"ארגו", סקירה

באופן גס אפשר לחלק את הקולנוע האמריקני האולפני (כלומר, הלא-עצמאי) לבדיוק שני מחנות: סרטי הקיץ וסרטי האוסקר. נדמה שבשנים האחרונות כל סרט שיוצא מתוך התעשייה ההוליוודית חייב לעצמו סטמפה ברורה של אחד מהם.
סרטי הקיץ הם כמובן הסרטים שמשתחררים בין סוף אפריל לסוף ספטמבר, והם כוללים הפקות ענק בידוריות לחלוטין שמטרתן היחידה היא להכניס כסף. כל שנה הסרטים האלה הופכים להיות עצומים ומשוכללים יותר, ולכן, רוב הפעמים, גם בידוריים וסוחפים הרבה יותר. השנה "סרט הקיץ" הראשון שהגיע אלינו היה "ג'ון קרטר" (זו הסקירה של אורון, כתזכורת). הוא הקדים את חבריו בכמעט חודש כאשר תאריך ההוצאה שלו נקבע למרץ, וסביר להניח שהתואר שלו כ"הכשלון הכי גדול של אולפני דיסני אי פעם" קשור איכשהו למהירות שבה שחררו אותו. באותו חודש גם קיבלנו את "משחקי הרעב", "זעם הטיטאנים" ו"רחוב ג'אמפ 21". זה היה החימום. מאי כבר נכנס להילוך גבוה עם "הנוקמים" ו"גברים בשחור 3". העניין החזיק עד ספטמבר בו סגרו את עונת הקיץ "זהות גנובה" ו"השופט דראד". "לופר" שגם יצא באותו קיץ שימש כמין חוליית מעבר.

סרטי האוסקרים הם כינוי לסרטים של עונת הסתיו-חורף. הצעירים חזרו ללמוד ופחות או יותר עד החגים הנוצריים אין ממש סרטים שפונים לכל המשפחה. בשלב הזה מתחילים לצאת הסרטים שזכו לחשיפה בפסטיבלי הקיץ (טליורויד, טורונטו, סנטה ברברה) וצברו באז של ביקורות. אבל הסיבה שהסרטים הכבדים וה"חשובים" של הוליווד יוצאים בסביבות נובמבר היא העובדה שחודש לאחר מכן מתחילה עונת הפרסים והאולפנים שומרים את התותחים הכבדים שלהם לתקופה הזו, שמא ילכו לאיבוד בזכרונם הגם ככה קצר מדי של חברי האקדמיה. במהלך שנות האוסקר האחרונות מעט מאוד סרטי קיץ הצליחו לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר. "התרסקות" הוא האנורמליה המפורסמת ביותר.

"ארגו" (Argo), לשמו התכנסנו, הוקרן לראשונה בטלורייד (סוף אוגוסט) וטורונטו (תחילת ספטמבר) שם זכה להתלהבות עצומה. המבקרים שנכחו באירוע מיהרו למרוח את המילה "אוסקר" בכל משפט שכתבו על הסרט. "וורנר ברוס", האולפן שהפיק את סרטו השלישי של בן אפלק כבמאי, הבין שיש לו ביד סוס מרוץ משובח והחליט למנן את הפצתו. עדות מקומית לכך ראינו כאשר הסרט נמשך בשנייה האחרונה מפסטיבל חיפה בסוף ספטמבר, ויצא לקולנועים רק עכשיו, שלושה חודשים לאחר מכן. בארה"ב, אגב, הוא מופץ מסחרית מאז אוקטובר עם הכנסות מרשימות.

