כל סרטי אינגמר ברגמן: חלק 7 – שבע הערות על ״החותם השביעי״

הקדמה: בשנים האחרונות הולכת ומתבבסת אצלי ההכרה שאינגמר ברגמן הוא אחד הבמאים האהובים עליי. אולם, בניגוד לבמאים אחרים אשר נמצאים אצלי בפסגה, לא בכל סרטיו צפיתי. גם בקרב הסרטים שראיתי, אני חש כי כתבתי על ברגמן פחות, או באופן לא ממצה, לעומת במאים אחרים. אני חש כי טרם הבעתי בפומבי את מלוא התפעמותי. בסדרת פוסטים זו אכתוב משהו על כל סרטי אינגמר ברגמן כבמאי, עם שאיפה לגעת בעתיד גם בסרטים בהם הוא היה מעורב גם כתסריטאי בלבד, אבל בלי התחייבות – וגם בלי חוקיות. פוסטים מסויימים יוקדשו למספר סרטים, אחרים לסרט אחד או חלק ממנו, וגם סדר הפוסטים לא יעקוב באופן כרונולוגי אחר התקדמות הקריירה של הבמאי השבדי אלא יקפוץ מזמן לזמן. המטרה היא שבסוף הפרוייקט, יהיה בבלוג טקסט על כל סרטי ברגמן, בדרך זו או אחרת. גם תאריך סיום הפרוייקט אינו מוגבל בזמן.

-1-

לא ניתן לכתוב על הסרט הזה בצורה רגילה, כשם שלא ניתן לצפות בו בצורה רגילה. הוא הפך לאיקוני מדי, מאז נוצר ב-1957. הוא זכה כבר ליותר מדי ניתוחים. יותר מדי פארודיות. הוא הפך לכל כך ידוע עד לרמה שהוא קצת בלתי נסבל, עוד בטרם רואים ממנו פריים אחד. סרט "גדול" ו"מורכב" הוא תמיד אכזבה. בטח כאשר מדובר בסרט אשר מזמין מראש מבט נוסף, סרט אשר מאמץ לפרקים סגנון סימבולי הדורש פענוח, סרט אשר בו חלק ניכר מן הדיאלוגים נראים כדיונים פילוסופיים. אבל עם כל הקושי הזה, מבט נוסף מגלה כי ״החותם השביעי״ (The Seventh Seal) מוסיף להיות גדול יותר מכל הדיון עליו, עשיר יותר מן הניתוחים הרבים שניתנו וינתנו לו, ללא ספק מדובר בסרט עשיר יותר מן המילים הספורות אשר אני מקדיש לו בפוסט זה. הוא פשוט בנוי בצורה קצת הפוכה – הפתיחה שלו היא החלק הסימבולי ביותר, הדיונים התאולוגיים והפילוסופיים ניציבים בחזית. רק במבט שני מתגלה עד כמה הסרט עשיר ברגעים של תיעוד חיים פשוטים, עמוס בדמויות בעלות צדדים לא צפויים, מכיל נגיעות של הומור והרבה אהבה לאדם. רק אחרי שבוחנים את כל האזכורים למוות בכל רמה שהיא – החל מהיותו של המוות דמות פיזית בסרט, דרך המגפה השחורה ומסעות הצלב בעלילה, מוות אקראי של דמויות שונות ומוות כחלק מן האמנות והמופע הבידורי – רק אז מבחינים כי לא ניתן לעשות סרט על המוות בלי לעשות סרט שחוגג את החיים.

״החותם השביעי״ הינו אכן גם סרט שחוגג את החיים. לצד משחק שחמט עם המוות עצמו יש סצנה בה אישה אומרת לבעלה כי היא אוהבת אותו ופניו לפתע מוארות כאילו ברגע זה המציא את הנורה. ייתכן ואין זה מקרי שסרט זה, אשר נחשב לכבד ועגמומי, התגלה כמשפיע דווקא על לא מעט יוצרים קומיים. אחרי שמסיימים לבחון את ההעמדה המדוייקת של הדמויות בפריים ואת השימוש באור ובאפלה בצילום המרהיב, אחרי שמפענחים את כל ההרמזים הדתיים ואת כל האמירות לגבי המאה ה-20 בסרט שעלילתו מתרחשת במאה ה-14, מתגלה כי מדובר בסרט מעט צנוע בהיקפו: הוא מתרחש על פני יממה אחת, כאשר כל סצנה פונקציונלית הן לדרמה והן לרבדים האחרים בהם הסרט נוגע. מה שהופך את הסרט ליצירת אמנות גדולה, מלבד הפירושים הברורים שכל אחד יוכל לתת לו, היא העובדה שהוא נותר פתוח גם להרבה קריאות אחרות. ניתן לצפות בו פעמים רבות לגלות בו פנים חבויות, לשים לב לעושר שברגמן מעניק לעיצוב חלק מן הדמויות אשר נראות כמשניות.

