למה אין (כמעט) הספדים בסריטה
16 בפברואר 2014 מאת אורון שמירזו שאלה שעולה כמעט בכל פעם שעולם הקולנוע מוחה דמעה על עוד גיבור או גיבורה שאבדו, כך שאולי הגיע הזמן לתת עליה את הדעת באופן מסודר. הבעיה – כשהיא עולה באיזור התגובות, במייל או פנים מול פנים, היא כמעט תמיד מכילה מטען שלילי, שמזכיר האשמה – מה, לא תכתבו על איש או אשת הקולנוע המנוחים? למה אתם מתעלמים ממוות של במאים או כוכבים? לפעמים מגיעות גם תיאוריות קונספירציה כאלה ואחרות, בהן אנחנו כבר מורגלים לצערנו. לעיתים, מי שבאות הן דווקא ההשוואות לדברים אחרים שאנחנו כן מקדישים להם זמן ומקום כאן בבלוג בתוספת השאלה העוקצנית והרטורית – וזה כן חשוב?
אתחיל קולקטיבית ואעבור לסיבות אישיות יותר. ככלל, ואני כן מרשה לעצמי לדבר בשם כולם בעניין הזה, צובט לנו בדיוק כמו לכל אחד אחר ואחת אחרת כאשר שם גדול הולך לעולמו, מותיר אחריו רק זכרונות המונצחים בפילם או מדיות דיגיטליות. בחיי שצובט. מספיק בשביל להתעצב, להגיד כמה חבל, להיזכר שבעצם לא הכרנו אותו אישית אבל את הסרטים שלו דווקא כן, להרהר אם זה דומה, להעריך את גודל האבדה. לפעמים, כאשר זה נוגע לנו במקום אישי באמת, מי מאיתנו שמרגיש צורך בהחלט כותב משהו. כך היה למשל כאשר עופר חלק כבוד לפועלה של נורה אפרון ז"ל, אור ספד לטוני סקוט ז"ל, וכל חברי הבלוג שהכירו את אמיל (מילק) קנבל ז"ל הציפו סיפורים על המורה שלהם (כשמכירים אישית זה קצת שונה).
במילים אחרות, מוות של איש או אשת קולנוע אינו שונה מכל נושא חדשותי אחר כאן בסריטה – אם יש לנו משהו אישי להגיד בנושא, ודאי שנכתוב זאת. אבל אם רק בידיעה חדשותית עסקינן, הרי שאפשר לקרוא עליה בעשרות מקומות אחרים ברשת. אנחנו ממש לא מרגישים צורך להשתתף רק כדי להשתתף וזה ממש לא אומר שפיליפ סימור הופמן ומיקלוש ינצ'ו, שהלכו לעולמם לאחרונה, לא היו בעינינו שני נפילים אמיתיים, כל אחד בתחומו. ובטח שזה לא אומר שאין אנו מכבדים את זכרם ופועלם. אולי להיפך. אבל כאן אני כבר נכנס לדעה האישית שלי לגבי דרכים בהן נהוג להתאבל קולקטיבית בעידן האינטרנט, כך שאמשיך תוך הסתייגות שייתכן ולא תאהבו במיוחד את המשך דבריי והם אינם חלים על הבלוג כולו ו/או על מה שכתבתי עד כה בשום צורה או אופן. אבל חשוב לי לכתוב אותם בכל זאת, אולי כך ארגיש מובן יותר.