בזמן שסרטי קיץ יוצאים אצלנו ממש בסמוך להקרנתם בחו"ל – לעיתים אפילו פחות משבוע ימים – כשזה מגיע לסרטי האוסקר זה סיפור שונה לחלוטין. הסרטים מגיעים אלינו חודשים אחרי הקרנותיהם הראשונות לקהל (זו אינה אשמת המפיצים בארץ, אגב. הם תלויים בהחלטות האולפנים ההוליוודיים) כשבזמן הזה הם כבר הספיקו להטחן בכל בלוג אוסקר, בכל פודקאסט סיכום שנה, ובכל אתר ביקורת שקיים באנגלית. זה אומר שסרטי האוסקר מגיעים אלינו עם כל כך הרבה באז ושמועות שהמטוס שמביא אותם לארץ בקושי מתרומם. הבעיה היא שכשאר אנחנו סוף סוף מתיישבים לראות את הסרטים האלה, נרצה או לא נרצה, במצב מפומפם ביותר, קשה לנו מאוד להסתכל עליהם באופן טרי ונקי. לעיתים אנחנו גם נזרק לקיצוניות ואז או שנתלהב ממנו כמו אחינו בניכר, או שנפטור אותו כ"אובר-רייטד". נדמה כאילו כל הווית סרטי האוסקר – לא משנה רמת איכותם – מצטמצמת אך ורק לפקטור הצלחתם בפרסים וזה מבאס. אפילו אנשים שלא מתעניינים באוסקר או שלא חושבים שמדובר בתקן איכות – ובואו נודה בזה, מדובר ברוב צופי הקולנוע. ובצדק – לא יכולים להתעלם מזה או להוציא את זה מחוץ לשיח ("אז בוא ל"ארגו", שמעתי שזה הולך לקחת את כל האוסקרים").
שיהיה ברור, הסיבה שהצופים הרגילים זוכרים בכלל את שמות הסרטים האלו, היא החמישה קילו המוזהבים האלה שמחולקים בחודש פברואר כל שנה. העיתונאים והיח"צנים מתבססים על זה. אני זוכר ששנה שעברה שמי הופיע על פוסטר של "משחקי שלטון", אחד מ"סרטי האוסקרים" שאפילו לא הספקתי לראות בזמן הכתיבה. המשפט שהופיע בכתבה בעכבר העיר לקראת פסטיבל חיפה היה: "זוהי דרמה פוליטית שנחשבת כשחקן חזק במירוץ לאוסקר על אף תגובות צוננות ברובן מפסטיבל ונציה" (העתק-הדבק). שימו לב כמה הסתייגויות הכנסתי לשם. על הפוסטר של הסרט הופיע המשפט: "שחקן חזק במירוץ לאוסקר!" עם שמי מתחת, כולל סימן הקריאה שכלל לא הופיע בטקסט המקורי. אז כן, האוסקר מדבר. למעשה, הוא בועט, גם אם הוא עדיין ברחם.
"ארגו" הוא בדיוק מסוג הסרטים האלו.
נכון לכתיבת סקירה זו "ארגו" זכה בפרס סרט השנה אצל שישה תאי מבקרים (סן דייגו, פלורידה, דרום-מזרח, סיינט לואיס, אוקלהומה ונבאדה) והוא מועמד לפרסי בחירת המבקרים ואיגודי השחקנים והמפיקים. אגב, נכון לכתיבת סקירה זו, בעיני "ארגו" גם המוביל לזכייה באוסקר. אבל חזון למועד וכו' וכו'.
מה שאני מנסה לומר הוא ש"ארגו" מגיע אלינו עם הילה של "סרט הוליוודי משמעותי" בגלל שהאולפנים משקיעים במרוץ שלו המון כסף. פרסי המבקרים עומדים בשורה יחד אתם. בזמן ההקרנה עכשיו הוא לא "ארגו" ולא "הסרט החדש של בן אפלק" ואפילו לא "הסיפור האמיתי על הצלת אמריקנים מאירן". הוא אך ורק "סרט אוסקר". וזה קצת מתסכל, במיוחד בהקשר הזה, כי אפשר להגיד הרבה דברים טובים על "ארגו" (ואת כולם גם אגיד), אבל "סרט הוליוודי משמעותי" הוא כנראה האחרון שבהם.

