• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

פסטיבל ירושלים 2012: המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו

4 ביולי 2012 מאת אורון שמיר

כל שנה אותו סיפור – ברגע שמתפרסמת תוכניית פסטיבל ירושלים, או כל פסטיבל קולנוע אחר לצורך העניין, מתחיל מבול ההמלצות. כל אתר או בלוג מנסה לסייע לקוראיו לבחור מבין שפע הסרטים המוצעים לו, ששמותיהם לא תמיד אומרים הרבה. לעיתים גם לא התקציר בתוכניה. אבל הצרה היא שגם הממליצים טרם ראו את הסרטים אליהם הם שולחים את הקהל. רק שמעו עליהם, קראו עליהם, או יודעים שהם הציגו וזכו בפסטיבלי קולנוע אחרים.
מצד שני, בכל תוכניה יש גם כמה סרטים שכן הזדמן לממליצים לצפות בהם עוד לפני הפסטיבל, במסגרות שונות. בעיניי, זה הופך את ההמלצה (או האזהרה) למעט יותר אמינה ממשחק ניחושים המבוסס על טעם של אדם אחר. אז כדי להיות הכי מועילים שאנחנו יכולים, הנה דעתנו הקצרות (לטוב ולרע) על אחד עשר סרטים שיוקרנו בפסטיבל וכבר הספקנו לתפוס, כאשר על מקצתם אפילו הספקנו גם לכתוב בבלוג. הסרטים לא מסודרים לפי סדר מסויים, אגב.

מי שמעוניין או מעוניינת בהמלצות אולד-סקול, על סרטים שבהכרח לא ראינו אבל נראים מסקרנים – הן יגיעו בפוסט מיוחד של מחר. אפשר גם להיעזר במירקורים שעשיתי עבור עכבר העיר אונליין, וכמובן בפוסט של עופר על יצירותיו של מיכאלאנג'לו אנטוניוני, אשר יזכה למחווה מקיפה בפסטיבל. אבל הכי כדאי להתחיל עם צעד ראשון בטוח בעצמו, מיד אחרי הקפיצה.

פאוסט

בכל פסטיבל יש תקווה לראות יצירת מופת. בשנה שעברה, שני סרטים, "הסוס מטורינו" ו"היו זמנים באנטוליה", הראו פונטציאל להיות יצירת מופת משלב קריאת התוכניה – ולפחות עבורי הם אכן היו כאלו. על פי שלב קריאת התוכניה הנוכחי, "פאוסט" של אלכסדר סוקורוב נראה כאופציה הסבירה ביותר – אחד מן הבמאים הבכירים והמגוונים ביותר בקולנוע העולמי, בעל סגנון אישי מובהק, מטפל במחזה שהוא אולי הגדול ביותר בתרבות המערבית, אפילו אם מחשיבים את שייקספיר. הסרט גם זכה בפרס הראשון בפסטיבל וונציה.
ובכן, יצירת מופת הוא לא. למרות שהסרט מאוד מנסה להיות כזה. הבעיה אינה בכך שהסרט משעמם לפרקים ארוכים (או רוב הזמן), נותר סתום לגמרי למי שלא מכיר כלל את המחזה וגם למי שלא מכיר אותו היטב (כמוני) וכנראה גם למי שיש לו דוקטורט על גתה. הבעיה היא שביותר מדי מקרים, האמירה שלו פשוט באנלית, או מבולבלת. אבל לפחות עבורי, עדיין מדובר בקולנוען גדול, אפילו בסרט זה בו הוא נתקל במשוכה שהיא מעבר ליכולתו (לצלם סרט על היסטוריה בת כמה מאות שנים בשוט אחד רציף, הוא דווקא מסוגל). קטעי התשוקה בין הגיבור לנערה הצעירה פשוט מקסימים בעיניי. הצילום מכיל כמה שוטים מרהיבים, העריכה מפתיעה ויעילה. האיש לא שכח איך עושים קולנוע ואף אחד לא ילמד איך לעשות קולנוע כמו שלו. אבל זה לא ממש התחבר לי לסרט. בסופו של דבר, זה סרט שאיני יוכל להמליץ עליו, אבל גם איני מזהיר מפניו באופן מובהק. זאת בניגוד לשני הכותבים האחרים בבלוג, שדעתם לגבי הסרט שלילית בהרבה.
(עופר)

תביא ת'חומר
 

לפני כמה חודשים סיפרנו לכם על הפסטיבל הטקסני המגניב SXSW. בסופו של דבר זכה בו הסרט "תביא ת'חומר" שאנשי ירושלים הגדילו להביאו אל ארצינו הקטנה. הסרט מספר על יממה בחברתם של שני צעירים שמטרתם בחיים היא להותיר חותם על עולם הגראפיטי האורבני. על אף שלא מדובר באיזושהי חוויה קולנועית חסרת תקדים, "תביא ת'חומר" הוא סרט טוב מאוד, כיפי, משעשע ומשוחק נהדר. הוא לא מנסה לייצר הרבה משמעות מעבר להכרות עם העולם בו הוא מתעסק, אבל זה לחלוטין מספיק. מספר סצנות מקסימות ובעיקר הופעה נפלאה של טשיאנה וושינגטון בתור סופיה, לגמרי מצדיקות את הצפייה.
(אור)