-2-

אנטוניוס בלוק מבקש לדבר עם אלוהים, אך הוא מוצא רק את המוות. הוא רוצה לדעת האם יש יסוד לאמונתו באל, אך היסוד הלא טבעי היחיד שנגלה לפניו הינו המוות. הוא מקווה כי דרך המשחק עם המוות הוא ילמד יותר על אלוהים, אבל המוות אינו יודע על אל או תכנון מקדים יותר מהאביר. כן, המוות לובש בסרט פנים וצורה. והצורה תאומת במידה רבה את האופן שבו המוות צוייר בציורי ימי הביניים בשבדיה. אבל למרות שאנטוניוס בלוק (הדמות היחידה בסרט אשר מכונה בשם פרטי ובשם משפחה יחדיו) כמהה לראות במשחק השחמט שלו עם המוות צוהר להבנת אמונתו הדתית והבנת העולם, הדבר היחיד שהוא יכול להשיג מן המוות הוא מוות. ולא מדובר רק במה שעובר על האביר במהלך היממה בה מתרחשת עלילת הסרט, היממה בה הוא מדי פעם משחק שחמט עם המוות.

קדם לסרט מסע צלב אליו יצא הגיבור, 10 שנים מחייו שהוא הקדיש לכאורה לשירות האל, אך למעשה הוא מבין כי הוא שירת רק את המוות – הרג במו ידיו לא מעט אנשים, עד לדרגה שבה הוא החל להטיל ספק בשליחות הדתית. לכן, הבקשה של אנטוניוס בלוק למענה מצד האל היא גם בקשה מצפנית, כי אם אכן אין לדעת את רצון האל, הרי שבלוק עצמו לא טוב יותר מן המוות. מבלי לשים לב, בהמשך המשחק שלו עם המוות ממשיך הגיבור לסכן את כל מי שבא עמו במגע. גם אם לא ברור האם בלוק עצמו לוקה במגפה השחורה, ההימור מול המוות אינו רק על חיי בלוק, אלא על חיי יתר הדמויות. שקוע במשחק, בלוק מסכן את חבריו למסע ואת אשתו אשר הוא נוסע אליה. בכך הוא הופך לגיבור טרגי באמת. לא רק משום שהוא מפסיד במשחק מול המוות או לא זוכה לתשובה אפשרית לגבי קיומו של האל, אלא מפני שהוא שב וחוזר על הטעות שלו – הוא מביא עוד מוות לאחרים, גם לאישה האהובה אשר חיכתה לו שנים. כמו ב"איליאדה", הגיבור העביר 10 שנים במלחמה. אך מסע הייסורים שלו בשיבה הביתה לא עורך עשור נוסף, אלא יום אחד בלבד, יום עתיר אירועים המלווה בלילה קודר.

אולם, לא מדובר רק בגיבור טרגי של ימי הביניים, אלא גם בפילוסוף של המאה ה-20 המעלה שאלות קיומיות הנוגעות לכל תקופה. קל לציין את ההקבלות בין אירועי המאה ה-14 לאירועי התקופה שקדמה לעשיית סרטו של ברגמן ואת החשש מסוף העולם עקב המגפה השחורה לחשש ממלחמה גרעינית. אבל אנטוניוס בלוק, היישות אשר הכי קרובה לייצג את המחשבה האינטלקטאולית בסרט זה, פחות מוטרד מסוף העולם המוצג בכותרת הסרט. לא מעט מן הפילוסופיה של המאה ה-20 (בעיקר אקזיסטנציאליזם) מובאת דרך דבריו, החיפוש שלו אחר משמעות או אל הוא נצחי, נוגע גם לימי השגרה. לכן, גם הייאוש שלו נותר על-זמני. הוא נע לעבר אשתו, אך גם יודע כי ימי האהבה המאושרים שחוו טרם יצא למסע הצלב לא יחזרו. הוא כבר ראה יותר מדי על מנת לאהוב. בילה יותר מדי זמן במחשבות קודרות מהן אינו מסוגל להתנתק.

