פסטיבל חיפה 2014: "אלינור ריגבי: הם", "חיים כפולים", "הללויה"

אחרי ההצלחה של היום הקודם, יומו השביעי של הפסטיבל הביא עמו שלושה סרטים שאינם משיאי הפסטיבל, לטוב או לרע.
על הנייר הדברים היו אמורים היו להיראות אחרת: אחד הסרטים האמריקניים הכי מסקרנים של עונת הפסטיבלים, מותחן שייצג את גרמניה באוסקר לפני שנתיים, וסרט ממסגרת טירוף בחצות של הפסטיבל. כל אחד מהסרטים האלו בלט לי בתכנייה עוד בשלב התכנון, ולכולם נכנסתי מלא אנרגיה.
לא כולם הצדיקו את זה.

"אלינור ריגבי: הם" – "The Disappearance of Eleanor Rigby: Them"

את הבוקר פתחתי עם שני הג'ינגים הלוהטים ביותר בעולם (להוציא את פאסי וכריסטינה הנדריקס), ג'יימס מקאבוי וג'סיקה צ'סטיין, בסרט שבתוך שמו המסורבל חבוק כל הסיפור המוזר שלו.
בתחילה היה הפרוייקט השאפתני של הבמאי נד בנסון, "The Disapperance of Eleanor Rigby" (שסביר להניח שלא יתורגם באופן נאמן לעברית בעקבות הקרבה ל"נעלמת" של פינצ'ר), שני סרטים המתארים את אותה העלילה משתי נקודות מבט שונות, זו של הגבר וזו של האישה.
לאחד קראו Him ולשני Her. השניים הוקרנו בפסטיבל טורונטו, אך אז נכנס לתמונה המפיק הארווי ויינשטין שידוע כהרבה דברים, לאחרונה בעיקר כמי שמקצץ בסרטים כדי להתאימם לקהל, כפי שעשה עם "הגראנדמאסטר" ו"רכבת הקרח".
ווינשטין לקח את הפרויקט, ובברכת הבמאי (לפי השמועות), איחד את שני הסרטים לאחד תחת הכותרת "Them", וכך הוא הוקרן בפסטיבל קאן.

שני הפרוייקטים קיימים וסביר להניח שיום אחד עוד נתקל בהם, אך להפצה שוחררה בינתיים רק הגרסה המאוחדת, שהפכה מניסיון לבדוק ולחקור את הנראטיב האישי ואת תפישת הזיכרון (יש להניח) לדרמה שגרתית על זוג במשבר, בלי גימיקים או שום דבר מחוץ לנורמה. דרמה כרונולוגית רגילה, שקל מאוד להבחין לאיזה סרט מהשניים כל סצנה שייכת: הסצנות הכחלחלות-אפורות הן מעולמו של קונור (מקאבוי) והכתומות-חומות הן של אלינור (צ'סטיין).
כנראה שמי שהפסיד הכי הרבה מהסיפור הזה הם שחקני המשנה, שהליהוקים המרשימים שלהם מעידים על כך שכנראה היה שם יותר בשלב התכנון. מדובר בוויליאם הארט, ויולה דיויס (שחלקה עם צ'סטיין את הפסד האוסקר על "העזרה"), איזבל הופר, ביל האדר, קיארן הינדס וג'ס וויקסלר (רובין "מהאישה הטובה". רשימת הקרדיטים בסרטים האחרים, מעידים שארצ'י פנג'בי, קלינדה מאותה סדרת מופת, גם היא הייתה חלק מהקאסט אך כנראה נפלה בעריכה).

ברגע שהשאפתנות נחתכה מהסרט, נשארנו, כאמור עם דרמה פשוטה ונעימה, לא זכירה במיוחד, שמתארכת מעט. הסרט עדיין מקסים, גם בזכות הפס-קול היפה, אבל בעיקר בזכות מקאבוי וצ'סטיין.
לפני כמה ימים כתבתי בהקשר של "הרפתקה" שאם מי ממושאי אהבה בסרט רומנטי איננו מצליחה להפיל את הצופים בקסמו, כל הסרט יכול להתרסק, ממש כמו באותו סרט קזחי. זה בדיוק המקרה ההפוך ב"אלינור ריגבי".
צ'סטיין ומקאבוי נפלאים לחוד וביחד, ומכיוון שהצופה כל כך רוצה שהשניים יחלימו ויחזרו להיות ביחד, זה מספיק בשביל הסרט כדי להתקדם ולהיות אפקטיבי ומוצלח.
מה גם שיש לו את סצנת הסיום האהובה עלי בפסטיבל, עד כה.

הקרנה נוספת:
17.10, בשעה 19:30, אודיטוריום

 "חיים כפולים" – Two Lives / Zwei Leben

דבר מוזר קרה בהקרנת "חיים כפולים", הפקה נורבגית-גרמנית, שגם ייצגה את האחרונה בטקס האוסקר לפני שנתיים, ואפילו הגיעה עד לתשיעייה. הדבר המוזר היה, שמהמקום בו אני ישבתי, בשורה 14 שמשקיפה על רוב האולם, נדמה שאף אחד לא זז. הקהל, שהיה מורכב כרגיל בעיקר מאוכלוסייה מבוגרת יותר, שנוטה, כמו כל קהל, לבדוק את הניידים מדי פעם או להחליף חוויות תוך כדי, נדמה כיושב בשקט מופתי ופשוט מביט קדימה אל המסך ללא הסחות דעת.
על אף שהאולם היה יחסית מלא, מהמקום שלי נשמע שקט מוחלט למשך כל זמן הסרט (אם כי חברים לאחר מכן דיווחו לי שהחלפות מילים אינטנסיביות כן היו בחלקים היותר קדמיים של האולם).

