• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

ריאיון עם בנג'מין קאנטו, במאי "קציר"

13 ביוני 2012 מאת אור סיגולי

היום – יום ד' – בשעה 20:00 יוקרן בפסטיבל TLV בסינמטק תל אביב סרטו הנהדר של בנג'מין קאנטו "קציר" (Harvest) עליו המלצתי לכם בעבר.
הסרט הוא סיפור אהבה קטן, יפה ורגיש מאוד, המועבר בסגנון מינימליסטי שנע בין הריאליזם והלירי, בין שני עובדי חווה צעירים בפאתי ברלין. אופיו ועדינותו של הסרט הופכים אותו למומלץ לכל סוגי הקהלים, מבוגרים וצעירים כאחד.

קאנטו, במאי ממוצא יהודי-גרמני-הוגנרי (ומאוד מאוד גבוה), הגיע השבוע לארץ מברלין כאורח הפסטיבל. בינתיים הוא הספיק גם לפגוש את קרובי משפחתו שחיים בתל אביב.
כשבוע לפני שנחת בארץ הספקתי לתפוס אתו שיחה בסקייפ על הבחירות שהובילו לסגנון המיוחד של הסרט ועל כל שלבי העבודה עליו..

(גרסה של הריאיון פורסמה גם ב"עכבר העיר און-ליין")

"ברלין מוקפת באזור גדול שנקרא ברנדנבורג. זה מקום שטוח ויפה דליל מאוד באוכלוסיה." מספר קאנטו על הדרך בה החל להתגבש בראשו הרעיון לסרט, שבאופן יוצא דופן הגיע לא מסיפור, אלא מהלוקיישן.
"בעבר היה זה חלק מגרמניה המזרחית, ורוב האנשים עדיין עובדים שם בחקלאות תעשייתית שיתופית ממש כמו לפני 40 שנה. הייתה לי הרגשה שזה יהיה מקום מעניין לצלם בו סרט עוד לפני שידעתי איזה סיפור אני רוצה לספר. מכיוון שזה מקום מבודד ולא תיירותי חשבתי הרבה על החיים והאנשים שם. יש להם סגנון ושפה משלהם. זה מאוד משך אותי.
שכרתי מכונית לשבוע ופשוט הסתובבתי באזור. יום אחד מצאתי את החווה הספציפית בה מתרחש הסרט וישר הרגשתי שיש בה משהו מעניין מעבר להיסטוריה של המקום שעדיין ממש אפשר לראות אותה במכונות ובדרך החיים שם. האנשים נראו מאוד מחוברים זה לזה יחסית לחוות אחרות, ויש שם הרבה אנשים צעירים, והרבה חניכים. רק אז פיתחתי את הרעיון."

האם התסריט היה בנוי לחלוטין לפני הצילומים?

הייתה לי אסופת סצנות כתובות של עלילה. זה היה מובנה אבל לא מפותח לחלוטין. בהפקה עצמה, כל יום אחרי הצילומים ישבנו וחשבנו מה יש לנו כבר ומה אנחנו רוצים לעשות בהמשך. אחרי כל יום צילומים כתבנו משהו חדש, דיברתי עם הצוות והחלטנו החלטות והלכנו צעד אחרי צעד. בדרך הזו החיים האמיתיים של החווה נכנסו פנימה אל תוך הסיפור.
היינו מאוד פתוחים לכל דבר שיקרה, כמו בעשיית סרט תיעודי. בלימודים עשיתי בעיקר דוקומנטאריים  ותמיד הייתי מודע להזדמנויות שהחיים מביאים לתוך סרט. רציתי שהתסריט יהיה שקוף. בעיקר חששנו מהשילוב של אנשי החווה עם שני השחקנים הראשיים. כשהבנו שזה עובד ושהאנשים אכן מאלתרים טוב ומתפקדים היינו מאוד מרוצים והמשכנו עוד ועוד. זה היה סוג של ניסוי.
כל השחקנים בסרט מלבד שתי הדמויות הראשיות הם עובדי חווה והחניכים שחיים באזור. החלום שלי  היה לעשות סרט שמשלב שחקנים מקצועיים ולא מקצועיים, ושהצופים לא יוכלו להבחין בניהם.
עברו שנתיים וחצי מהרגע שהכרתי את אנשי החווה ועד הרגע שהתחלתי לצלם. הסתובבתי שם הרבה, ראיינתי אותם, עשיתי תחקיר יחד איתם. תוך כדי שאמרתי להם שאולי יהיה לי רעיון ואצלם שם. הכנתי אותם לזה."

האם הם קיבלו בקלות את נושא הסרט?

"לספר להם שאני מתכוון לעשות סיפור אהבה בין שני בחורים היה דבר אחר. לא הייתי בטוח מתי הזמן הנכון להגיד את זה עד השלב בו השגתי מימון ומפיק.
כתבתי מכתב ארוך להנהלת החווה ולכל מי שעובד שם בו סיפרתי שזה הולך להיות סיפור אהבה בין שני צעירים. האחד חניך בחווה והשני שבדיוק מתחיל את עבודתו שם. חששתי שהפרויקט ייפול כי לא ציפיתי מאנשים באזור הזה של גרמניה שיקבלו את זה כל כך בקלות. יש הרבה גזענות והומופוביה באזורים האלה, ועדיין היה לי הרבה מזל שהאנשים בטחו בי ובפרויקט. לחלקם כנראה באמת לא היה אכפת וחלק אולי התנגדו אבל לא התבטאו בנושא.
חקרתי על חיי ההומואים במחוז והבנתי שהחיים שם הם הכל חוץ מחיוביים. הם לא חשופים לציבור, בטח שלא הולכים יד ביד. זו לא החברה הכי סובלנית שם, זה בטוח. זה תוצאה של המצב הכלכלי שם, ושל החינוך.
בגלל החניכים הצעירים, בחווה בה צילמנו כן יש דרך להתמודד עם בעיות מסוג זה ויש אווירה של סובלנות. הם מוכנים לסיפור כזה. היו כמה חקלאים שהגיבו לעניין או טענו שהם נגעלים מזה, אבל בסוף הבינו שאלו רגשות אנושיים ואפילו רגשות שהם יכולים להבין. לכן הבנתי שאני יכול לספר סיפור שהוא אופטימי מבלי להביא מציאות שקרית."