"אני נמצא בחברה משעממת" הוא אומר, אבל הוא לא מתכוון לנושא כליו, אלא לעצמו. הוא מודע לחוסר התכלית של המחשבה שלו, של החיפוש אחר משמעות או דרך נכונה להתייחס לדת או לחיים. הוא מסוגל עדיין להתלהב ממפגש עם הזולת, ממראה ילד קטן או זוג צעיר. אבל עדיין דרוש לו שער למפגש מחודש עם עצמו. הוא חושב שהמפגש עם המוות אולי יחייה בו משהו, ייתן משמעות לקיומו הפיזי. ברגע של אופטימות הוא אומר: "היד הזו שלי. אני יכול לסובב אותה. עדיין זורם בה דם. השמש עדיין בשמיים, הרוח עודנה נושבת". המשך הציטוט הוא עצם המשחק מול המוות, אשר הוא מדמה לחשוב כי מעניק לקיום הפיזי שלו משמעות, ייחוד. אך הוא טועה. אין לו סיכוי אמיתי במשחק, אין ייחוד לקיום הפיזי שלו או אפילו למחשבות המוכרות שלו. המוות אולי נהנה מן השיחה, אך הוא בא בכל מקרה גם עבור האחרים. ועדיין, יש בדמות זו גם מורכבויות נוספת וכל דיאלוג שלה עם המוות או עם יתר החיים מלא בפיוט ובמחשבות אשר לא ניתן להגדיר אותן רק כשייכות לתפיסת עולם אחת.

-3-

כדמות משלימה לדמותו של בלוק נמצא נושא כליו, שהוא גם חברו למסעות – יונס. כמו אדונו, גם יונס ראה הרבה זוועות אשר עיצבו את השקפת עולמו. אבל הוא הרבה יותר פרקטי וציני. הוא לא שקוע בהרהורים, יודע כי העולם אפל ואכזר וגם אם הוא לא פעול מתוך נקם ויצר, הוא מודע יותר לאכזריות. בפעם הראשונה בה הוא פוגש שוב את המטיף אשר שלח אותם למסע הצלב הארור הוא מוותר על השחטת פניו כנקמה. לנקמה יש ערך בעולמו של יונס כי היא פרקטית, לא כי היא ביטוי לצדק. זה לא שהוא בז לצדק ודין, הוא פשוט לא חושב כי הדבר קיים במציאות. הוא מנסה להיות נחמד לאנשים אדיבים, בעיקר אנשים אשר מנסים לחיות את החיים בפשוטות ולא מתוך שליחות דתית או פחד. הוא מודע למוות, אבל לא מפחד.

יחד עם זאת, היחס שלו לנשים בעייתי הרבה יותר. בניגוד לאדונו אשר זוכר את אשתו באהבה, יונס מקווה כי אשתו כבר מתה, שכן אהבתו לה מתה עוד בטרם יצאו למסע. כאשר הוא מנסה לנחם את הנפח, גבר אכול קנאה שאשתו ברחה עם אחר, הוא אומר: "אהבה היא תשוקה ובגידות ושקרים… אהבה היא השחורה מכל המגפות, אבל אתה לא מת ממנה והיא בדרך כלל חולפת". לא רק בנושא הזה, הוא מדבר דברי ייאוש. אבל הוא לא מיואש כי אין אלוהים או כי אין לו נתיב אליו, הוא מיואש כי הוא מכיר את החיים.

