• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • אימת החודש - ספטמבר 2017
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

אוסקר 2011/12: הדילמות

12 בפברואר 2012 מאת אור סיגולי

כמה ימים לפני טקס האוסקר של פברואר 2012 הבא עלינו לטובה, נפרסם פה, באופן טבעי, את רשימת ההימורים של שלושתנו, אורון, עופר ואני, יחד עם עוד כל מיני נספחים כאלה ואחרים. זה אומר שיש לנו שבוע להתאפס על ההימורים שלנו.
אבל אף אחד לא אומר שזה קל.

יש איזושהי תופעה שקוראת בספירה האוסקרית עמוק לתוך העונה והיא מה שאני מכנה שלב הערבוב. זה השלב בו הבלוגרים והאוסקרפילים מייצרים באופן נואש ולא מודע איזשהו עניין בכוח כדי שחלילה לא נתחיל להשתעמם באמת. רוב הזמן זה נראה די מגוחך.
כלומר, בטוח עוד איזה כמה ימים מישהו יקום ויגיד שהוא דיבר עם חברי אקדמיה נבחרים ו"מאניבול" הולך לקבל מלא קולות ולשבש את כל הכל, מישהו יכתוב שהסטטיסטיקה מראה שהפייבוריטית לפרס שחקנית המשנה היא מליסה מק'קארתי ומישהו יכתוב טור שלם על למה לדעתו "הוגו" יוצא מהטקס בלי אפילו פרס אחד.
זהו הטבע האנושי. במקומות שאין בהם עניין אנשים נוטים לייצר אותו. זה נסלח וצפוי. עבדכם הנאמן חוטא בזה כל הזמן ולכן אני לא בטוח האם הדילמות השנתיות שלי אכן קיימות או שמא הן אשליה של מוחי הקודח וצמא לריגושים. אבל כמו שאמר דאמבלדור להארי רגע לפני שפטרו אותנו מהסדרה הקולנועית הזאת: "זה שזה בראש שלך, לא אומר שזה לא קיים".
וכן, יכולתי להביא ציטוט מגניב מאיזה סרט יפני או מאיזה "דרייב". אבל לא. בחרתי ב"הארי פוטר 7.2". מה תעשו לי?

אז יש איזשהו דיבור שהזוכה בפרס הסרט והבמאי כרגע כבר סגורים. אחרי איגוד המפיקים, הבמאים והשחקנים – "הארטיסט" נראה בלתי מנוצח. קשה לי להגיד שיש לי בעיה עם זה.
אך עם זאת, יש עוד 19 קטגוריות אחרות (ויסלחו לי נציגי הסרטים הקצרים. אני מצטער, אבל זה פשוט לא מצליח לעניין אותי) ובזמן שבחלק מהן אין ולו טיפת דרמה או מתח – למשל, "רנגו" בסרט אנימציה ארוך או "הוגו" בעיצוב אומנותי – יש בהן כמה שגורמות לי ללא מעט לבטים.

אי לכך ובהתאם לזאת, אנחנו הולכים לדבר עליהן עכשיו.

כריסטופר פלאמר או מקס פון סידוב (שחקן משנה)
והנה הדוגמא המובהקת ביותר לסימפטום של לייצר עניין בכוח. למעשה, אני לא בטוח אם יש הרבה זכיות ברורות כמו זו של פלאמר בפרס שחקן המשנה על תפקידו ב"בגינרס". הוא בן 84, נדמה שדי מחבבים אותו, והוא מעולם לא זכה באוסקר. אה, כן, וזה יופי של תפקיד.
אבל האם נניח לפרס הכי ברור מאליו לחלוף מבלי איזה מתח קל? ברור שלא. בגלל זה שמו לנו את מקס פון סידוב במועמדות על "קרוב להפליא ורועש להחריד".
פון סידוב בן 84, נדמה שדי מחבבים אותו, והוא מעולם לא זכה באוסקר. אה, כן. וזה יופי של תפקיד. ואפילו לא עשית פה העתק-הדבק אלא השקעתי וכתבתי את המשפט הזה שוב מחדש.
אז האם הזכייה של פלאמר מובטחת עדיין? "ודאי!" צועקים כולם, הרי הוא זכה באיזה אלפיים פרסים מאז דצמבר. ועל זה נאמר – גם אלברט ברוקס. ממש עזר לו.
יותר מדאיגה היא העובדה ש"בגנירס" מועמד רק לאוסקר הספציפי הזה. "קלור"ל" מועמד גם – אלוהים יודע איך – לפרס הסרט הטוב ביותר. אז אמרו לי, איזה סרט מחבבים מצביעי האקדמיה יותר? "בגינרס" או "קלור"ל"?

