"2 בלילה", סקירה

בימים אלה נושא הקראוד-פאנדינג, המימון הקהילתי באמצעות רשת האינטרנט, סובל מחשיפת יתר. בטוח יצא לכם לשמוע על איזה פרוייקט הזקוק לעזרתכם הכספית, בכל מיני שלבים שונים של הפקה. כך שנחמד לשמוע על רעיון שסיים את התהליך והיה לסרט של ממש. ואם יש משהו מרגש אפילו יותר מאשר לראות סרט שמומן גם על-ידי תרומות גולשים הופך למציאות, הרי זו ההגעה של אותו הסרט לאקרנים. “2 בלילה" כבר הספיק להתמודד על פרסי אופיר הקודמים לפני יותר משנה, ואף להרוויח מועמדות לשחקנית הראשית שלו, קרן ברגר. אבל רק כעת, שלוש שנים אחרי שיצא לדרך, חונה סרטם של רועי ורנר (במאי/תסריטאי) וירון ברובינסקי (תסריטאי/שחקן ראשי) בבתי הקולנוע.

זהו סיפורם של בחור ובחורה, הממהרים אל הרכב במטרה להמשיך את היכרותם, שהחלה זה עתה באיזה בר, בדירתה של האשה. הצרה היא שהם מצויים בתל אביב, עיר ללא הפסקה וללא חניה. גם לא באמצע הלילה. השניים מוצאים עצמם כלואים באוטו, בחיפוש לילי אחר מקום להיפטר ממנו. בדרך הם יפגשו כמה טיפוסים (עומר ברנע, עדו רוזנבלום, דביר בנדק וקרן מור בסצנה מופלאה), יפטפטו המון פטפוטים, יפליגו אל מחוזות הדמיון לכמה רגעים ובעיקר יאלצו להכיר אחד את השניה באמת ואולי אף להבין שהחניה האמיתית שהם מחפשים נוגעת ללב שלהם.

גל הקולנוע העצמאי הממשיך לגאות בישראל אינו רק מבורך אלא גם קריטי, מפני שהוא מביא עשייה של סרטים על כאן ועכשיו. קרנות הקולנוע משקיעות בסרטים על ה"פריפריה", או על נושאים אקזוטיים (חרדים, ערבים ומיעוטים), בעוד היוצרים כבר הבינו שאין מה לספור את הקהל הישראלי וכדאי הרבה יותר לקלוע לטעמם של אליטות אירופאיות באיזה פסטיבל סרטים נחשב. קצת במפתיע, אף אחד לא מבין איך כתוצאה מכך יש רק להיט ורבע בשנת קולנוע ישראלי נתונה. אז מה יותר פשוט ומבריק מסרט על זוג תל אביבים בחיפוש אחר חניה? איך לא עשו את זה קודם, למה לכל הרוחות לא אישרו סרט כזה בקרנות הקולנוע ומי בעצם לא ירצה לצפות בסרט שכל-כך מייצג הוויה ספציפית של קיום בישראל העכשווית, לטוב ולרע? הרי למצוא חניה בתל-אביב זה כמעט מאתגר כמו למצוא דירה בת"א.

מבחינה קולנועית, הסרט עומד באתגרים והמכשולים הניצבים בפניו בגבורה. לכלוא שני גיבורים ברכב במשך שעה וחצי מבלי לשעמם זו עדות הן לכוחו של הסיפור והן ליצירתיותם של אנשי המקצוע אשר עמלו על הסרט. עם עריכה שמרעננת כל העת את הנעשה וצילום שמנצל כל זווית עד תום, ורנר וצוותו עושים הרבה בחירות חכמות כדי להמשיך ולרתק את הקהל בכל עת. מסייעים להם הקסם האישי והכימיה בין שני השחקנים הראשיים, המנחיכים עצמם על המסך באופן כובש לגמרי. בעוד קרן ברגר ודאי תזכה ברוב השבחים ותשומת הלב, דווקא ירון ברובינסקי, עם דמותו הגברית אך המעט שבורה, היה זה שבו קל יותר להתאהב מבחינתי.

במעין סוג של "לפני הזריחה/השקיעה" רק באוטו, “2 בלילה" הוא מסע לילי מקסים, קינקי ואינטליגנטי למדי, על שני זרים בסיטואציה אחת מתמשכת ומתפתחת, שסובל בעיקר מבעיית עומק קלה. זאת למרות שיש בו סצנה שלמה בכיכובו של טקסט של חנוך לוין, אשר הפך להיות תו תקן לקולנוע עצמאי ודל תקציב בישראל לאחרונה – תוכלו למצוא מחוות ליצירתו בסרט "יותר איטי מלב" שמציג כעת בסינמטקים, וגם נושאים הקרובים לליבו (או יותר נכון למעיו) של המחזאי בסרט "מעשיה אורבנית", שנחשף לפני כמה חודשים בתחרות פרסי אופיר.

אסתכן בהעלבת היוצרים של “2 בלילה”, שכן ייתכן וכתבו את סודותיהם הכמוסים ביותר ונחשפו רגשית ברמה הכי גבוהה שהם מסוגלים לה וממש על בד האקרן, מול כולם – אבל הסרט הזה נעדר כנות אמיתית בעיניי. שימו לב, למשל, לתשובות של הגיבורים לשאלה "מה הפחד הכי גדול שלך?”. אך אולי זוהי, בימים אלה, הכנות האמיתית. אולי בעיר שבה כמעט כולם מחפשים קשרים לא מחייבים ואז תוהים מדוע לא מתמלא החור במרכז בית החזה שלהם, זהו סרט כן. אולי במדינה שבה תרבות הריאליטי נחשבת לחושפנית וכל אחד יכול “להתערטל נפשית” ברשת החברתית החביבה עליו בלי שאף אחד יצעק חזק מספיק "תעשו לי טובה!”, בהחלט מדובר בגילויים אמיצים. אולי. מה שבטוח, הוא שהאימרה הכי שחוקה על תל אביב של היום נוגעת לפוזה של תושביה. לבועתיות, לחיים באילוזיה יומיומית. מעולם לא באמת הבנתי זאת, עד שמישהו שם את זה מולי על מסך הקולנוע. ודווקא בסרט בו שני אנשים משילים לכאורה את שריונות הציניות ומגני האינטימיות, אבל למען האמת לא מוכנים להיות פגיעים באמת.

בכל מקרה, הדבר יכול להיזקף לזכותו של הסרט ולהפוך אותו למומלץ ביותר עבור כל צופה שאינו תל-אביבי, וכמו כן לסרט חובה לתלאביבים ותלאביביות, גם ברוחם. זאת משום שהתגובה שלהם ודאי תהיה אחת משתיים – או שהם יראו את עצמם על המסך ויוכלו לטפוח זה לזו על השכם (במגניבות חסרת מאמץ, מיותר לציין) או שהם יראו את עצמם על המסך ויחשבו שוואלה, יש מצב שמשהו פה לא באמת בסדר ואפילו שכדאי להתחיל לנסות ולתקן.

הטקסט הנ"ל פורסם בעכבר העיר אונליין.