״את לי לילה״, סקירה

חלי, גיבורת הסרט "את לי לילה" עובדת כמאבטחת בבית ספר יסודי. בראשית הסרט, ילדי המוסד קוראים בשמה וממתינים לרגע בו היא תפתח את השער ותשחרר אותם לחופשי. אבל המפתח לשער הוא לא זה המהותי בחייה. יש מישהי אחרת שהיא שומרת קרוב, מישהי שנעולה באותו הזמן. מדובר גבי, באחותה של חלי, הסובלת מפיגור שכלי. חלי מטפלת בגבי לבדה בדירה קטנה ומדקישה את כל חייה לטיפול – אף כי השכנים מתלוננים על הרעש אשר יוצרת גבי, הנעולה לבדה במשך שעות. אולם, מכל דמויות הסרט, חלי, שמחזיקה את המפתחות, היא הכי פחות חופשיה – כל חייה מוקדשים לגבי מתוך בחירה מודעת, מתוך אהבת האחות ואהבת הטיפול המסור בה. אף אחד אחר לא יוכל לטפל בגבי טוב יותר, וחלי שמחה להקדיש את כל קיומה לדאגה ולאחריות כלפי האחות, גם במחיר של ביטול חייה האישיים.

מנקדות מוצא זו מתחיל אחד מן הסרטים הכי סוחפים שעלו בשנים האחרונת לקולנוע. "את לי לילה" הוא סרט סוחף משום שבאמצעים קולנועיים פשוטים הוא מצליח להגיש תיאור אמין מאוד של אינטימיות בין שני בני אדם, במקרה הזה שתי אחיות, אחת מהן לוקה בשכלה. הסרט לא מבקש מן הקהל לרחם על הדמויות, כפי שסרטים על לוקים בפיגור שכלי נוטים לפעמים לעשות. הסרט, שביים אסף קורמן על פי התסריט של בת זוגו לירון בן שלוש, שגם מגלמת את חלי, בורח מכל מימד סנסציוני שיכול להיות בסיפור מסוג זה. במקום זאת, הוא מצליח להעביר את עולמן הפנימי של הדמויות ואת הקשר הייחודי שלהן, קשר שלא דומה כמעט לאף מערכת יחסים אחרת שראיתי בקולנוע.

זו קשר של תלות הדדית – גבי זקוקה לחלי על מנת לבצע את הפעולות הבסיסיות ביותר וחלי זקוקה למשענת הרגשית שהטיפול בגבי מאפשר לה. היא לא מסוגלת לדמיין חיים אשר אינם טיפול בלתי פוסק באחותה. גבי עושה שימוש באוצר מילים מצומצם מאוד, אך במהלך הצפייה הקהל לומד לקרוא טוב יותר ויותר את הבקשות שלה, שנאמרות לא רק בעזרת המילים אותן היא מכירה. הקהל גם רואה כיצד הדאגה והנתינה של חלי באות לביטוי בדרכים שונות, חלקן יכולת להיתפס כבעייתיות במידה ויראו אותן מחוץ להקשר. אבל בהקשר בו אנו חוזים בסרט, התחושה היא כי לפנינו הדגמה כמעט זכה של המושגים אהבה והתמסרות. הקשר הזה מעורר הערצה, אך הסרט כל הזמן מדגיש גם את המחיר אשר הוא גובה. חלי אינה יודעת איך להתנהג בסיטואציות חברתיות שאינן קשורות לעזרה לגבי, או לניסיון לשמור על הטיפול בגבי בדירה הקטנה אותה האחיות חולקות, כאשר האמא של שתיהן מגיעה לבקר לעיתים נדירות.

שגרת החיים של האחיות עוברת סמוך לראשית הסרט שני שינויים הקשורים זה לזה: שירותי רווחה מאלצים את חלי להעביר את גבי לטיפול חלקי במעון יום, מה שלא מאפשר לה להיות המטפלת היחידה באחותה. במקביל, זוהר, מורה להתעמלות בבית ספר בו עובדת חלי, מתחיל לחזר אחריה. חלי לא ממש יודעת איך להתנהג בתגובה לחיזור, או איך לצאת לבלות בכלל. כתוצאה מכך, יותר נוח לה להעביר את מערכת היחסים עם זוהר למימד גופני מאשר לדבר עימו. מערכת היחסים היחידה בחייה היא עם דמות אשר משתמשת באוצר מילים מאוד מוגבל, ובמידה רבה חלי אינה מעוניינת בקשר עמוק ובעל משמעות עם אדם אחר, אלא במערכת יחסים מינית אשר תהווה עבורה מראית עין של חיים שגרתיים.

