פסטיבל קולנוע דרום 2015: מבט בתוכניה וכמה המלצות

בזמן שבתל-אביב פסטיבל הקולנוע הגאה יצא לדרך, עוד לפני שהסינמטק הספיק לנשום לאחר עזיבתו של פסטיבל סרטי הסטודנטים, בסינמטק שדרות נפתח אתמול זו הפעם ה-14 פסטיבל קולנוע דרום. את החיבה ההולכת וגוברת שלי לאירוע הקולנוע הייחודי הזה ייצא לי השנה להפגין קצת יותר מרחוק, שכן רצה הגורל ואחרי חוויית השיפוט האינטנסיבית של השנה שעברה, הפעם אפילו לא הצלחתי להגיע ליום הפתיחה (7.6) ואאלץ לפקוד את הפסטיבל רק בהמשך השבוע (יש לי עד ה-11.6 לעשות זאת). דווקא בסיטואציה הזו, הייתי רוצה להפציר בשוחרי ושוחרות קולנוע לקפוץ לנגב הצפון-מערבי ולדווח מה רקחו עבורנו אנשי הפסטיבל הפעם. אולי כתבנו בשדרות שני קיניסו כבר היה ויכול לדווח? עד אז, או עד שאעשה זאת בעצמי, התוכניה עצמה מספרת לא מעט.

אם לאפיין את פסטיבל קולנוע דרום מאחיו שבמרכז, בבירה או בכרמל, נדמה לי שהכי מדוייק יהיה לומר שזהו המגובש שבפסטיבלי הקולנוע בישראל. יש לו אג׳נדה, או רוח אם להשתמש במילה אמנותית יותר, השורה על כל בחירה ובחירה בתוכניה. אין כאן סרטים שממלאים חורים, או להיטים סתמיים מרחבי העולם שמטרתם למשוך קהל גם אל התוצרת היותר מאתגרת. הכל רלוונטי, נבחר בקפידה, ובדרך כלל גם לא מאכזב. הנושא שמעסיק השנה יותר מכל את הפסטיבל, אם לשפוט על פי הסרטים, הוא עניין הירידה מהארץ לעומת מקומו של האני בחברה הישראלית. לא לחינם סרט הפתיחה אמש היה ״פה ולא שם״ התיעודי של דנאי אילון, ששניים מסרטיה הנוספים יוקרנו אף הם במהלך השבוע. יחד יוצרים השלושה מעין טרילוגיה משפחתית, המורכבת גם מ״השיבה״ ו״החלטה חותכת״, העוסקת כולה בזהות ושייכות לישראל ולישראליות, דרך עיניה של יוצרת שנדודיה הביאו לזוגיות עם אדם שאינו ישראלי ולחיים שממשיכים לשאול אותה באופן בלתי פוסק היכן הבית.

גם ״היורד למעלה״, סרטו המצופה של אלעד קידן שהתמזל מזלי לתפוס בקאן לפני שבועיים-שלושה, עוסק בחציו בדמות שיורדת מן הארץ, העושה זאת גם באופן פיזי – מפסגת הכרמל ועד הנמל. כיוון שאת הסרט יצא לי לראות מבעוד מועד, ואפילו לכתוב עליו קצרות בעכבר העיר, אני יכול להעיד שהוא לבדו מצדיק נסיעה הלוך ושוב לשדרות, לא משנה מאיפה מגיעים. זאת למרות שממש לא מדובר בסרט לכל אחד או אחת, אולי אפילו כזה שקשה לי לדמיין את הקהל שלו, אבל אם תבואו עם סבלנות אולי תחשבו כמוני שיש בו מספיק עדינות ויופי, על גבול הסוראליזם. עוד בתוכנית הישראלית נמצא סרט הנעילה של הפסטיבל, ״הקפות״ של לי גילת, אליו נחשפתי בעונת האופירים שעברה. מדובר בעיניי בסרט לא מאוזן, אבל שופע רגעים חזקים ומשחק ראוי לשבח. עם הקהל המעורב והמתערב של סינמטק שדרות אין לי ספק שהוא ייראה אחרת מאשר בהקרנות האקדמיה.