רוצה לומר, לפי חווית הצפייה שלי, סרטו של ג'ורג' מאס, הוא אחד הסרטים שהקהל יותר אהב בפסטיבל, ואני חייב להודות שבצדק.
זה קרה לי הרבה פעמים בפסטיבל עד כה. כמו למשל עם "יום מפרך", "הגאולה" או "התנהגות" בין היתר – סרטים שאולי לא אזכר בשמם במהלך סיכומי סוף שנה, ששום דבר בהם לא שמט את לסתי, אבל הם בכל זאת הצלחה גדולה בעיני כי נדמה שהסרט השיג בדיוק את מטרותיו. סרטים ללא יומרה שרוצים לספק מנת רגש, מתח או הומור, מכוונים למקום הזה וקולעים בול.
"חיים כפולים" הוא לגמרי כזה. הוא בסופו של דבר דרמת מתח לסבתות, עם כמה בחירות סגנוניות די רדודות אמנם (צילום סצנות העבר ב-16 מ"מ, למשל. מוסכמה מעט מגוחכת בשלב הזה), אבל הוא דרמה מהודקת, קצת מסורבלת לפרקים, אבל כזו שמתקדמת קדימה בקצב טוב, עם תאורה מרשימה ושחקנים טובים (ליב אולמן, למשל).

אני מעדיף להמנע מתיאור העלילה, כי אני חושב שכל דבר הוא סוג של ספויילר. ולמרות שזו לא עלילה מפתיעה במיוחד, את הדברים שנגלים לנו בזמן שלהם במהלך הסרט עדיף לא לחשוף מראש. רק אומר שבמרכזו ניצבת אישה, שעברה הקשור לעולם הריגול של ימי נפילת חומת ברלין, לפתע חוזר לחייה. כמו הרבה סרטים בפסטיבל, כאמור, אני לא חושב שמדובר בצפיית חובה או משהו שלא ישכח לשנים מעכשיו, אבל הוא עובד מצויין, נראה טוב, ומחזיק את הזמן שהקציב לעצמו.
ולפי השקט באולם, הוא גם יכל להיות הצלחה בישראל.

"הללויה" – "Alleluia"

לא ידעתי דבר על הסרט הבלגי הזה כשהתחלתי את הצפייה בו, ובדקותיו הראשונות תחושה מסעירה התחילה בי, והרגשתי שאולי מדובר בסרט הטוב והמעניין ביותר של הפסטיבל. הצילום המוזר אך מלא ההשראה, עולם הסאונד יוצא הדופן של הסרט, הקצב שהוא הכתיב, כל אלו מילאו אותי התרגשות וסקרנות. כעבור משהו כמו 40 דקות לא נותר מהתחושות האלו דבר, ומאותו הרגע רק הפך הסרט לתמוה יותר ויותר.

סרטו הבלגי של פבריס דו וולץ מביא את הסיפור הביזארי והלא ברור של גלוריה (לולה דואנייס, שהופיעה בלא מעט מסרטיו של אלמודובר), המתאהבת במישל, גבר שרמנטי שמתקיים מפיתוי נשים וגניבת כספן. זה, אגב, כבר שנה שנייה שסרט דובר צרפתית מציג דמות בשם מישל כהתגלמות התשוקה והסכנה. הקודם היה "זרים על שפת האגם". גלוריה ומישל מתאהבים, מתחזים לאח ואחות ו"צדים" נשים עשירות כדי שיוכלו להשיג כסף, אך מזגה הרע והלא יציב של גלוריה משבש להם את התוכניות.

"הללויה" כל כך חסר כל אחיזה והיסטרי שלא לצורך, שבאיזשהו שלב הרמתי ידיים ואמרתי לעצמי, אוקיי, בסדר, כנראה קורה פה משהו שאתה פשוט לא מבין, שדילג לך מעל הראש, ועל כן כל שנותר לך הוא פשוט לבהות ולהוציא מזה את המיטב. כנראה שהדמויות הבלתי נסבלות, חוסר היכולת להבין אותן או להתעניין בהן, הוא בחירה מודעת של היוצרים, אחרת אין לזה שום הסבר הגיוני.
זה לא לגמרי הצליח. זה הזכיר את הצפיות בסרטים אחרים כמו "סיימון קילר" של אנטוניו קמפוס, "החיים והמתים" של סיימון רומלי ו"מוביוס" של קים קי-דוק, שצברו לא מעט אוהדים במקומות בהם הוקרנו, אבל אותי הותירו נבוך עם קרחת במקום בו גירדתי בראשי באופן אינטנסיבי מרוב חוסר הבנה ותמיהה.

לא נותר לי אלא להאשים את עצמי בכך שאני חושב שהסרט הזה הוא שטות גמורה. אני רציני. אולי זה שבעת ימי הפסטיבל שנותנים את אותותיהם, אבל "הללויה" הוא יצירה שאני לא מבין את הסיבה לעשייתה ולא לגמרי סגור מה קרה שם ולמה.

הקרנה נוספת:
16.10, בשעה 23:15, סינמטק