אז נחזור קצת אחורה.
"ארגו" הוא, כאמור, הסרט השלישי של בן אפלק. ובן אפלק הוא אחד מהאנשים היותר מרתקים של העת האחרונה בהוליווד רק בגלל שהוא הצליח לצאת ממקום מאוד אפל. אפל יותר מההתמכרות לסמים של רוברט דאוני ג'וניור ואפל יותר מרצף הכשלונות של אל פאצ'ינו.
הבעיה הכי מרכזית של בן אפלק בין השנים 1997 ל-2006 הייתה שהוא פשוט היה מאוס. כל כך מאוס, שהמחשבה שהדושבאג הזה – שזכה לפארודיות בכל סדרת אנימציה ובכל לייט-נייט – יצליח למתג את עצמו מחדש ולהפוך לאישיות גדולה של האולפנים האמריקניים הייתה מפוקפקת במקרה הטוב.
אחרי שזכה באוסקר על כתיבת "סיפורו של וויל האנטינג" עם מאט דיימון ב-1997 כאשר היה בן פאקינג 25 (אני זכיתי במלגת הצטיינות חברתית בסם-שפיגל כשהייתי בן 25. שלא יתחיל לעשות עלי פוזות, כן?), נדמה היה שאפלק פשוט שם לעצמו כמטרה להיות היצור הכי בלתי נסבל על מסכי הקולנוע. הוא בחר סרטים איומים ("ג'ילי", "דרדוויל", "צ'ק פתוח", "פרל הארבור"), הפך למפורסם יותר בזכות הרומנים שלו מאחורי הקלעים יותר מאשר הופעותיו ובאופן כללי פתח פער מביך מול חברו מאט דיימון.
הכל השתנה ב-2006 כאשר אפלק זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ונציה על תפקידו בסרט הלא רע "הוליוודלנד". לחשוב על שחקן כל כך חיוור שמקבל פרס כל כך יוקרתי (על אף שלא הייתה לו מי יודע מה תחרות באותה שנה) היה מוזר במקרה הטוב. אבל זו הייתה רק ההתחלה לחזרה למסלול של אפלק.
שנה לאחר מכן ביים את סרטו הראשון "נראתה לאחרונה" (Gone Baby Gone). הסרט הפך לאחד מחביבי הביקורת באותה שנה ושריין מועמדות לאוסקר לשחקנית איימי ראיין בקטגוריית המשנה. אפלק לא שיחק בסרט, אלא נתן את התפקיד הראשי לאחיו השחקן המעולה קייסי אפלק.
השבחים על "נראתה לאחרונה" התגלו כמוצלחים. זוהי דרמת מתח אינטילגנטית על נסיונו של בלש למצוא ילדה נעדרת. אפילו מקטגריו הגדולים של אפלק נאלצו להודות שהנסיון הצליח.
ב-2009 ביים את סרטו השני והפחות-מוצלח-אם-כי-טוב-מאוד "גנב עירוני" (The Town) שהיה מרחק של משהו כמו 127 שעות ממועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר. בין לבין אפלק גם התחיל לשחק בסרטים לא מושמצים כמו "שם המשחק" (State of Play) ו"קומפני מן" תוך כדי שהוא מתרחק מהצהובונים ושומר על פאסון מול המצלמות. זה עבד נפלא, וכיום, עם סרטו החדש, כבר הרבה פחות כיף לצחוק על אפלק.

כמו ב"גנב עירוני" גם הפעם אפלק לקח על עצמו את התפקיד הראשי, אבל שלא כמו אז, אין לו קרדיט על כתיבה. לא שזה אומר משהו פרקטי על מעורבתו או אי-מעורבותו בתהליך.
הסרט מבוסס על סיפור אמיתי ובו סוכן CIA (אפלק) מגייס לטובתו מפיק הוליוודי ומאפר זוכה אוסקרים כדי להציל באופן מקורי למדי קבוצת אמריקנים שכלואה באירן. אם להיות ציניים יש פה איזו התחנפות של אפלק אל התעשייה בה הוא עובד, הרי בסופו של דבר זה סרט על איך הוליווד הצילה חיים, אבל גם זה לא היה באמת משנה אם הסרט לא היה עובד. והוא עובד. עובד נהדר אפילו. זאת הכותרת, אם תרצו. אבל אני מניח שאתם כבר שמים לב שאיזשהו "אבל" גדול עומד להגיע…
אבל אני משהה רגע את ה"אבל" ברשותכם.

