• סרטים חדשים: ״האירי״ של מרטין סקורסזה
  • ״עיר יתומה״, סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019

"אהבה בועטת", סקירה

21 באפריל 2014 מאת עופר ליברגל

"אהבה בועטת" (במקור: The Love Punch" – השם העברי שגוי כתרגום מילולי, אבל מעביר את הרוח הגנרית ובמידה גם את הכוונה של השם הלועזי) של הבמאי ג'ואל הופקינס הוא סרט שמספק את הסחורה – שעה וחצי של הנאה בקולנוע. סרט שהוא גם מצחיק וגם רומנטי ולא מרגיש מביך בשום שלב. אומנם אין בו יותר מדי מקוריות, בשום אופן, העלילה שלו לא הגיונית בעליל וחלק מן המסרים שלו מורכבים כמו טוקבק פוליטי – אבל הוא לא ממש מנסה יותר מדי. את מה שהוא כן מנסה לעשות הוא עושה טוב עד טוב מאוד, וגם יש בו עניין מעבר לכך, הודות לאלגנטיות של הבימוי, לשימוש טוב בליהוק ולהיותו בריטי.

דומה כי הרבה סרטים בריטים מוצאים את דרכם לבתי הקולנוע בארץ לאחרונה — ולכולם משותפת התחושה של שנינות, של שילוב בין קלישאות לחתירה תחתן ושל אהבה לבני אדם בעיקר ברגעים בהם הם מתנהגים בצורה מטופשת ו/או אנוכית, אך לא קיצונית מדי.

"אהבה בועטת" מהנה כי הוא שומר על איזון נכון של הז'אנרים בהם הוא פועל: קומדיה רומנטית וסרט שודים, שני ז'אנרים שהשילוב ביניהם פחות נדיר מכפי שניתן לחשוב, כי לא פעם הקומדיה הרומנטית צריכה תמריץ של אקשן. הגיבורים לא סובלים אחד את השני בגלוי, אבל כאשר הנסיבות מאלצות אותם לפעול יחד במצבים קשים, הם מבינים כי יש ביניהם חיבור, משיכה ואהבה משותפת לחיים בדרך מעט פרועה, בניגוד לשגרה ושמירת הכללים לפיהם חיו לפני האירועים שבתחילת הסרט.

ובמידה רבה, בתחילת הסרט גיבורי הסרט הם ההגדרה של הולכים בתלם ופועלים לפי הספר. הגבר אפילו מקפיד לומר זאת. מדובר בריצ'ארד (פירס ברוסנן) מנהל שעומד לצאת לפנסיה וכפי שהידע שהכלכלי שלו הנחה אותו, הפנסיה שלו מושקעת במניות בחברה. אלא ששבוע לפני הפרישה ובתיאום עם המעבר של הבת שלו לקולג', החברה שלו נרכשת במהלך שהוא ביצע. רק לאחר הרכישה הוא מבין כי הוא ביצע עיסקה מול חברת קש, ושהמקום לו הקדיש עשורים מחייו פשט רגל. תוכנית הפנסיה שלו ושל רבים מעובדיו ועמיתיו נשדדה. אין לו כלום. לכן הוא פונה לאשתו לשעבר, קייט (אמה תומפסון), בתקווה שאולי תעזור לו. אה, וגם היא איבדה גם את כל רכושה והעתיד של הילדים.

יחד הם עושים כנראה מה שכל זוג בריטי על סף גיל הפנסיה עושה במקרה שאיבד את כל חסכונותיו – נוסע לפאריז. זאת הייתה גם העלילה של "סוף שבוע בפריז". כשירות לקוראים האנגלים בגיל העמידה של הבלוג עלי לציין כי נסיעה לפאריז במידה ואיבדת את כל הכסף שלך אינה בדרך כלל הפתרון לבעיה. למעשה, בכל תרחיש סביר היא רק תחריף את הבעיה – ערי בירה אירופאיות הן דבר יקר, גם אם הן נורא רומנטיות ואתם רוצים לחדש מן הקסם בזוגיות (וגיבורי הסרט הנ"ל נוסעים לפאריז עדיין בשלב בו הם לא רוצים לחדש דבר, לפחות לא במוצהר).
LOVE-PUNCH