ג'ורג' קלוני או ז'אן דוז'ארדן (שחקן ראשי)
ותודה לפרס איגוד השחקנים. מה היינו עושים בלעדיכם?
לרגע זה נראה בכיס של קלוני. למה? כי זה קלוני והוא כוח אדיר ונורא אוהבים אותו (הוא מועמד לשני אוסקרים השנה, אם חלקנו שכחנו) והסרט שלו מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, כלומר, יש לובי.
דוז'ארדן, עם כל הכבוד, הוא צרפתי והוא חדש והוא בשחור-לבן.
עזבו את דעותיי האישיות לגבי הסיפור הזה (נסכם אותם במשפט: "ז'אן דוז'ארדן איפה היית כל חיי?") כי מבחינתי יש רק זוכה אחד בקטגוריה הזו וזה גארי אולדמן. אבל משהו נסדק במרוץ של קלוני לאוסקר. תקשיבו, הצרפתי הזה מחולל כל כך הרבה אהבה מסביבו שזה נראה קצת מחשיד. כמו איזה רשע מ"באטמן", הוא מפזר איזשהו הורמון מסביבו שגורם לכולם להביט בו בחיוך מגוחך ומאוהב וכך הוא עושה בנו כרצונו. תראו איך עיתונאים מתנהגים לידו בראיונות. זה קורע.
קלוני זכה באוסקר בשנת 2005, שזה לפני די הרבה זמן וזה היה על סרט (מעולה) שאף אחד לא זוכר ("סוריאנה"' שאני עדיין מופתע כל פעם מחדש שהוא לא של סודרברג). אבל קלוני נפל למלכודת מריל סריפ: בראש של כולם הוא זכה באוסקר אתמול. זה טרי מדי. עוד לא מגיע לא עוד אחד.
אני קצת מרגיש צורך לעשות פה איזו השוואה בין ניק נולטי ורוברטו בניני ב1997. אבל אני לא. כי דוז'ארדין הורס את הבריאות ובניני הורס בעיקר את המשענות של המושבים המרופדים באולם הטקס. אבל בסוף כן ניצח האירופאי המצחיקול את האמריקני המאפיר. זה עלול לקרות גם השנה.

ויולה דיויס או מריל סטריפ (שחקנית ראשית)
באופן כללי התשובה המיידית היא ויולה דיויס. גם פה פקטור "חביבת העולם" די תופס. השחקנים והמפיקים מתים על "העזרה" ולראייה מועמדותו לפרס הסרט, ויש לה את פרס איגוד השחקנים ופרסי תא המבקרים. סטריפ כבר זכתה פעמיים, היא מועמדת אוטומטית וסרטה "אשת הברזל" לא היה אחד מחביבי השנה.
אבל המשתנה הכי חשוב במשוואה הזאת הוא הארווי ויינשטין, עליו הרחבתי את הדיבור בערך בכל הזדמנות. וויינשטין יודע איך לשכנע את חברי האקדמיה ("הארטיסט" זה שלו, אגב. גם "נאום המלך") והוא לא הולך לוותר בלי קרב. גם מישל וויליאמס שהייתה חזקה אך נדמה שדעכה מעט לאחרונה היא שלו, אבל הוא יושב חזק על סטריפ, שמצידה כינתה אותו "אלוהים" בטקס פרסי גלובוס הזהב. סטריפ תקבל בשבוע הבא פרס מיוחד בפסטיבל ברלין, כלומר עוד תשומת לב, ורואים שמעבידים אותה מאוד קשה. רק על הספוט עליה ב"60 דקות" היא בטח קיבלה עוד כמה מאות הצבעות.