-4-

אבל מול הדברים שלו, אלו המעוררים הזדהות ואלו המעוררים חלחלה, ניצבת האישה השותקת. יונס כנראה מציל אותה מאונס ומוות בידי מטיף, אבל פוקד עליה ללוות אותו בהמשך המסע ולהיות לו לשפחה, מתוך חוב כלפיו. היא לא אומרת דבר. האם יש בכלל טעם בדברים במצב כל כך אפל?כשכל מילה שהיא אומרת רק תסבך עוד יותר את מצבה העגום? בהתאם למציאות של ימי הביניים, היא מבטאת את מצב האישה – גם לו תדבר, לא יאזינו לקולה. יש בסרט אישה אחת שבעלה רוצה להרוג אותה ואישה אחרת שמואשמת בסיבה למגפת הדבר ובקשר עם השטן. אישה אשר מועלת על המוקד ודומה כי גם היא איבדה את האמון בצדקתה. השתיקה של האישה שיונאס מייעד לעצמו חזקה יותר ממילים, המבט שלה מעביר את הזעם או את הקבלה החלקית שלה כלפי הסיטואציות השונות אליהן היא נגררת. אבל חיוך של ממש היא לובשת רק פעם אחת. חיוך מול המבוכה וייאוש של כל יתר הדמויות. היא קוראת ברך מול פני המוות ואומרת "זה נגמר". משאירה לקהל את מלאכת הפירוש – האם היא מחייכת נוכח החיים אשר זכתה לחיות או נוכח הידיעה כי בא להם סוף? ברגמן משלב בדיזולב בין פניה לפנים של אישה אחרת, אישה אשר מצאה שמחה, סיפוק וזוגיות בחייה.

-5-

ושוב יש להזכיר כי זהו לא רק סרט על מוות. או על מוות ודת. או על מוות, דת ומערכת יחסים. כמו ברבים מסרטיו של ברגמן, הסרט גם דן במקומו של האמן בעולם. בתחילת הסרט, יונס נכנס לכנסייה בה אמן מצייר ציור של מחול המוות (למעשה – מצייר את סוף הסרט. לא מעט מן העיצוב ומן העלילה של הסרט לקוח מתוך ציורי כנסייה אמיתיים). יונס טוען כי ציור המוות לא ישמח אנשים. האמן מעדיף להפחיד אותם, להזהיר אותם מפני המוות, וטוען כי גולגלת מעניינת יותר מאישה עירומה. כלומר, לפחד יש ערך מסחרי. הצייר מייצר את החיים כמו שהם, אבל אז גם מצייר משהו מצחיק, על מנת לשמור את הקהל.

גם הקשר בין ציורי כנסייה לממסד (לו יונס בז) ותפקיד האמן בחברה עולה בסרט. "אתה רק מצייר ציורים" מטיח יונס, כאמור שהאמן פוטר את עצמו בקלות רבה מדי מן האחריות. ברגמן שואל האם אמן יכול להיות מכוון קהל ולא מכוון אמירה ויש בכך גם ביקורת עצמית, שכן סרט קודר זה בא אחרי מספר קומדיות שברגמן עשה על מנת לזכות בקהל רחב יותר.

אבל הייצוג היפה ביותר של אמנות בסרט הוא דרך להקת השחקנים הנודדים, שכן ברגמן תמיד מפגין אהדה והערצה לכל הלוקחים חלק באמנות המשחק. וגם בגלל שסיקוונס ההופעה הוא תמצית הסרט, המכיל בדקות ספורות הרבה מן הנושאים אשר עולים בו מבלי להיות סימבולי מדי או להתסמך על דיאלוג מפואר.

"שחקנים ארורים" נשמע מן הקהל שעה שהם מתחילים במופע שלהם, מופע של תיאטרון מסורתי והומוריסטי, המבוסס על מוזיקה, ריקוד וליצנות. יש במופע מימד של השפלה עצמית, כמו הרגע שבו נזרקת על סקאט, אחד מן החברים בשלישיית השחקנים, ביצה. הוא פורש מגיב בזעם וטוען כי הצופים עושים מעצמם צחוק, אבל למעשה חבריו ללהקה הם אלו שעושים צחוק מעצמם. בעודו מנקה את פניו המאופרת, יופ ומיה, הזוג הנשוי אשר מוביל את הלהקה, ממשיך ושר שיר היתולי מלא בחיקויים של חיות. למעשה, זהו שיר המתאר את המוות בכלל ואת המגפה השחורה בפרט. אבל השיר כבר אינו המוקד, אלא סקאט המפותה על ידי אישה צעירה המזמינה אותו לפיקניק מאחורי הקלעים. פיקניק אשר מתחיל באכילה אירוטית של עוף ומהר מאוד עובר למגע בין השיחים. בעוד הם עוברים לשם, תרנגול חי מהלך לפניהם, קרוב למה שנותר מחברו המבושל.