אז יכול להיות שזה רק אני, אבל "מנהגי האבלות" של ימינו לגמרי סתומים בעיניי. קודם כל, ישנו העניין המורבידי של מוות בתור ידיעה חדשותית. כמובן שאם אחד משחקני האיכות של הוליווד מצא את מותו בצד הלא נכון של מזרק הירואין יש סיבה לדווח על כך, וכמובן שכאן גם עולה הצורך להספיד אותו ולסכם את פועלו במהירות הרבה ביותר, פן יקדימו אותך אתרים אחרים. וכך הופכות מיתות שהן ידיעות חדשותיות לצהובות כמו רכילות ומוכנות מראש כמו אייטמים לפני עונת האוסקר. תהיתם ותהיתן פעם כיצד אתרים גדולים מתקתקים הספד בתוספת סיכום קריירה שלמה של ענק בתוך זמן אפס מרגע היוודע הדבר? קוראים לזה "נוהל חבצלת", וזה אומר שלכל כוכב עבר מזדקן כבר יש הספד מוכן ומאוד לא ספונטני, השמור בתיקיות המערכת ומחכה להישלף בשעת כושר. העניין הוא לא רק להקדים את המתחרים בהודעה עצמה, אלא לייצר הספד אינסטנט שישאיר את הקוראים באתר לפחות כמה שניות, עד שיפרשו לקרוא משהו אחר שקורץ להם באתר. הופך את כל העסק לקצת מגעיל ומאוד לא מכבד, הלא כן?
עוד בעניין מוות כמביא רייטינג וטראפיק אולטימטיבי, ישנו הנושא המזוויע לא פחות דירוג המיתה. הרי אם היה זה מוות טבעי או ממחלה ממושכת של אדם מבוגר, אפקט ההלם לא ממש משחק תפקיד (לעיתים השוק הפוך מן המקובל, והדבר מלווה בהתבטאות מחללת הכבוד "מת? בכלל לא ידעתי שחי!"). מה גם שבמקרה כזה ה"חבצלת" שתיארתי לעיל מוכנה מראש ואפשר לתת לציבור את מה שהוא מבקש בקלות ובמהירות, רק לחמם ולהגיש. אבל מה אם מדובר בהתאבדות, מוות לא טבעי או תאונה מכל סוג, של אדם שנקטף בדמי ימיו? במקרה כזה, המערכת באמת נכנסת לסחרור משום שיש להכין הספד אמיתי וספונטני. רוב המערכות פונות לוויקיפדיה, ואם תסלחו רגע, לא רק שאין שום דבר מכבד בהספד המשכפל את עצמו בכל האתרים, אלא שזה פשוט נראה רע. לא אישי, לא מכבד, לא הספד בכלל. דיווח שנע בין הלקוני למתענג על הפוטנציאל הרכילותי, ואז סיכום מוטה של קריירה שלמה. מדוע בעצם צריך לעשות העתק-הדבק במקום פשוט להפנות לערך הרלוונטי? אם היינו עושים זאת כאן בסריטה, כלומר מסכמים חיים מקצועיים שלמים של אדם בכמה שורות, זה באמת היה הופך אותנו לרגישים יותר, מכבדים יותר?
המוות המכה בתדהמה של הופמן הוכיח, לצערי, את מה שאני ירא ממנו. אני תמיד שב וכותב שאנחנו לא מחפשים פה טראפיק בכל מחיר, והדבר לא שונה לגבי מיתות שעליהן אני פשוט לא מוכן "לתפוס טרמפ". מצד שני, הצביטה הרגישה אמיתית וכך גם הרצון לשתף ולהשתתף. אז התלבטנו האם לפחות לשנות את תמונת הקאבר שלנו לזכרו של פס"ה, ותוך זמן קצר לאחר שבחרנו לעשות זאת, פייסבוק שמח להודיע לי שהסטטוס הזה מאוד מצליח, גם בלייקים וגם בתגובות, ואף הציע לי לשלם כסף על מנת לקדמו עוד יותר בפלטפורמה הפייסבוקית. למרות שאלגוריתם של פייסבוק הוא זה שהתנהג בצורה לא אנושית או רגישה, היה בזה משהו כל-כך ציני ולא מכבד עד שכבר שקלתי לרדת מכל העניין. אבל אז הבנתי שנוצרה כאן עוד במה לאנשים לחלוק את מחשבותיהם ורגשותיהם, ויש כאן משהו שהוא גם מנחם ואמיתי, לא רק פופולריות גואה על חשבון גופה שטרם התקררה. זהו הצד השני של המטבע, זה שמזכיר לי מדוע נוצרו הספדים מלכתחילה ואיזה צורך הם ממלאים.