התירוץ הנראטיבי לנסיעה הוא עימות עם האדם אשר גנב להם את כל כספם בדרך חוקית לגמרי. אבל להגיד לבנאדם חלאה שהוא חלאה לא ממש מחזיר את הכסף. החלאות בסרטים יודעים שהם חלאות, אני לא בטוח לגבי החיים. אבל בפאריז הם מגלים כי החלאה הספציפית הזו בדיוק קנה לארוסתו את היהלום היקר בהיסטוריה. לכן הם מיד יוצאים לחתונה על מנת להפוך לשודדי יהלומים בשליחות הצדק, רובין הוד של עידן הפוסט-מיידוף. לצורך כך הם נעזרים בבנם ההאקר וגם בזוג שכנים/חברים טובים, בגילומם של טימותי ספאל הנהדר וסיליה אימרי. יחד הם יחטפו טקסנים, יצללו לעבר אחוזת יוקרה, ינהלו מרדפי מכוניות וגם קרב יריות עם חבית יין.

בנקודה זו, הליהוק של פריס ברוסנן עוזר לסרט, כהיפוך הצפוי של האנטי-ג'יימס בונד. הסרט לא מחמיץ הזדמנות להראות לנו כי ברוסנן לא רק סובל מכאבי ההזקנות, אלא שהוא גם נהג גרוע, סובל מפחדים ואלרגיות ולא ממש יודע לעבוד עם מחשבים. אומר זאת כך – מבין בני הזוג בו אנו צופים, האישה היא זו אשר שותה את המרטיני. שוב, אין דבר מקורי בהיפוך הזה, אבל הוא מאפשר לסרט להראות שברוסנן הוא שחקן עם חן ומודעות עצמית, כל עוד הוא לא מנסה לשיר. מה שקורה בסרט הזה בסצנה הראשונה, כאילו הבמאי מעולם לא צפה ב"מאמא מיה" (Mamma Mia!).

אמה תומפסון היא בכלל שחקנית נהדרת. זהו סרטה השני עם הבמאי ג'ואל הופקינס ונדמה כי הוא מנסה להפוך אותה בצעדים איטיים לכוכבת של קומדיות רומנטיות בשנות החמישים-ששים לחייה, אחרי "הזדמנות אחרונה לאהבה" (Last Chance Harvey). בסרט הזה היא לא רק עוברת כמושא תשוקה למספר רב של גברים בגילאים שונים, אלא כאמור גם שותה את המרטיני, נוהגת כמו נהגת מירוצים ונותנת עצות לחיים כמו אמה תומפסון. אני יודע שיש קהילה לא קטנה שלא סובלת אותה, ובמקום מסוים אני מבין זאת. אז הסרט הזה אינו בשביל אותם אנשים ועבור האחרים – אמה תומפסון נהדרת. וגם טימותי ספאל, שווה לומר זאת עוד פעם. ושאר צוות שחקני המשנה מותאם היטב לטייפ-קאסט ומרשת היטב את הסרט.

בסופו של דבר, עם כל הדברים החביבים והטובים שציינתי, צריך לציין גם שהמסר של הסרט על אהבה בגיל מאוחר הוא פשטני למדי. והוא גם מורכב ומנומק הרבה יותר מן המסר החברתי/כלכלי של הסרט. בנוסף חלק ניכר מדמויות המשנה פשוט נוהגות בטיפשות על מנת לא להפריע לעלילה יותר מדי, וכמות החורים וחוסר ההגיון יכולים להתאים לסרט גיבורי על סטנדרטי. אז היו יכולות להיות לי הרבה סיבות לכתוב ביקורת קוטלת על הסרט, אבל את השורה התחתונה כתבתי כבר למעלה – הסרט מספק את הסחורה.

the-love-punch03

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.