, אשר רק משתקף באופק מספר פעמים במהלך הסרט.

אין זה מקרה כי בסצנה יחסית מוקדמת ב״ברוקלין״ מוזכר בו סרט אחר, סרטו של ג'ון פורד ״האיש השקט״ (The Quiet Man). מדובר בסרט אשר עוסק בחוסר היכולת של אדם שחי בארה"ב מספר שנים לחזור לחיות בכפר האירי ממנו באה משפחתו, עד אשר הוא לומד לחזור לדרכים המיושנות של המקום. הסרט עוסק באותו פער נצחי בין ארה"ב המתפתחת לבין אירלנד אשר דבר בה לא משתנה. מי שחפץ בחיים בסגנון אחר, מהגר. אגב, האזכור הזה הכרחי למרות שהוא שגוי כרונולוגית – אחת הדמויות מציינת כי צפתה בסרט כשנה לפי התאריך בו יצא למסכים. כמו בסרטו של פורד, יש ב״ברוקלין״ הרבה אהדה לאורח החיים המסורתי, אך הסרט החדש עושה זו מבלי לפסול את החיים בארה"ב. מה שהוא מגנה זו תכונה אחת אשר משותפת לכל תרבות, שהיא רכילות ושיפוטיות כלפי הזולת מבלי לנסות להבין את מה שמסעיר אותו.

או בעיקר אותה, שכן ברוקלין הוא סרט אשר מעמיד את הנשים במרכזו, ולא רק בגלל זהות הגיבורה אשר נוכחות בכל סצנה בסרט. באירלנד, אייליש חיה, כאמור, עם אמה ואחותה; בברוקלין, היא מתגוררת באכסנייה לבנות איריות, סביבה תוססת של אם בית מסורתית ובנות אשר נפתחו לעולם ההנאות ואולי גם לעולם המיני. גם בנקודות חשובות אחרות בסרט, כגון בספינה החוצה את האוקיינוס או בעבודתה כזבנית, הסרט נותן דגש על סוגים מגוונים של אינטרקציה בין אישה לאישה.

עם זאת, המוקד הדרמטי הוא בכל זאת היחסים של אייליש עם גברים. בהתחלה ביישנותה לא מובילה לכיוונה מחזרים רבים, דבר אשר מועבר במספר סצנות מדויקות בערבי ריקוד מסורתי. אולם ככל שהעלילה מתקדמת, הגיבורה זוכה לשתי אופציות רומנטיות ראויות ושונות מאוד, כל אחת מהם תאלץ אותה להתייחב סופית לחיים באחד מצדדיו של האוקיינוס האטלנטי. הסרט מנווט את מערכות היחסים הללו בקצב מדוד ובלי רצון להסוות את המלודרמה, כאשר דומה שאייליש נחושה בדעתה פחות מן הגברים בחייה, אבל היא מסוגלת בסופו של דבר לנסות לפעול בצורה אשר משלבת בין נטיית הלב, ניתוח מחושב של המצב, וניסיון לא לפגוע בזולת. אבל כמובן שקשה לחיות בעולם מבלי לפגוע באנשים אחרים, בעיקר כאשר אהבה משחקת תפקיד בקביעת ההחלטות.

הסרט כאמור מאוד נשי, אך מעניין לציין כי הסרט המאוד הנשי הזה נוצר כשמאוחרי המצלמה ניצבים רק גברים. את הרומן עטור השבחים עליו מבוסס הסרט כתב הסופר האירי (המלמד בניו יורק מזה זמן רב) קולם טובין. על עיבוד הסרט לתסריט הופקד הסופר הבריטי ניק הורנבי, שלאחר שפרץ בסדרה של רומנים מנקודת מבטי גברית עובר לעוסק יותר ויותר בנשים, כולל בכל העבודות שלו כתסריטאי המעבד רומנים של יוצרים אחרים. הבמאי הינו ג'ון קראולי (״בוי A״), אשר מנסה לתת לסרט מראה המשקף את הלכי הרוח של הגיבורה שלו.