עם זאת, יש לזכור שהפניות זרקור הוא משהו שאנחנו עושים זאת כל הזמן, גם בלי הטריגר הנורא של עזיבת העולם הזה. הרי אין באמת צורך שמישהו ימות, או יעלה לכותרות בכל הקשר אקטואלי אחר, כדי לחגוג את פועלו. עופר נזכר במיקלוש יאנצ'ו ז"ל בעת שצפה בכלל בסרט של סרגיי לוזניצה, וכתב כל-כך יפה על פיליפ סימור הופמן עוד בבלוג הסולו שלו (לדעתי זה הטקסט היחיד בעברית על הסרט שהופמן ביים, "ג'ק יוצא לשייט", שלא רבים מן המספידים בחרו להתייחס אליו וחבל, אבל ככה כשההיסטוריה נכתבת על ידי ויקיפדיה).
למעשה, הייתי נותן כאן לינקים לכל הפוסטים שלנו שסוקרים את פועלם של במאים ושחקנים בעודם בחיים, אבל אני חושש… כבר קרה לי מקרה – התמזל מזלי לכתוב את ביקורת הקולנוע השנייה בקריירה שלי על סרט חדש של רוברט אלטמן, אחד היוצרים האהובים עליי אז וגם היום. סיימתי אותה במילים: "הוליווד, וגם אנחנו, יכולים רק לקוות שהוא יישאר בסביבה עוד הרבה זמן". אבל אלטמן זצ"ל הלך לעולמו חודש אחד בלבד לאחר מכן, מותיר אותי עם רגשות אשם שטרם השתחררתי מהם. מה שמעביר אותנו היטב לנושא הבא.
הקירבה שיצירות אמנות או בידור כמו סרטים גורמים לכולנו לחוש אל שחקנים ושחקניות, או יוצרים ויוצרות, היא הצביטה שאנחנו מרגישים בלב כאשר הם הולכים לעולמם. באמת שאבין, גם אם לא תמיד אזדהה, עם כל סוג של אבל שחשים אנשים ונשים על לכתו של כוכב קולנוע אהוב או יוצר שיצירתו נגעה בהם או בהן, אפילו עד לרמה של בכי או עצב קיצוניים כאילו היה מדובר חלילה וחס באדם שהכירו באמת. עם זאת, חשוב לזכור שני דברים. האחד הוא שרובנו, אם לא כולנו, הכרנו רק את הפרסונה הציבורית של אותו כוכב נערץ, ומשפטים כמו "הוא היה אדם כזה וכזה" לא ממש מוסיפים כבוד לאף אחד.
הדבר השני, שספק סותר את הראשון, הוא שכל ביטוי של אבל הוא לגטימי ממש כמו אי-ביטוי של אבל, כלומר אבל אישי שאינו מוחצן. ושום הספד-ויקיפדיה, סטטוס בפייסבוק או כל תגובה אחרת למשמע ידיעה חדשותית מעציבה לא מעניקה זכות לבקר את האחר או להטיח בו האשמות על כך שאינו נוהג כמוך. מי שקורא וקוראת אותנו מספיק זמן כבר יודע ויודעת שאנחנו לא ממש "משחקים את המשחק" של גופי תקשורת אחרים, אלא מנסים לחצוב לנו דרך משלנו. לפעמים יש חפיפות עם הנורמה, לעיתים לא, אבל על הכל חשבנו ועל מה שאנחנו כן עושים הרהרנו רבות.
אלה היו המחשבות שלי בנושא, כמובן שאני פתוח לשמוע דעות אחרות ובמיוחד הסברים שלא כתבתי כאן לגבי חשיבות נוספת של הספד אינטרנטי לאושיה כזו או אחרת. כי מעבר לעובדה שמוות של אדם שתרם או תרמה לעולם הקולנוע בכל דרך שהיא תמיד יעציב אותי, יכול מאוד להיות שאני חושש עד כדי ערפול הדעת מהצטרפות לאיזה פס ייצור של הספדי בזק שיהפכו את סריטה לכל מה שהוא מנסה לא להיות. אם זה המצב, באמת שאני מעדיף לדעת. ושיהיה שבוע של חדשות טובות.