האווירה היא מה שמייחד את הפסטיבל הזה באמת, והיא מגיעה לא רק מהקהל או מהגשת התרבות כאומנות (הכל בפסטיבל הזה חינם, מהסרטים דרך הדיונים וההרצאות עליהם וסביבם), אלא גם מגאוות היחידה – במכללת ספיר, שייסדה ומפיקה את הפסטיבל, מאוד גאים בבוגרים ובבוגרות. אשתקד נהנה הפסטיבל מ״בן זקן״ של אפרת כורם, המנהלת האמנותית של התוכנית הישראלית, וכעת הגיע תורו של ארז פרי, מנהל הגזרה הבינלאומית בפסטיבל, להציג יצירה משלו בביתו הקולנועי. ״הקומנדאנט״, זה שם הסרט, מבוסס על אוטוביוגרפיה של רודולף פרדיננד הס, פושע נאצי שהוצא להורג לאחר שריצה עונש בכלא הפולני בסוף מלחמת העולם השנייה. הסרט מסופר מנקודת מבטו של עורך-דין צעיר המצווה לשמש כחוקר ראשי בתיק, מה שמכניס את חייו האישיים לסחרור. הסרט של פרי מאוד מסקרן בעיניי ברמה האישית, משום שאל טעמו הקולנועי המשובח אני נחשף משנה לשנה בזכות התוכנית הבינלאומית של הפסטיבל.

מה שטוב בדרום זה שאם עורכים רטרוספקטיבה למישהו – הוא מגיע יחד עם העותקים של סרטיו. זה בעצם אומר שאין הקרנה בשדרות שאינה בנוכחות היוצר שלה, מצב מוקצן לטובה בהשוואה לפסטיבלים אחרים. כך, כשסרגיי לוזניצה, אחד הבמאים המרתקים שפועלים היום בעולם, זוכה למחווה מקיפה בשדרות – תוכלו גם לפגוש את האיש, שאף יעביר כיתת אמן. החל מ״מאידאן״, שעופר תפס בפסטיבל ירושלים, ועד לסרטיו הקצרים, הבמאי יליד בלארוס שפועל בעיקר באוקראינה הוא ההגדרה של קולנוע חברתי-פיוטי. עוד מאיזורו של לוזניצה יגיע עלי חמרייב, במאי ממוצא אוזבקי שהתחנך במוסקבה וטרם התגלה במלוא עוצמתו במערב. כך לפחות על פי אנשי דרום, המשווים אותו לטרקובסקי, רק עם רזומה של עשרות סרטים דוקומנטריים ועלילתיים. מאמריקה הלטינית יגיע קארים איינוז, ששמו מרמז על מוצאו האלג׳יראי דווקא. אותו מיתגו בפסטיבל כנציג סרטי המסע וכמייצג של קולנוע חושני ורגשי. נדמה לי שאור, שבחר את ״חוף העתיד״ של איינוז ברשימת סרטי השנה שעברה שלו, יכול להסכים. עוד מדרום-אמריקה תגיע האמנית הרב-תחומית סנדרה קוגוט, שיצירותיה וסרטיה הקצרים כבשו מוזיאונים ברחבי העולם. פיה מוראייס הדרום-אפריקאית נשמעת לי כמו האורחת שהכי אתחבר לקולנוע שלה, מבחינת התיאור של התוכניה את שפתה הסינמטית, ואולי לתכנים הכוללים נשים פורצות גבולות. רשימת האורחים הזה יכולה להבהיר לא רע בכלל את האופן בו בפסטיבל דרום עושים הכל קצת אחרת – אמריקה אינה רק ארה״ב בעיניהם, באירופה הדגש הוא דווקא על המזרח, ומאסיה ניתנת תשומת לב לאו דווקא למזרח אליו הורגלנו, אלא גם למרכז. החלוקה הזו חוזרת על עצמה משנה לשנה כדי לבסס אג׳נדה ולהאיר את החלקים הקולנועיים הפחות מוכרים לקהל הרחב בכל יבשת.