אחד הנצחונות הגדולים של הסרט הוא ליהוק שני השחקנים הראשיים, לוקאס סטלטנר וקאי מייקל מיולר. גם תהליך הליהוק של הסרט היה מורכב ונע בין הצורך לסביבת עבודה מקצועית יחד עם הרצון לייצר איזו ראשוניות במשחק.

"ידעתי שאם אביא שחקן מאווירה אחרת או שחקן מפורסם או משופשף מדי – מישהו עם נוכחות חזקה– אני עלול להרוס את כל הקונספט של הסרט." מתייחס קאנטו לתהליך הליהוק, "היה לי חשוב למצוא שחקנים שאפשר לסמוך עליהם ועל המקצועיות וההתמדה שלהם אבל שלא יהיו מוכרים מדי. חיפשתי אנשים שנראים רגילים ללא מניירות של לימודי משחק. שני השחקנים שבחרתי לתפקידים של מארקו ויעקב הם מקצועיים אך לא למדו משחק באופן אקדמי. היה לי חשוב שתהיה להם שפה משלהם אבל לא רציתי לקחת סיכון בלעבוד עם לא-שחקנים.
לא היו יותר מדי חזרות אבל כן שלחתי אותם להתמחות של שלושה ימים בחווה, שיכירו את כל מי שעובד שם,  את השגרה ואת המכונות. השחקנים שלי הסתובבו בחווה כמו כל דבר אחר ופנו אליהם בשמות הדמויות ולא בשמותיהם האמיתיים. אמרתי לכולם שהם שחקנים אבל ביקשתי מאנשי החווה שיתרכזו בדמויות שלהם. חיו את הסיטואציות של הרגע."

כאשר אני מספר לקאנטו ששני הסרטים שהכי קפצו לי לראש בעת הצפייה הם "הבן" (Le Fils) של האחים דארדן ו"ימים ברקיע" (Days of Heaven) של טרנס מאליק, קאנטו מתוודה שלא צפה בקלאסיקה האמריקנית של מאליק, אבל ההתייחסות לאחים הבלגים (שביימו גם את "הילד עם האופניים" ו"רוזטה") שימחה אותו.

“ראיתי את כל הסרטים של דארדן. אני אוהב את הסגנון והדרך הסיפורית שמובאת בפשטות מוחלטת: בלי מוזיקה, בלי לתעתע בו עם עריכה או צילום מורכבים. כל שיש שם זה ההשפעה של דמות מול מצלמה. זה מה שאני והצלם שלי רצינו, להיות עם הדמויות.
אני גם מאוד אוהב סרטים של ז'אק אודיאר, היו עושה סרטים שיש בהם מציאות מרוכזת. כמו "נביא" (Un Prophet), למשל, שיוצר מיקרוקוסמוס סופר-מציאותי. כל פרט וכל דמות במרחב הזה נמצאת שם כדי לייצר את המיקרוקוסמוס באופן שהופך את למאוד לא מלאכותי.
רציתי לייצר סרט שיש של תחושה חזקה של מציאות. רצינו לייצר מיקרוקוסמוס ובשביל זה לקחנו אחד שכבר קיים, ויצקנו אותו לתוך סרט בלי שהצופה יתרכז במה אמיתי ומה לא.
רציתי לשחרר את הדוגמה של מציאות בקולנוע גם. לא הייתה כוונה לשלול מהסרט נגיעות של ליריות או שימוש מוזיקה. בסופו של דבר, כך אני חווה את המציאות. אני לעיתים רואה דברים שקיימים בעולם שהם כל כך ליריים שאני לא יכול אפילו לנסח אותם. רציתי לייצר את המצב הזה  בסרט. זה יכול להתלבש גם על סרט מינימליסטי.

הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל ברלין (שם זכה בפרס טדי לסרט עלילתי) גם היא הייתה חוויה יוצאת דופן.
"הרגע הכי מלחיץ היה להראות לאנשי החווה את הסרט." מתאר קאנטו את השתלשלות האירועים, "חשבנו שנעשה להם הקרנת בכורה מיוחדת להם אבל זה לא הסתדר, אז החלטנו להביא את כל אנשי החווה לפרמיירה בפסטיבל ברלין. שכרנו אוטובוס והסענו את 45 עובדי החווה לפרמיירה בברלינרה. הייתה לנו הקרנה כל כך מלאה שהשחקנים שלי ואני ישבנו על המדרגות. חששנו כי גם לא ידענו איך יגיב הקהל, ובעיקר לא ידענו איך אנשי החווה יגיבו. בסופו של דבר המתנה הכי גדולה שקיבלתי הייתה שהם העריכו את "קציר" והרגישו חלק מהסרט. הם מאוד נהנו מהעשייה והתרגשו מאוד. חלקם אפילו שינו את דעתם לגבי הומוסקסואליות ויחסים בין גברים."

עוד המלצות לסרטים נוספים בפסטיבל תוכלו למצוא כאן.

תגובות

  1. מולכו הגיב:

    איזה כיף שאתם מסקרים את הפסטיבל הגאה.
    בכלל, אחלה בלוג.

השאר תגובה