מסכים מאוד עם מה שכתוב כאן בצורה נהדרת. הרבה פעם כתבות ההספד הללו נראות כמו רשימות ten things you didnt know about…
מצד שני, אירועים כאלה (טרגדיות?) הן כן הזדמנויות טובות לעסוק במהות עמוקה יותר של יצירה קולנועית ושל כתיבה על קולנוע. סוג של why we fight. נקח את פיליפ סימור הופמן כדוגמא- זו הזדמנות לדבר על סגידה ליופי בכוכבי הוליווד, על הטרגדיה של שחקני משנה נצחיים (שהוא הצליח לצאת ממנה), ועוד מלא נושאים.
נדמה לי שהנצחת השוני והייחוד של אנשים כאלו היא דרך טובה להתנגד לפס הייצור שמשתלט לנו על הקולנוע.
אני הגבתי לפני כשבועיים והעליתי את השאלה, בעיקר בשל חוסר ההתייחסות למותו של יאנצ'ו. אני מסכים אתך בכל מה שכתבת כאן ואני (ורבים אחרים) חוזרים הנה דווקא משום שהבלוג לא פועל "על אוטומט" והנימה האישית בו הופכת אותו לשונה כל-כך מאתר חדשות. עם זאת, בכל זאת צורם לי שבשום מקום (ואני מצטער לחזור על עצמי, אבל בכל זאת הרפרנט של רובנו הוא עיתון "הארץ") לא התייחסו למותו של יאנצ'ו כשם שקרה עם אושימה שיקר לי במיוחד בתור חובב נלהב מזה עשרות שנים של הקולנוע היפני. הביקורת שלי בשום אופן לא כוונה ל"סריטה" אם כך השתמע, אלא לשכחה הכללית עם מותו של במאי חשוב, אשר מודגשת אל מול הכתבות שטורחים לנפק בכל פעם שנפטר איזשהו שחקן הוליוודי לא חשוב במיוחד (אני ממש לא מתכוון להופמן כמובן). גודאר כתב פעם מאמר עם פטירתו של פריץ לאנג בשם "מותו אינו תירוץ" אז לדעתי מדי פעם מוות יכול להיות תירוץ כדי להעלות באוב במאי נשכח…
פוסט נפלא ואמיץ. מאוד מתחברת למה שכתבת.
מה שכתבת על כך שיש ערוצים שמכינים "הודעת פטירה מראש" לסלבריטאים למקרה שאחד מהם ימות, הזכיר לי פרק ברוק 30, בו ג'נה וטרייסי נכנסים לאחד החדרים במערכת ורואים את הודעת הפטירה שלהם על המסך, כשהם שואלים את הצוות מה פשר הדבר- הצוות מסביר שהם מכינים לכל הכוכבים ברשת הודעת פטירה ודואגים "לעדכן" אותה כל כמה שנים. התגובה שלהם לעניין היא התחלת תחרות למי תהיה הודעת פטירה יותר טובה מה שמוביל אותם להתחיל לעשות דברים שהם רוצים שיכנסו להודעת הפטירה וכו'. כמובן שזו סאטירה מאוד ברורה. ואני קצת בשוק לשמוע שהדבר הזה קיים במציאות (כלומר הודעות הפטירה מוכנות מראש). כשהמציאות מתחילה לחקות עלילה בתוכנית סאטירה אבסורדית, זה דיי מזעזע אותי.
הודעות הפטירה היו הרבה לפני רוק 30 – ומדי פעם דלפו החוצה בטעות. זה רק מקרה רגיל בו הסאטירה חיקתה את המציאות
וואלה? זה עדיין עצוב.