מחוות המחוות של הפסטיבל היא תמיד הפוקוס הישראלי, שהפעם מוקדש למשה מזרחי, הבמאי הישראלי היחיד בעולם עם אוסקר בבית. הפסטיבל יקרין כמה מסרטיו הבינלאומיים, כולל ״כל החיים לפניו״ הצרפתי שהעניק לו את הפסלון, לצד מגוון מיצירתו המקומית שכוללת בין היתר את ״הבית ברחוב שלוש״ ו״אבו אל בנאת״. שנת 2015 מרגישה לי יותר ויותר כמו שנת ההתרפקות של הקולנוע הישראלי על עברו, אחרי שנים של התביישות, והמחווה הזו למזרחי היא אחד האירועים המרגשים ביותר עד כה. כלומר, לפחות עבורי כצופה קולנוע שתמיד סיפרו לו כמה הקולנוע שלנו נחות לעומת העולם, עד שגיליתי אחרת. שיא השיאים של המחווה הוא הקרנת ״אורח בעונה מתה״, סרטו הראשון באורך מלא שמעולם לא הוקרן ושוחזר לכבוד האירוע. הבחירה במזרחי, שיצר בישראל סרטים על דמויות המסתכלות החוצה ובחוץ-לארץ ביים יצירות המביטות בערגה אל עברן, עוטפת היטב את העיסוק השנתי של הפסטיבל בגלות, זהות, והגדרה מחודשת של החוויה הישראלית.

את כאב הלב היחיד שסיפקה לי התוכניה אני מייחס להיעדרה של תחרות הקולנוע הישראלי העצמאי. המארגנים הסבירו לי שארבעת הסרטים שנבחרו מבעוד מועד פשוט לא הספיקו להיות מוכנים בזמן, ושכאב הלב הוא הדדי. כן הצלחתי לזהות בתוכניה רסיסים מן התחרות-שהייתה-אמורה-להיות, בדמות סרטו של דן וולמן ״חרדת הבמאי״, המותחן הפסיכולוגי-חרדי ״מי את״ של אריאל כהן (״טאקע מאמא״) עם האחיות לוסי ושני דובינצ׳ק, וגם ״רודף שמלות״ הקצר של ירמי שיק בלום. מעניין מי השניים האחרים שהיו אמורים להיות, ובכל מקרה, תחרות או לא, את הסרטים האלה יהיה אפשר לראות בפסטיבל וזה מה שחשוב. תירוץ אחד שכבר שמעתי לגבי ההיענות הנמוכה השנה הוא המלחמה בקיץ הקודם, ששיבשה תאריכים לכמה וכמה הפקות. אבל האמת היא ששמתי לב שהדלילות היחסית הזו, בהתחשב בשפע של השנה שעברה, מאפיינת לא רק את פסטיבל קולנוע דרום אלא גם את פסטיבלי העולם – שני סרטים ישראליים בלבד בקאן, למשל. אפשר להניח שסרטים ישראליים אחרים אולי מנסים להתקבל לוונציה, הדורש בכורה עולמית, ולכן נעדרים משדרות. אני מקווה שזה לא ישפיע לרעה גם על פסטיבל ירושלים, הבא בתור בלוח השנה הפסטיבלי.

נפגעים נוספים של המלחמה הם סרטי הסטודנטים, המנצלים בדרך כלל את הפגרה מהלימודים כדי לצלם ולערוך את סרטיהם לקראת השנה הבאה. נאמר לי שהיו לא מעט הפקות בספיר שהתעכבו בשל המצב הבטחוני. אבל תחרות סטודנטיאלית, ממנה צמח הפסטיבל הזה בראשית שנות האלפיים, היא מסורת שכמובן תתקיים תחת הכותרת הקבועה ״קולנוע דרום החדש״. באופן אישי אני עדיין שבוי של חטיבת האנימציה של ספיר, שבכל שנה מספקת לי התמוגגות מיצירה אחת לפחות, אבל בשנים האחרונות נהנתי גם מהתוצרים המצולמים, ואם לשפוט על פי הצלחותיהם גם בפסטיבלים אחרים (״רעל״ של רוני ריינהרץ, למשל), אני ממש לא היחיד.

בפסטיבל ישנן מסגרות נוספות שטרם נגעתי בהן, כמו האוצרות התיעודית, אבל נדמה לי שבתור פוסט פותח תיאבון זה די והותר. חוץ מזה, נראה לי שבשביל תמונה מעודכנת וכנה יותר כבר אצטרך לדווח מהשטח, או להיעזר בכם ובכן באיזור התגובות.