ישראל, אירן או פולין (השיר המקורי הטוב ביותר. סתם, לא. סרט בשפה זרה. רק בודק אם אתם עירניים)
וזה באמת מה שמעניין אותנו, נכון? אני אגיד לכם את האמת, זו הפעם הראשונה מאז שישראל הפכה להיות המריל סטריפ של פרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה שאני מאוד אופטימי לגבי סיכויי הזכייה שלה. "בופור" נידון להפסיד אז ב2007, "עג'מי" היה מתוחכם וקיצוני מדי לאקדמיה, "ואלס עם באשיר" היה מונפש ותיעודי. "הערת שוליים" הוא סרט טוב לב, עשוי נהדר שפונה גם לקהל הרחב וגם למבקרים בו בזמן.
אם הולכים על חוקים יבשים, או על הסטטיסטיקה שהתקבעה בשנים האחרונות, דווקא אירן היא ההימור הפחות נכון. "פרידה", מהטובים שבסרטי השנה, הוא הפייבוריט. פייבוריטים אף פעם לא זוכים בקטגוריה הזו בעשר השנים האחרונות. שתבינו גם שמועמדותו הנוספת לפרס התסריט המקורי לא הופכת את זה ליותר טוב.
דבר ראשון, אין שום קשר בין אילו המצביעים לפרס התסריט ובין אילו המצביעים לפרס הסרט בשפה זרה. שני הדברים לא משיקים זה לזה. דבר שני, נדמה שלאחרונה מועמדות נוספת מחוץ לגטו הזה הוא מכת מחץ לסרט. "אמלי" שהיה מועמד לפרסי התסריט, הסאונד והעיצוב האומנותי הפסיד ל"שטח הפקר"; "סרט לבן" שהועמד לפרס הצילום הפסיד ל"הסוד שבעיניים"; "המבוך של פאן" שפאקינג זכה בפרס הצילום הפסיד ל"חיים של אחרים"; "ביוטיפול" היה מועמד לפרס השחקן והפסיד ל"עולם טוב יותר".
למעשה, הפעמים האחרונות שסרט זכה בקטגוריה עם מועמדות נוספת היו ב2003 ו2004 עם "שיחות נפש" (מועמדות נוספת לתסריט) ו"הים שבפנים" (מועמדות נוספת לאיפור).
ואגב גטו, זה שאירן לא תזכה לא אומר שישראל היא המועמדת הבאה בתור. בכל זאת, סרט שואה מפולין ודרמה חביבה ומרגשת מקנדה גם הן חולקות את המשבצת. אבל כבר נתקלתי באינפורמציה על הקרנות האקדמיה הלא טובות של "במחשכים" הפולני לעומת ההתלהבות שיש מ"הערת שוליים". מבלבל. מבלבל מאוד.

"הוגו" או "כוכב הקופים: המרד" (אפקטים)
גם פה נדמה ש"מרד הקופים" אמור לזכות בהליכה. אבל חוסר ההתלהבות של האקדמיה מהסרט שאפילו לא הצליח להיכנס לאיזשהו פרס סאונד כלשהו, והתמיכה הגורפת בסרטו של סקורסזה, מעידים שיש פה איזשהו מאבק.

