• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

"הסיפור של יוסי", סקירה

18 במאי 2012 מאת אורון שמיר

נורא קשה לי לכתוב על סרט של איתן פוקס. מצד אחד, מעולם לא התחברתי לסגנון שלו כך שמראש אני בהחלט לא האדם המתאים ביותר (לצורך הדוגמה – סצינת הפתיחה של "הבועה" כל-כך הכעיסה אותי שאין לי מושג מה קורה בהמשך הסרט). מצד שני, הטענות שלי נגד סרטיו דומות מאוד לטענות של כל המקטרגים – המון נושאים נפיצים נדחסים יחד אל כל סרט וסרט, באיזה מן ניסיון לסכם את החברה הישראלית, כך שכשלון יחסי הוא אופציה סבירה אפילו רק מבחינת עומס. בנוסף, כל אותן חביות נפץ רעיוניות מוצגות בסרט באופן חשוף וישיר מאוד, ובשילוב עם סגנון הדיאלוגים אני מוצא עצמי לא פעם מובך. אבל שוב, כך אומרים כולם.

אז איך כותבים על "הסיפור של יוסי" בלי להפוך לקלישאה של ביקורות קולנוע על סרטי איתן פוקס? האמת היא שאין לי מושג. אני מגיש את הטקסט פחות או יותר כמו שהוגש לעכבר העיר אונליין, אז אפשר בהחלט לשפוט אותי. מצד שני, אם לבמאי עצמו אין בעיה להמשיך לעשות "סרטי איתן פוקס" – כי זה מה שהוא עושה וזה הכי בסדר בעולם בעיניי – כנראה שלמי שכותב עליו אין ברירה אלא להמשיך לכתוב בדיוק על אותם דברים שמפריעים לו, שוב ושוב.

קרדיט צילום: גיא רז, באדיבות היחצ

בשנת 2002, הסרט "יוסי וג'אגר" הציג את אוהד קנולר ויהודה לוי מתנשקים בשלג במדי צבא. מאז ועד היום, הבמאי איתן פוקס עבר מ"פלורנטין" ו-”שירת הסירנה" התל-אביביים אל "ללכת על המים" ו-”הבועה", התל-אביביים והגאים. הסרט היה אהוב כל-כך עד כי הוא הופץ מסחרית גם בבתי הקולנוע, למרות שיועד רק לטלוויזיה, ובניגוד לסברה המקובלת זהו פיצ'ר לכל דבר, שכן אורכו הוא כ-70 דקות. הבעיה היא (זהירות, ספוילר לסרט מפורסם בן 10) שאי אפשר באמת לעשות "יוסי וג'אגר 2” בלי להפוך אותו לסרט על-טבעי, הכולל חזרה מן המתים. רעיון לא רע בכלל, אם תשאלו אותי, אבל איתן פוקס והתסריטאי איתי סגל (מבקר הטלוויזיה של “ידיעות אחרונות”. אגב, גם התסריטאי של הסרט הקודם, אבנר ברנהיימר, הוא עיתונאי ומבקר. קטע) בחרו ללכת על כיוון הגיוני יותר – עשר שנים אחרי מאורעות הסרט, ומה שנותר הוא "הסיפור של יוסי". במילים אחרות, זהו "יוסי בלי ג'אגר".

יוסי גוטמן (אוהד קנולר) הוא כעת דוקטור גוטמן, קרדיולוג בבית חולים גדול, המכור לעבודתו. חברו למחלקת לב (ליאור אשכנזי) מנסה להוציא אותו לבלות מדי פעם, אבל יוסי מתחמק. אחת האחיות (אולה שור סלקטר) מנסה להתקרב אליו, אבל יוסי נסוג. מפגשים מיניים שהוא יוזם דרך האינטרנט, מובילים אותו להתבייש בגופו ואולי גם בגילו. לא פשוט להיות הומו "מזדקן" הסוחב טראומה איומה בדמות אהוב נעורים שמת לך בידיים, לפני שהספקתם לבשר לכל העולם על אהבתכם.