"ארגו" הוא מה שאנחנו אוהבים בקולנוע אמריקאי מסחרי. הוא מותח, הוא מצחיק, הוא משוחק מצויין והוא לא מעליב את האינטליגנציה של אף אחד במהלכו. הסיקוונסים נבנים נהדר לטובת בניית מתח או לטובת הנחתת פאנץ'-ליין מדוייק. הצילום נע בין "צילום חדשותי" לבין צילום הוליוודי קלאסי באופן שלא גורם לאי נוחות, המוזיקה אפקטיבית ומונחת כמו שצריך. זהו אחד הסרטים שהכי נהנתי לצפות בהם השנה, אמריקאי או לא. אי אפשר שלא להוריד את הכובע בפני איך שהאנשים האלה יודעים לספר סיפור.

אבל

האמת היא שאני יכול לחלק את מחשבותי על "ארגו" לשתיים: בזמן הצפייה ואחריה.
את החלק החוויתי של זמן הצפייה כבר הסגרתי בפסקה הקודמת ומלאת הסופרלטיבים. יצאתי מהסרט מלא אנדרלין ומחוייך, הישג ראוי ומעורר קנאה לא משנה איך מסתכלים על זה. העניין היה שכעבור שעתיים מתום הסרט התחלתי לחשוב עליו ברצינות ואז הכל קרס. הבנתי שהדרך בה אפלק ביים היא מאחז עיניים סוחף מאין כמוהו שנועד להסתיר את העובדה שהסרט הזה דק ושטוח כמו דגל מפלסטיק. דגל אמריקני, כמובן.

שתי בעיות מרכזיות יש ל"ארגו" שמונעות ממנו להיות סרט גדול באמת. הראשונה היא העובדה שאין לו דמויות, והשנייה היא, למרבה הצער, השחקן הראשי. אך יותר מזה: שתי הבעיות האלו הן בעצם אותה בעיה.
הדמות החלשה ביותר היא של הגיבור: הפעם הראשונה שטוני, סוכן הCIA שמגלם אפלק, מופיע לפנינו היא בשוט הנע על צירו וחושף לנו דירה. הדירה קטנה למדי ומלאה בשאריות של אוכל אסייתי טייק-אווי ובקבוקי שתייה. בסוף השוט הזה נראה טוני מוטל על המיטה ונדמה שבין הרגע שנכנס הביתה לבין הרגע בו נרדם לא הייתה מעורבת מקלחת.
אני חושב שמדובר באחת הקלישאות הגדולות והעצלות ביותר של עיצוב דמות של קרייריסט מוזנח. כאילו מרטין ריגס לא נכנס לחיינו באותה צורה עוד ב-1987. אוכל אסייאתי בקופסאות ובקבוקים ריקים. גבר ישן לבדו. טלפון מעיר אותו. האמת היא שהייתי אוכל את זה אילולא תנועת המצלמה שחושפת בפנינו לאט את כל פינות החדר, כאילו לא ראינו סרטים בארבעים השנים האחרונות והעיניים שלנו לא היו קולטות את זה מיד גם אם הסצנה הייתה מתחילה בקלוז-אפ של טוני הישן או הטלפון המצלצל. הקטע הזה לא היה בולט במיוחד אלמלא הסתבר שזו למעשה תצוגת תכלית של כל הבעיות שיהיו בסרט מרגע זה.
מאותה הסצנה אנחנו נחשפים לגלריית דמויות שמגולמת על פני כמה משחקני המשנה ("נו, מאיפה אני מכיר אותו?") הטובים ביותר בסביבה. השחקנים עושים עבודה כל כך מצויינת ופוטוגנית שזה כמעט גורם לך לשכוח שהן קלישאות. נדמה שכל דמות מבוססת על איזשהו אבטיפוס שכבר נשחק איפשהו בסבנטיז של המאה הקודמת. "איש הממשל הקשוח", "הבכיר שיעשה את הדבר הנכון", "המזכיר הלחוץ", "השגריר טוב הלב" ומאידך "מנהיג החטופים", "החטוף הסקפטי", "החטופה הלא יציבה". לאף אחד מהם אין היסטוריה, אין ייחוד, אין משהו שיגרום לי להאמין שהוא בסכנה או בלחץ. היחיד שיש לו מניע פסיכולוגי הוא טוני של אפלק, ועם מניע פסיכולוגי כזה – שאפילו סטיבן ספילברג ופול האגיס כבר לא יכולים להישיר אליו מבט – עדיף שאולי לא היה לו בכלל. אבל בזמן שכאמור כל השחקנים מצליחים להתעלות על הכלום ופשוט להנות, אפלק לא שורד את האין-דמות שלו. אפלק עצמו מעולם לא היה גארי אולדמן  וכשאין לו תסריט זה בכלל בולט. זה אומר של"ארגו" אין שום גיבור שאתה רוצה ללכת אחריו באש ובמים וכמו שניסחה זו ידידה שצפתה בסרט "זה נראה כאילו הדבר היחיד שאמור לגרום לך להיות בעדם הוא שהם אמריקאיים" ואני מוסיף ומחריף: לרובם אין יותר מאפיינים מעבר לזה.
בארה"ב זה בטח עובד. בארץ זה פחות.