הטרילוגיה של דון הרצפלד
 

דון הרצפלד מצייר בסגנון פשוט, כמעט נזירי. גם כאשר הוא משלב באנימציה שלו קטעים מצולמים. הסיפור שלו עוסק בביל, אשר בהתחלה נראה כמי שפשוט קולט את העולם מעט שונה ומדויק יותר מאחרים, אך מהר מאוד מתברר שהוא סובל מליקוי נפשי, שהוא גם ליקוי פיזי המאיים על חייו. אבל זה הרבה יותר מסיפור על מחלת נפש. זהו סיפור על כל אדם ואדם, על החיים בכלל. זה קולנוע שמפתיע מספר פעמים בעוצמות שהוא מייצר וכל פעם שנדמה כי הוא נגרר לקלישאה, מופיע משפט או דימוי שמרומם את הסרט מחדש. מעט יותר משעה אורכת הטרילוגיה הזו, שהיא מסע לתוך הנפש האנושית המעורערת. למי שלא נרתע מאנימציה, זוהי ההמלצה החמה ביותר שלי מקרב כל הסרטים בהם כבר צפיתי ושיוקרנו בפסטיבל.
(עופר)

הביתה

סרטו העלילתי הראשון כבמאי של מוזאפר אזדמיר, השחקן הדי קבוע של נורי בילגה ג'יילן. השניים שיתפו פעולה בעבר ב"קסבה", "ענני מאי" ו-"מרחק". השחקן של ג'יילן. מצד אחד, מפתה להשוות את היצירה של אזדמיר לאלו של המאסטר שלו, ולהגיד שאין מדובר באחד השיאים של הקולנוע הטורקי העכשווי. מצד שני, זה שיש בכלל ז'אנר כזה "קולנוע טורקי" זה לגמרי מספיק בשבילי. והסרט הזה מפעים בעיניי.
"הביתה" הוא סרט מסע פיוטי בו הגיבור מהרהר על הרס הטבע, האוצר של המדינה, בידי החברה הטורקית לטובת תנופת בנייה. זאת כאשר מצבו הבריאותי מתדרדר ואירוע המתרחש ממש בסצינה הראשונה מטלטל בעדינות את השקפת עולמו. מדובר בסרט של ניואנסים, של סצנות גדולות מהחיים שאתה פשוט לא מבין איך צילמו ושל רגעים קטנים ויפים, כמו פרחים.
(אורון)

פשיטה
 

בסיכום המחצית הראשונה של 2012 לא התאפקתי ונתתי ל"פשיטה" את תואר "האקשן הטוב ביותר עד כה" ועלי להוסיף שקטנים הסיכויים שמשהו יקח ממנו את התואר הזה עד סוף השנה.
"פשיטה" הוא סרט אינדונזי של במאי וולשי שהכה גלים ברחבי הרשת בשנה האחרונה, ומסיבה מוצדקת. יש בו רגעי אקשן שקשה להבין איך עשו אותם בכלל והוא לא חוסך מהצופה את מנת הדם והכאב ההכרחיים. מה שכן, מדובר בכמעט שעתיים של אנשים נטבחים להם בחללי בניין במרכז אינדונזיה. יש איזשהו סיפור מסגרת אבל הוא מעט מטופש וקלישאתי. לא לשמו התכנסנו. אם אתם רוצים לבחון את סף היכולת שלכם, או סתם לחזות בעבודת קולנוע אלימה שלעיתים קרובות פשוט משאירה את הצופה הסביר בפה פעור וידיים קפוצות – אל תהססו לראות את זה.
(אור)

רווקה פלוס

אז הסרט הזה הוא "השערוריה", כאשר דובר קוסאשווילי מואשם בשנאת נשים, ולא בפעם הראשונה בקריירה. למרות שלדעתי בסרט הזה שנאת אדם בכלל, היא המקרה. ניתן גם לפרש את הסרט כביקורת כלפי החברה ששמה את הגיבורה שלו במצב בו היא נתונה והקאמפיות הכללית של היצירה יכולה להיות תשובה למבקרים (בעיקר מבקרות) לגבי סוגיה זו. אך לא בטוח שזו תשובה טובה, משום שהבעיה העיקרית עם הסרט הזה, בניגוד לסרטיו הקודמים של הבמאי, היא שהוא פשוט זניח ולא שווה את ההמולה.
(עופר)