כאשר ברגמן חוזר לשחקנים על הבמה, לפתע הם מפסיקים לשיר דווקא ברגע השיא, כאשר שירה דתית נשמעת. המצלמה מתקרבת באיטיות לפני השחקנים, מתעכבת על האימה המובעת דרך פניהם המאופרות. הפחד חזק יותר מן ההומור. תהלוכה דתית, בה אנשים מכים את עצמם מתוך תקווה כי זה מה שיוביל לגאולה, משתלטת על כיכר הכפר. בעוד המופע לא עורר תשומת לב מוחלטת מצד הקהל, כל הדמויות בכיכר מביטות באימה על המתרחש בתהלוכה, כאשר ברגמן עובר ליותר ויותר צילומי תקריב. קלוז-אפים של דמויות מפתח בעלילה ושל אנשים סובלים אשר מופיעים רק בסצנה זו. ההקרבה שדורשת הדת נראית לא פחות מאיימת מן המגפה שקוטלת ללא אבחנה. נזיר מטיף מעמיד את עצמו לפני השחקנים, כאשר פסל של ישו מפריד בינו לבינם. האזהרה שלו היא חד משמעית ונלהבת – כל מי שעסוק כעת בהנאות ימות בקרוב מאוד. זוהי דמות מבעיתה – אבל כותרת הסרט, הלקוחה מתיאור סוף העולם בספר ההתגלות, הספר החותם את בברית החדשה – כותרת הסרט מסכימה עמו. סוף העולם אכן הגיע במאה ה-14, כפי שהוא הגיע במאה ה-20 וכפי שהוא מוסיף ושב כל הזמן.

-6-

על השימוש היפהפה של ברגמן בקלוז-אפים דברתי בפוסט שעבר בסדרה זו. גם בסרט זה, הוא בוחר ברגעים המתאימים ביותר לתת רק לפנים האנושיות לספר את הסיפור. אבל הסרט הוא יצירת פאר בשימוש שלה בכל האמצעים היחודיים לקולנוע, על ידי במאי אשר נחשב לספרותי ותיאטרלי. באופן ספיציפי, הסרט ערוך בצורה מלהיבה בכל סיקוונס וסיקוונס והשימוש שלו בתנועות מצלמה חף מראוותנות אבל מנומק בכל פעם ואף הופך למוטיב חוזר.

כל רגעי האלימות בסרט אינם נראים על המסך. ברגמן תמיד חותך למבט של מתובנן מצד רגע לפני הפעולה האלימה שמתרחשת או לא מתרחשת, משאיר להקהל לדמיין את מה שנותר מחות לפריים. ברגמן מתעכב ארוכות על דמויות שמביטות בדבר מה, בטרם הוא עורך למה שהעיניים רואות. כך כבר נקבע היחס הרגשי לדימוי לפני שהוא מופיע וגם נוצרת ציפייה להמתנה לדימוי. אבל לעתים ברגמן משחק בציפיות של הקהל – אנטוניוס בלוק ממתין לחידוש המשחק מול המוות, אבל רואה את מיה ובנה.

החזיונות של יופ הם דוגמה טובה. בסיקוונס הראשון בו אנו חוזים בו, יש לו חזיון של מריה הבתולה מוליכה תינוק. חיזון אשר תלוש מכל מציאות. אבל בטרם אנו רואים את מה שהוא רואה, תנועות מצלמה ממקמת אותו במרכז הפריים, נעה על פניו באיטיות, עת החיוך שלו הופך רחב יותר יותר. שירה נשית ללא ליווי מעניקה לפסקול מימד רוחני, מסבירה כי הסרט מתנהל בשתי רמות של מציאות. יופ הוא אחת משתי הדמויות אשר יכולה לעבור בטבעיות בין הרמות.

כבר בסרטיו הראשונים כבמאי, כברמן הפגין הבנה של המדיום הקולנועי. בסרטיו הראשונים הוא מדי פעם התנסה בשפה חדשנית, או בקולנוע מסורתי ומסחרי יותר. בהגיעו לסרט זה, השפה שלו כבר מגובשת יותר. הוא מבין מה הם הכלים שמתאימים יותר למסר שלו. אין פה חדשנות או שבירה של כללי הקולנוע כמו בסרטים של יוצרים אחרים בני תקופתו, אבל יש כאן דיוק. התוצאה היא סרט אשר מצליח לאזן בין מספר דמויות שונות שכל אחת מהן נעה ומדברת בטון מעט שונה, טון אשר המצלמה והעריכה מותאמת לו.