באופן זה, מזכיר ״ברוקלין״ סרט אחר המציג בימים אלו בארץ – ״קרול״ של טוד היינס, העוסק בגיבורה בערך באותה גיל ובאותו מקצוע, אם כי בצד האחר של ניו יורק. מבחינת הזמנים, דומה כי הסרטים מתרחשים בתקופת כמעט משיקות – ״קרול״ מתחיל בערך בנקודת הזמן בה ״ברוקלין״ מסתיים. שני הסרטים מנסים לשלב בין שחזור תקופתי, מלודרמה, ונקודת מבט אישית על המציאות. לתחושתי, סרטו של היינס הולך הרבה יותר רחוק עם החזון האישי שלו ולכן בסופו של דבר סחף אותי יותר, אבל גם קראולי יודע רוב הזמן מה הוא עושה בעיצוב הטון של הסרט ובשילוב בין הדגשים השונים אשר הרומן של טובין מציע.

התסריט מכיל כמה דיאלוגים שנונים אשר דומה כי נעזרו בחוש ההומור המפותח של הורנבי, חוש הומור אשר לא תמיד עבר בצורה מוצלחת בתסריטים שכתב. יחד עם זאת, ישנן מספר סצנות בסרט בהם דומה כי הכתיבה, כמו גם הבימוי, מסבירים את הדברים בצורה ברורה מדי ומעט לא אמינה. אלה הן סצנות קטנות בהן הדמויות אומרת את הסאבטקסט ובהן דומה כי הבמאי לא סומך על הקהל שלו בחיבור של פרטי העלילה פשוטים זה לזה.

אולם, מדובר בסך הכל בפרטים קטנים במכלול היצירה, אשר מצליחה לסחוף בזכות המשחק של צוות השחקנים. דומה כי כולו מלוהק באופן אופטימלי, כולל התפקידים קטנים. עבורי, שלוש הופעות בכל זאת בלטו לטובה בקאסט בו כולם היו טובים: אמורי כהן, בתור מחזר איטלקי, משלב בין קסם לבין פגיעות, בדמות אשר יכולה הייתה להתדרדר למחוזות הסטריאוטיפ; ג'ולי וולטרס, בתפקיד אם הבית באכסנייה, מתקפדת גם כקומיקאית הכי מוצלחת בסרט וגם כסוג של לב רגשי במקום לא צפוי. לכן, קצת חבל כי התפקיד שלה מצטמצם יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם; אך בסופו של דבר, הסרט עובד בזכות הכוכבת שלו, סירשה רונן, אשר דומה כאילו נולדה לגלם את דמותה של אייליש. גם המבטא האירי שלה אשר עובר בסרט הזה הקצנה, וגם הדקויות במשחק אשר השחקנית הצעירה הצליחה להפגין כבר בתור ילדה, גורמים לכך שקשה לא להבין את ייסורי המצפון של הדמות, גם ברגעים בהם התסריט לא מסביר את הכל באופן גלוי מדי.

״ברוקלין״ הוא סרט טוב למדי. יש בו מספר פגמים, אבל גם לא מעט רגעים יפים וחזקים. הוא סוחף למדי רוב אורכו ומעביר היטב את הסיפור שהוא מבקש לספר. לו היה יוצא לפני מספר חודשים, ייתכן ואף הייתי ממליץ עליו בצורה יותר נלהבת. אבל הוא יוצא בתקופה די מוזרה בה אני חש כי יש הרבה סרטים שאני אוהב בבתי הקולנוע בארץ, יותר מכל תקופה אחרת מאז התחלתי לכתוב על קולנוע. אבל נדמה לי שהייחוד של ״ברוקלין״ מבין כל הסרטים הללו הוא הפנייה לקהל יחסית רחב. דווקא מפני שהוא שומר על עידון מסוים, זה יכול להפוך אותו לאפקטיבי גם עבור צופים אשר החיים של מהגרת אירית בשנות החמישים לא מעניינים אותם יותר מדי.