אלויס נבל

את הסרט הזה ניסו הצ'כים להכניס לשתי קטגוריות באוסקר הקודם: פרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, ופרס סרט האנימציה באורך מלא. הם כשלו בשתיהן.
אלויס נבל הוא מנהל של תחנת רכבת נידחת בצ'כיה של סוף שנות השמונים, כאשר עברו חוזר לרדוף אותו. או לפחות זה מה שהבנתי מהסרט. טוב, שיקרתי לכם. אני חושב שזה מה שהבנתי מהסרט. כי לא באמת הבנתי. האנימציה מרשימה (אם כי לא לגמרי הבנתי את ההצדקה לעשות את הסרט מונפש ולא מצולם) ומזכירה מעט את הסגנון של "עיר החטאים" והמון את "ואלס עם באשיר". אווירת מתח מזרח אירופאית סטייל "רכבות לילה" של לארס פון טרייר גם היא נוכחת. אבל הקצב האיטי וחוסר יכולתי לעקוב אחר מה שקורה שם מנעו מ"אלויס נבל" להיות איזושהי צפיית חובה.
לאוהבי אנימציה ומותחנים אירופאיים קרירים.
(אור)

בלדה לאביב הבוכה
 

הקולנוע הישראלי רעב לסרטי מסע, רק שלא תמיד יש מספיק ארץ ישראל בשביל מסע ארוך באמת. בעזרת מיקום הסרט בזמן ובעולם שאף פעם לא יהיה קיים, הסרט הזה פתר את הבעיה ולוקח אותנו למסע מוזיקלי קסום, מסע שהוא גם אנושי למרות שלהרבה דמויות אין יותר מתכונת אופי אחת. מסע שהעשייה הקולנועית שלו לפעמים חורקת, אבל מזמינה להתחבר לקולנוע אחר, אשר לפחות אותי סחף ברגעים רבים.
(עופר)
ואם לא לחצתם על הלינק הקודם, דעו שיש בו גם את דעתו של אורון על הסרט הזה, אשר הוקרן בפסטיבל קולנוע דרום האחרון.

משאלה

כתבתי על הסרט הזה מדור די.וי.די כאשר הגיע לאוזן תחת שמו האנגלי "I Wish". ככה זה כשרואים סרט חדש של הירוקאזו קורה-אדה ("החיים שאחרי", "איש אינו יודע") על המדף – לוקחים אותו, ולא חושבים שאולי עוד כמה חודשים תהיה הזדמנות לצפות בו על מסך גדול. אני כמובן ממליץ עליו לצופים הסבלניים וחובבי הריגושים הקטנים שמציע הקולנוע היפני, ובעיקר שיש בו סצינה אחת שנחרטה בי ועדיין שומרת על מקומה כאחד הרגעים הקולנועיים של השנה.
(אורון)

המשגיחים
 

מצד אחד, אני מסכים עם הדעה של אורון, מצד שני אני יותר סלחן לתסריט המתמצא בקלישאה. שמעתי ביקורת על הסרט הזה שהוא מטיף לדת, אך גם כאלו שטענו שהוא שונא דתיים. והקיטוב הזה לבדו הוא סיבה לצפות בו. חוץ מזה שהבמאי מפגין שליטה בכמה סגנונות קולנועיים שונים למדי.
(עופר)

חיותה וברל

יש דחף לכתוב שזהו סרט קטן ושובה לב, אבל האמת היא שלמרות עלילה פשוטה מאוד ותקציב לא גבוהה, זהו הדבר הקרוב ביותר שראיתי לסרט גדול, מבין הסרטים המשתתפים בתחרות הישראלית. עמיר מנור עוקב אחר יום אחד בחייהם של זוג קשישים שהעולם סביב מתעלם מהם. חמור מכך, העולם פשוט כבר לא מאמין באידאולוגיה למענה נלחמו כל חייהם. בעזרת משחק נהדר של רבקה גור ויוסף כרמון וצילום מרהיב של גיא רז, מדובר בסרט שלא לכולם יהיה קל להתחבר אל הסיפור שלו ואל הקצב האיטי שלו, אבל עבור אחרים זאת תהיה חוויה רגשית לא קטנה.
(עופר)

אם ישנו סרט מן התוכניה של הפסטיבל שכבר ראיתם וראיתן בעצמכן, או שאולי יש משהו ששכחנו להגיד על הסרטים שהוזכרו לעיל – טוב, אתם יודעים מה לעשות.

תודה ליחצ הפסטיבל על התמונות.

תגובות

  1. אפרת הגיב:

    חזרתי מ ״בלדה לאביב בוכה״ זהו סרט ישראלי אחר ושונה. המוסיקה מדהימה, השחקנים, התלבושות המקומות מכניסים את הצופה לתקופה ולאווירה. אהבתי מאוד וגם בן זוגי. הקהל הריע!!!!!!

  2. מייקל הגיב:

    אהבתי מאוד את "קליפ". לא לבעלי לב חלש קיבה רגישה, הארדקור במלוא המובן, אבל חזק, שונה ונועז.

השאר תגובה