שלישיית "היורשים" או שלישיית "מאניבול" (תסריט מעובד)
אחת הקטגוריות הקשות. ישנה אסכולת מהמרי אוסקרים שהולכת על כמות זכיות פר סרט. על פי השיטה הזו, ישנם סרטים שלא יכולים לצאת בידיים ריקות מהטקס. בדרך כלל מדובר באיזה שלושה-ארבעה סרטים שנמצאים חזק בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. שנה שעברה "נאום המלך", "הרשת החברתית", "התחלה" ו"פייטר" היו חייבים לצאת עם איזה משהו ואכן הפרסים התחלקו בין ארבעתם. השנה, לצורך העניין, יש סיכוי למשל ש"סוס מלחמה" או "עץ החיים" יצאו נטולי פרס. לעומתם, יש איזשהו קונצנזוס לגבי "הארטיסט", "הוגו" ו"היורשים" שלא יכול להיות שיקרה להם איזה "כנופיות ניו יורק". מצד שני, אני זוכר שכולם – ודאי שגם אני – הימרו על "תלוי באוויר" בפרס התסריט כי  'לא יכול להיות שהוא יוצא מהטקס בלי אוסקר'. אותו דבר כאשר אנשים הימרו על היילי סטיינפילד או רוג'ר דיקינס כי אין מצב ש"אומץ אמיתי" מפסיד את כל עשר המועמדויות שלו. אבל זה קרה.
יש סיכוי סביר שאו "מאניבול" או "היורשים" מסיים את הטקס בלי אוסקר. ל"מאניבול" יש מועמדות אחת יותר מל"היורשים", אבל לשני יש מועמדות לבמאי. שזה לא מעט. שני התסריטים האלו זכו לתשבוחות מכאן עד הודעה חדשה ואת כולם כתבו אנשים שפרצופם מוכר יחסית לעובדה שהם תסריטאים. את "מאניבול" כתבו סטיבן זיליאן (אוסקר על "רשימת שינדלר") ואהרון סורקין (אוסקר בשנה שעברה על "הרשת החברתית") עם קרדיט למישהו בשם סטן צ'רבין. את "היורשים" כתבו אלכסנדר פיין (שניצח בקטגוריה הזאת עם "דרכים צדדיות" את זוכה פרס הסרט של אותה שנה "מיליון דולר בייבי") ואיתו שניים הידועים יותר כשחקנים: נט פקסון (הארוס של קמרון דיאז ב"מורה רעה") והמון הופעות בטלוויזיה; וג'ים ראש, לאחרונה בהופעה קבועה ב"קומיוניטי" בתפקיד דין פלטון.
זה חמישים-חמישים כרגע, הייתי אומר.

וודי אלן או מישל הזנוויציוס (תסריט מקורי)
גם פה אני לא מצליח להגיע להחלטה. הזנוויציוס הולך לקחת במאי וסרט, וסרטים שזוכים בבימוי וסרט נוטים לקבל גם פרסים על כתיבה. למעשה, הפעם האחרונה שסרט זכה באוסקרים לבמאי וסרט אך בלי תסריט היה ב2004 כשפול האגיס, שכתב את "מיליון דולר בייבי", הפסיד לאותו אלכנסדר פיין ("דרכים צדדיות"). אלמלא וודי אלן הייתי אומר שהקטגוריה הזו נמצאת בכיס של "הארטיסט". אבל וודי אלן לא זכה באוסקר מאז 1986 למרות שצבר לא מעט מועמדויות מאז. "חצות בפריז" נמצא גם הוא בקטגוריות הבמאי והסרט – לראשונה מאז אותו "חנה ואחיותיה" ב86 – ולכן ברור שיש לו לובי. זה קצת מזכיר את דילמת "מטען הכאב" או "ממזרים חסרי כבוד" מלפני שנתיים.
מעבר לזה, המצביעים יודעים שזה האוסקר היחידי ש"חצות בפריז" יכול לזכות בו ולכן יצביעו לו כדי בכל זאת לתת משהו לסרט המקסים אך המוערך יתר על המידה הזה. בנוסף לזה, אני גם רואה מצב שאנשי האקדמיה נורא ירצו לתת לוודי אלן אוסקר נוסף אחרי כל כך הרבה זמן, למרות שהסיכויים שלו להגיע לטקס קלושים. אלן לא אוהב את האוסקר.
מצד שלישי, "הארטיסט", אתם יודעים… איזה תסריט מפואר וכאלה…
נו, לא חשוב. אף אחד לא יודע כלום גם ככה.

לא קל.

השאר תגובה