המבנה התסריטאי של הסרט גם הוא מעט בעייתי. הסרט מתחיל כדרמה ריאליסטית בסגנון סרטי ה"אמריקני בארץ זרה" של שנות ה-80 בינהם "נעדר", "סלבאדור" או "שנה בצל הסכנה" (אוסטרלי, במקרה הספציפי הזה). המערכה השנייה שלו היא קומדיה לכל דבר, והמערכה השלישית היא סרט מתח עוצר נשימה. ישנה ממש חלוקה ברורה בין שלושת הז'אנרים וזה מעיד אל איזשהו חוסר אורגניות.
לגבי שיאו של הסרט (אין ספויילרים) אני מעט יותר אמביוולנטי. בזמן שהסיקוונס המדובר נכנס לרשימת 20 הרגעים הגדולים ביותר של השנה, אני חושב שעל אף שהוא בעצם הרגע הכי "חשוב" של הסרט, זה הרגע שבו אפלק קורץ אלינו. הוא מותח את הרגע מורט העצבים הזה כל כך רחוק שזה כבר חצי סנטימטר מלהיות פארודיה. אפלק משחק בנו במודע ובכוונה ועל אף שאנחנו יודעים כבר הכל, כבר אי אפשר לנשום מרוב חרדה. שלא תהיה טעות, מבחינתי זו עבודה של במאי מעולה שמגובה בעורך מצויין (וויליאם גולדנברג, שהועמד לשני אוסקרים בעבר על "סיביסקיט" ו"המקור", וסביר להניח שהשנה יכפיל את הרקורד שלו בזכות מועמדות כפולה על "ארגו" ועל "כוננות עם שחר" של קת'רין ביגאלו) אבל זה בעיקר מבהיר לך שאפלק לא ניסה לייצר איזו מסאטר-פיס שתקח אוסקרים. הוא רק רצה שנהנה.

משהו שאני חייב להגיד רגע לפני סיום: כרגע מדובר על אלן ארקין כמי שיהיה המועמד היחיד על משחק בסרט. בעיני זה עוול נורא. לא רק שארקין – שחקן חביב כמעט תמיד – זכה באוסקר לא מוצדק ב-2006 ("מיס סאנשיין הקטנה"), בסרט הזה ישנם לא מעט שחקנים שעושים תפקידים מרשימים ממנו. ג'ון גודמן הוא אחד מהם, בראיין קרנסטון הוא אחד מהם. אבל בעיני את תואר "מצטיין הצוות" לוקח שחקן צעיר בשם סקוט מק'ניירי בתפקיד "החטוף הסקפטי". בגלל שפמו הוא כנראה לא יהיה לכם מוכר, אבל שתדעו שהוא כבר עשה תפקיד נפלא אחד השנה שאיש לא העריך כראוי, בתור הפושע הצעיר והנחנח ב"הורג אותם ברכות". שימו לב אליו.