יום אחד נכנסת למחלקה הקרדיולגית אימו של ג'אגר (אורלי זילברשץ) וכל מה שרובץ על יוסי צף לפתע. הוא מחליט לבקר את האם של אהובו לשעבר, אשר אפילו לא ידעה על נטיותיו המיניות של בנה. המפגש עם הוריו של ג'אגר המנוח, מזכיר ליוסי את החלום המשותף של השניים – להתחיל חיים משותפים באילת. הוא מוצא את עצמו בדרך דרומה. בתחילה לבדו, אבל מהר מאוד מצטרף אליו מוטיב מרכזי מן הסרט הקודם – חיילי צה"ל. ארבעה מהם, ליתר דיוק, כאשר באחד מהם (עוז זהבי), הוא מגלה עניין מיוחד. ייתכן שזה הדדי, אבל כדי לבדוק זאת יהיה על יוסי לשחרר את עול העבר, המאיים למעוך אותו ולמנוע ממנו כל אפשרות להתחלה חדשה עם אהוב חדש.

כפי שניתן להתרשם, הסרט עוסק בנושאים מעניינים, גם אם שגרתיים למדי בנוף הקולנוע הישראלי. בולטים במיוחד: דימויי גוף בתוך הקהילה ההומוסקסואלית, השינוי בפתיחות של החברה הישראלית בכלל וצה"ל בפרט לגביי הומוסקסואליות, כמו גם בחינה נוספת של מיתוס המאצ'ו הישראלי, או הישראלי הטיפוסי, הפעם דרך מקצוע הרפואה. בנוסף לדמות החייל, אשר נוכחת היטב כמובן. ברם, הוא עוסק בנושאים אלה בצורה מאוד לא מספקת. בכל פעם שנראה כי יש לו מה להגיד, מתחבא הסרט מאחורי הסיפור. מהלך נבון מבחינה אסטרטגית, אשר מונע ממנו להפוך להטפה ומשאיר את המסרים שלו ברקע. אך הצרה היא שההתמקדות בהתקדמות העלילה בכלל ובדמות הראשית בפרט, חושפת את האירוניה הגדולה ביותר – ב"הסיפור של יוסי", אין ממש סיפור ובקושי יש יוסי.

מדובר ללא ספק בסרט של רגעים, של עליות וירידות קיצוניות למדי. הדבר היחיד שהומוגני בו, הוא הבעיות הכלליות מהן סובלות כל הסצינות, וזה לא שאין בו מספר סצינות יפהפיות ממש, או לפחות כאלה שעובדות באופן דרמתי. אבל גם ברמת הדיאלוגים, המביכים עד התכווצות במושב, וגם ברמת ההתקדמות העלילתית – מדובר בחומר שאין לאף אחד שום סיכוי לצאת ממנו טוב לאורך סרט שלם. מה גם שאותו סאבטקסט, גם ברמת הרעיונות היפים כמו העובדה שיוסי הוא מומחה ללב, נותר חשוף מדי.

כיוון שהסרט מתעקש שלא להמריא במחצית הראשונה שלו ואז מתקדם די לאט לקראת הדבר הצפוי ביותר שיכול להתרחש – הכל תלוי בדמות הראשית. גיבור הסרט חייב לרתק בכל רגע נתון, ודאי בהתחשב בזמן המסך שהוא זוכה לו. אבל יוסי של הסרט הזה הוא דמות ראשית שפשוט מסרבת לעניין, להתפתח או לפעול. אפשר לסכם אותו בשתי מילים דומות – עצוב ועצור. שתי מילים שמסכלות באופן שיטתי כל ניסיון של הסרט לרתק באמת. רוב הסצינות בסרט נראות כך – מישהו מציע ליוסי משהו, אבל יוסי עצוב ועצור. משהו טוב יכול לקרות ליוסי, אבל הוא עצוב ועצור. הגורל נחמד מאוד אל יוסי ופותח בפניו חלון הזדמנויות, אבל יוסי, תאמינו או לא, עדיין עצוב ועצור. ברור כשמש שהסרט עוסק בדמות שמתקשה להשתחרר מעברה, אבל רבאק, אני בטוח שיש לה גם תכונות נוספות, או את הרגעים האלה בהם הכל נשכח לשניה ואפשר גם להנות.