למרות ההתחלה הבעייתית, הרומן עם זוהר תופס תואצה. הוא, אשר עדיין חי עם אמו בשנות השלושים לחייו, מראה גם נכונות לעזור בטיפול בגבי. עקרונית חלי אמורה לשמוח על העזרה ועל בן הזוג הקשוב והתומך, אך מאידך מדובר בעוד פגיעה בבלעדיות על הטיפול אשר הייתה לה. במשך חלקים ארוכים מן הסרט שלוש הדמויות הללו מצויות יחד בדירה הקטנה, מה שגורם למערכות היחסים להתפתח בקצב ששומר כל הזמן על מידה של עניין בנוסף לאמינות. הסרט מכיל כמות קטנה מאוד של תפניות דרמטיות או גיוון באתרי הצילום, אבל הוא עשיר מאוד בבניית דפוסי התנהגות של כל הדמויות, מה שיוצר עולם אמין, החודר מתחת לעורו של הצופה בדרך ליצירת אפקט רגשי שאותי המשיך להסעיר גם שבועות לאחר הצפייה.

המעלות הרבות של הסרט לא באו בהפתעה. אסף קורמן הוא מזה כמה שנים אחת מן ההבטחות הגדולות של הקולנוע הישראלי. בשנים האחרונות הוא רשם כמה עבודות עריכה מעניינות על סרטים מאוד שונים באופיים, כגון "מי מפחד מהזאב הרע", "מפריח היונים", "המשגיחים", "כלת הים", "מאיה", ו"הנותנת" (רשימה חלקית). אבל עוד קודם לכן הוא לכד את תשומת לבי בעקבות סרטיו הקצרים הנהדרים. "יומולדת" היה סרט דרמה קטן המעורר סוג של הזדהות עם דמות אשר תהיה הנבל ברוב הסרטים. "מותה של שולה", בו הבמאי ובני משפחתו מגלמים את עצמם, לוקח סיפור על מוות של כלבה והופך אותו ליצירה על בדידות, יחסים בתוך המשפחה והזדקנות. מי שניצב במרכז הסיפור הוא אביו של קורמן, השחקן הגדול יוסף כרמון. אבל הסרט היה לא רק הפיכה רגישה של סיפור אישי לסרט נוגע ללב, אלא גם הדגמה של ביצוע קולנועי מהודק אשר לא הופך את החשיפה האישית למפגן שחצנות או גימיק, אלא לכלי לדיון בנושאים הנוגעים לא רק למשפחה המתוארת, אלא לאדם באשר הוא אדם.

המגמה הזו של קורמן המשיכה גם בסרט קצר נוסף שביים מאוחר יותר לפרוייקט "תל אביב – לוקיישן" בהפקת בית הספר מנשר, ובו תיאור של רגע קטן בחיים בו זוג לומד על עלייה צפויה בשכר הדירה. "את לי לילה" מבוסס על חיה של בת זוגו של קורמן, השחקנית הראשית והתסריטאית של הסרט – לירון בן שלוש. בן שלוש מביאה לתפקיד יותר מניסיון החיים שלה ויצירת אפקט של אמינות עבור מי שמכיר מעט את מאחורי הקלעים של העבודה על הסרט. היא מביאה גם תמיכה בשחקנים אחרים ומגוון של הבעות פנים ושליטה בקול שלה, בדרך להופעה כובשת שנושאת את הסרט על כתפיה, אבל לא במובן של גניבת ההצגה מן השחקנים האחרים או מן ההיבטים הקולנועיים של היצירה. קצת מעייף להחמיא לסרט שוב ושוב, אבל המצב הוא שהכל בסרט פשוט עשוי בצורה נכונה ומדוייקת.