לאחר צפייה מחודשת בסרט, גם בקטעים שבעבר פחות התרשמתי מהם לא מצאתי רבב. זה לא שלא נותרו לי שאלות בלתי פתורות לגבי הסרט – הוא בכוונה משאיר הרבה פתחים לפירוש אישי והוא דורש הרבה מאוד ידע נרחב בנצרות. אבל התחושה היא כי זהו מקרה נדיר של אמן שהיה לו הרבה מה לומר ומצא את הדרכים לומר זאת באמצעות המדיום בו הוא שולט (ועדיין – זה לא הסרט האהוב עליי של ברגמן).

-7-

אנטוניוס בלוק המשחק שחמט עם המוות יישאר הדימוי המזוהה ביותר עם הסרט ועם ברגמן. אנטוניוס בלוק הוא גם הדמות אשר הצופים בסרט יזכרו בצורה הטובה ביותר אחרי הצפייה. אבל הסרט עובד בזכות יופ ומיה. הם בסופו של דבר הלב הרגשי, הם מה שמאפשר לסרט רגעים פחות קודרים, רגעים של השלמה, רגעים בהם יש תקווה לא רק בתוך הסרט, אלא גם תקווה לגבי המין האנושי.

בעוד אנטוניוס בלוק מחפש את אלוהים ורואה רק את המוות, יופ רואה חזיונות באופן טבעי, מבלי לבקש. הוא מסוגל לראות את המוות כאשר זה בא לבקר אחרים. הוא מסוגל גם לראות את מריה הבתולה. ולא רק בגלל שיופ ומיה הם סוג של מקבילה שבדית ליוסף ומריה, עד לרמה שבחלק מן התרגומים לסרט שמות המשפחה הקדושה של הנצרות מופיעים כשמות הדמויות. אבל מדובר ברמיזה יותר מאשר בהקבלה. התינוק מיכאל של הזוג הוא לא ישו חדש – המשפחה הזו קדושה מסיבות אחרות. ההתגלות אינה הדבר הגדול בזוגיות. גם לא היכולת לגבור על המוות אשר אורב בכל פינה בסרט, גם כאשר הוא לא דמות של ממש.

אם יופ הוא מקבילה לאנטוניוס, מיה היא המקבילה של יונס – בעלת גישה פרקטית לחיים. בעלה מספר לה על החזיונות, היא פוטרת אותם בחצי זלזול, חצי חיבה. היא עושה זאת לא מתוך היעדר אמונה, אלא מתוך העדפה לדברים ששניהם יכולים לראות, לחיים עצמם, על כל הכאב שבהם. חיים שמיה מצליחה למצוא בהם גם את היפה והמתוק, כמו תותי בר שהיא מציעה לאנטוניוס בלוק, שפותח מולה את הלב ולאחר המפגש עימה ועם המשפחה מתמלא גם הוא בתקווה ונשבע לנצור לנצח את הרגע.

אבל למרות ההבדלים, למרות שהם חולקים מקצוע אשר לא פעם שם אותם ללעג, זוג השחקנים יצרו לעצמם הווה אהוב, והם בוראים אפשרות לעתיד. יש ביניהם אהבה. אהבה אשר נובעת משילוב של דברים משותפים ומשוני. מול מחול המוות, יופ מצטט מן הברית החדשה, מאותו ספר התגלות החותם המתאר את סוף העולם. "אתה והחזיונות שלך" אומרת מיה בחיוך. יש להם את החיים וזה יסוד שווה כוחות למוות.

 בנוסף, זו גם משפחה של אמנים. ייתכן שהאמנות אף חזקה יותר מן החיים והמוות.

הפרקים הקודמים:
חלק 6 – ״פניה של קארין״, ״קיץ עם מוניקה״, ״נסורת ונצנצים״, ״פני המכשף״
חלק 5 – ״אל השמחה״, ״זה לא יכול לקרות כאן״, ״הפסקת קיץ״, ״נשים ממתינות״
חלק 4 – ״מעיין הבתולים״
חלק 3 – ״כלא״, ״צמא״
חלק 2 – ״סרבנד״
חלק 1 – "משבר", "גשם יורד על אהבתינו", "ספינה לעבר הודו", "מוזיקה באפלה", "נמל הבית"