אוהד קנולר מצויין כהרגלו, אבל עשה תפקיד זהה ואף טוב יותר ממש השנה, בסרט "אנחנו לא לבד", אשר כלל אפילו סיטואציות וזוויות מצלמה זהות לחלוטין. אין כאן האשמה בפלגיאט, חלילה, אלא רק בדשדוש במקום של קנולר. שחקן ברמה שלו חייב לעשות תפקידים מגוונים יותר מאשר הלוזר הנצחי וחסר האמביציה. ויפה שעה אחת קודם, לפני שזה יהפוך לטייפקאסט. חוץ מזה, ממש לא מתאים לו המראה המוזנח.

כסטרייט, אני מוכרח למחות ולהתרעם על הייצוג של "המגזר שלי" בסרט. זה לא שיש לי בעיה עם העובדה שבסרט העוסק במיניות באופן ישיר ועקיף, יש יותר בולבולים מאשר ציצים. בהחלט לא. פשוט כל מי שאינו נמשך לבני מינו או מינה בסרט הזה, גברים ונשים כאחד, מתנהגים באופן בלתי אמין בעליל. כאילו הכותב מעולם לא פגש בחייו אף גבר סטרייט, ויתר על תחקיר, או הלך על הגזמה פרועה שאינה עולה בקנה אחד עם הדמויות הגאות בסרט.

ניסיון למקם את "הסיפור של יוסי" במארג היצירות של איתן פוקס, מגלה כי מבחינת בימוי אין הפתעות, לטוב ולרע. הכל מאוד פונקציונלי ונועד להבליט את הדרמה והדמויות, כאשר במקרה הזה מודגשות בעיקר החולשות דווקא. עוד כרגיל אצל פוקס, ניתן דגש ניכר לפסקול רווי שירים, מאייל גולן עד קרן אן. שיאו של הסרט, מבחינה דרמתית ומוזיקלית כאחד, הוא הופעה של קרן אן, המבצעת גרסת כיסוי של “לא דיברנו עוד על אהבה” (מילים: אהוד מנור, לחן: מתי כספי). האשה הזאת היא פשוט קסם טהור.

הטקסט הנ"ל פורסם בשינויים קלים באתר עכבר העיר אונליין.

תגובות

  1. מולכו הגיב:

    סרט ישראלי שלא מנסה להיות מיכאל האנקה וקיוויתי שיהיה טוב. חבל לקרוא שכנראה לא.

  2. אייל הגיב:

    סרט רע, סטיראוטיפי וחסר מעוף, בתור גיי התביישתי (כרגיל) במסע היחצנות של פוקס-אוחובסקי ששוב ושוב נופלים לאותן סצינות. בפעם הבאה תתעסקו קצת בלב של הקרדיולוג ולא רק באופן אורולוגי במושאי אהבתו – או שפשוט תוותרו, כי אתם שמיתיימירים לייצג אג'נדה כלשהיא – גורמים רק נזק.

  3. גיא הגיב:

    אכזבה גדולה. סרט חיוור ודלוח שלא מצליח לגעת. מלבד רגעים ספורים שבהם הוא מרגש הסרט עשוי בצורה מרושלת למדי . ניכר גם שפוקס לא החליט במה להתמקד בסרט ואף עיצבאת הדמויות באופן מרושל מאד.

השאר תגובה