מבין כל התפקידים בקולנוע, דומה כי במשחק הכי קשה להגדיר את הטכניקה בה המשחק הופך לאיכותי. קל לומר כי שלושת השחקנים הראשיים בסרט מספקים תצוגה נהדרת, קשה יותר להסביר למה. יעקב זדה דניאל, בתקפיד זוהר, מספק תצוגת משחק הנשענת על עידון. הוא מצליח להעביר דמות אשר במידה רבה ישנו מימד של פספוס בחייה, אבל זוהי דמות שגם מוכנה להזדמנות להתחלה חדשה ושאיפה להיות אדם טוב יותר. הפתיחוּת שלו עומדת בניגוד מסוים לקשיחות ולהססנות אשר בן שלוש משדרת במשחק שלה, מה שגורם להתפתחות מערכת היחסים בזוגיות הלא-בדיוק-שגרתית שהם מציגים על המסך להיראות אמינה.

התפקיד של גבי ראוי לתשומת לב שונה, כי מדובר בתצוגת משחק שקשה לי לחשוב על משהו שדומה לה. הנטייה הטבעית היא לראות בתפקידים של נכים ופגועים שכלית מסוגים שונים כלי לסחיטת שבחים ופרסים עבור שחקנים. דאנה איבגי, שמגלמת את גבי, אכן זכתה בפרס אופיר על משחקה בסרט זה. אבל אף שחקן שגילם דמות הסובלת מפיגור שכלי לא העביר תחושה של עומק ועולם פנימי כפי שעושה איבגי בסרט זה. מבעד לאיפור אשר שינה את פניה המוכרות של השחקנית, איבגי מספקת את אחת מן התצוגות הווקאליות היחודיות והחזקות הזכורות לי בקולנוע. גבי שבה וחוזרת על המילים "פיתה", "הופה", ו"קפה" (ועוד מילים ספורות) כתחליף למשפטים שלמים, או כהצהרה בהירה של הבקשות והרגשות שלה. רק על ידי שינוי האינטומציה, איבגי מצליחה לגרום לכל חזרה על המילה להיות אחרת וגם להעביר את הכוונה שלה בבחירה במילה, מעבר לבקשה לקבל מעט אוכל או קפה.

על רקע כתוביות הסיום של הסרט אפשר לשמוע את איבגי אומרת משפטים שלמים במקום מילים בודדות, כאשר היא שרה את השיר של בועז שרעבי אשר נתן את כותרתו לסרט. במקור, שיר אהבה של גבר לאישה אשר הלכה עם מישהו אחר, אך עבורו בלעדיה אין קיום, הוא עדיין אוהב אותה כל לילה. השיר מקבל מימד אחר כאשר הוא מושר על ידי אישה, ובהקשר של הסרט הוא בודק האם האהבה האינטימית בין האחיות יכולה להמשיך גם כאשר הן לא כל העולם אחת של השנייה – יש גבר בחייה של חלי, גבי מטופלת במעון יום ויוצרת גם קשר עם מטופלים אחרים.

רובד נוסף של הקשר לשיר הוא שם הגבר בסרט – "זוהר", כמו שמו של זוהר ארגוב, אחד מן המבצעים של השיר (ובמקרה, "זוהר" הוא גם שם הדמות שגילמה דאנה איבגי השנה ב"אפס ביחסי אנוש"). כותרת השיר מעניקה לקשר מקור משמעות מינית, אבל הקשר האינטימי והעוצמתי בין שתי האחיות בסרט הוא חזק יותר מתלות מינית. "את לי לילה" בהקשר של הסרט הוא ״את עדיפה לי על תענוגות הגוף וקשרים רומנטיים״, על יציאה לעולם שמחוץ לתא המשפחתי. הסרט דן ברגע בחיים בו חלי מבינה שאולי עליה לשחרר. להקדיש את כל החיים למען האחות זו מטרה ראויה, אך אדם צריך לחיות גם למען עצמו. אולם, לא מדובר בבחירה פשוטה. "את לי לילה" לא שופט את הדמויות שלו ולא טוען כי הן נוקטות בפעולה הנכונה באף שלב. הוא רק חולק עימן את המסע, מתאר את האהבה שלהן, את הכאב שלהן. זהו סרט קטן בתקציב ובגודל הסיפור שלו, אך גדול בדיוק בעשייה ובכנות הרגשית שלו.