• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

ובכל זאת אנחנו פה: מבט מפוכח על המועמדים לאוסקר 2011/12

25 בינואר 2012 מאת אור סיגולי

כדי להסביר למה יש בעצם שני פוסטים בזה אחר זה על המועמדים הטריים לאוסקר, ישנו צורך לספר איך נראות הדקות של חיי בזמן ואחרי הכרזת המועמדים.

כידוע לנו, בסופו של דבר, השידור האינטרנטי של המועמדים אורך כחמש דקות. חמש דקות בהן אני מופצץ באינפורמציה שאני אמור לקבל במינימום חצי שעה אם רוצים שאעכל אותה כמו שצריך. המוח עובד נורא מהר בזמן ההכרזה ברמה כזו ששנייה אחרי שזה עבר, זה נתפס כמו זיכרון של משהו שקרה לפני שבועיים. כשאני מנסה לשחזר בראש את חמש הדקות האלה כל מה שעולה לי זה הריבוע של רוני מארה בזמן שהכריזו את שמה לאוסקר. זה האימג' היחידי שיש לי מכל הסיפור הזה. ככה מהיר, ככה עצבני.
אבל כשחמש הדקות האלה נגמרות, אז בעצם מתחיל הטירוף האמיתי.
בזמן שהראש עדיין מנסה לעכל, הידיים ממהרות לאתר הרשמי של האקדמיה כדי להדפיס את שאר הקטגוריות שאותן לא הכריזו בשידור. אז אני עובר עליהן מהר, עוד אינפורמציה – הידד. בזמן הזה אני צריך להתעלם מהמבטים הזועמים של האנשים שאתי במשרד אחרי שבמשך חמש דקות (בשבילי זה עבר מהר. בשבילם זה היה סיוט) ממש לא באתי להם טוב, לארגן את עצמי ולהתחיל לכתוב קודם ל"עכבר העיר און ליין" (משכורת, בכל זאת) רק כדי להיזכר שהם בכלל הולכים לפרסם את זה ביום שלאחר מכן, להדוף בפייסבוק כל מיני סחים שסגורים על זה שהם היחידים בעולם שמסקרים את האוסקר ונדחפים לכל דיון באשר הוא עם המסקנות הכי מובנות מאליהן, ולהיות בלחץ כי אני ממש רוצה להעלות את הפוסט לסריטה.
אז אני סוקר את הכל מהר, פולט את האינפורמציה על המחשב, מקווה בכל כולי שלא טעיתי במשהו (עופר הציל אותי מטעות מזעזעת שפרסמתי בלי לשים לב) ואז מנסה לקחת נשימה (עדיף עם ניקוטין) ולשחרר. זה לא תמיד עובד.

באופן טבעי, כמה שעות אחרי ההכרזה, אחרי שכבר טחנתי את כל הדברים הידועים מראש, פתאום עולים עוד דברים, פתאום התמונה מתבהרת. פתאום אתה נזכר בכל כך הרבה דברים שלא רצית להגיד והם נשמעים ממש – אבל ממש – חשובים כרגע.
ובגלל זה אני פותח עוד פוסט. כי את הקרקעית אפשר לראות רק שהמים צלולים (מת על סיסמאות ניו-אייג'. מת עליהן). אחרי שהכיתי במקלדת את הסיכום המהיר והעצבני של "השנייה שאחרי", עכשיו אני חוזר קצת יותר רגוע.

אז התרעננו לכם עם רשימת המועמדים המלאה ואז, אחרי הקפיצה, תוכלו לקרוא כמה אנקדוטות שאולי לא יעשו את חייכם שלמים יותר, אבל בוודאי יעשו קצת סדר. ובסוף בונוס – ההסבר שלי למה אני כל כך אוהב את החרא הזה.

 אז נתחיל בהתחלה.

שיהיה ברור: המועמדים השנה מפתיעים
נכון, לא כולם. אולי אפילו לא הרוב. אי אפשר לצפות שקטגוריה שלמה תהיה מורכבת מסרטי ארט-האוס יפניים. כן, יש מועמדים מובילים כל העונה, כן הרוב פחות או יותר באותו המגרש. אבל רשימה שכוללת את בין היתר את דאמיין בישיר, גארי אולדמן, "קרוב להפליא ורועש להחריד", רוני מארה, "חתול בפריז", סרט של מדונה, וסרט אירני בפרס תסריט, זה אולי לא "מפתיע" כמו – נגיד- מועמדות לשלמה בראבא, אבל זה לחלוטין מגיח מהנקודה העיוורת. לפחות פעם בקטגוריה תפסתי את הראש בהפתעה. בשנה ממוצעת זה קורה אחת לשלוש קטגוריות.

סקוט פיינברג הוא מלך האוסקרים החדש
הבחור הצעיר הזה, שכותב משהו כמו שלוש פעמים ביום, עשה את זה שוב. הוא לא הפסיק להאמין ש"קרוב להפליא ורועש להחריד" ייכנס, הוא הזהיר מפני דאמיין בישיר כשכולם ביטלו את זה והוא לא התייאש מגארי אולדמן. זה גם הבן אדם שראה בעבר איך "הזדמנות שנייה" ו"נער קריאה" מזדחלים בשקט לקטגוריית הסרט הטוב ביותר. בשנה בה אני הצלחתי בהימורים שלי יותר מכריסטופר טייפלי, פיינברג הוא המולך בכיפה.
אוסקרפילים, הייל ד'ה ניו קינג.

גארי אולדמן
לא היה מקום בבלוג הזה בו יכולתי לדחוף את גארי אולדמן השנה ולא עשיתי את זה. הוא כיכב ברשימת אנשי השנה של סריטה והשתתף ברגע האהוב עלי ביותר בשנה החולפת. אני באמת לא חשבתי שהאקדמיה תכיר בתפקיד המופת שלו ב"החפרפרת" אבל זה קרה. וזה כל כך שימח אותי (אני נפלתי מהכסא. מילולית נפלתי מהכסא. ויהיה זמן עד שהחבר'ה במשרד ישכחו לי את זה) שלקח לי עשרים דקות להבין שהוא שם במקום מייקל פאסבנדר ושאני בעצם קצת עצוב. אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים.

דאמיין בישיר

"חיים טובים יותר"
מי שעוקב אחרי העונה מכיר את השם דאמיין בישיר ואת הסרט שביים כריס וויץ. מי שמנוי באוזן השלישית רואה את הסרט הזה על מדף החדשים כבר איזה חצי שנה ומתעלם ממנו. ובצדק.
אחרי המועמדות המפתיעה של בישיר לאיגוד השחקנים היה דיבור. זה בטוח. לכן, לקחתי את הסרט מהאוזן השלישית וצפיתי בו בצהרי שבת כלשהי.
איזה סרט גרוע. אך אני כן זוכר שההרגשה שבישיר עלול עוד לקבל מועמדות לא הרפתה ממני. עכשיו, שיהיה ברור, בישיר מצויין בסרט. תפקיד אוסקר קלאסי ובצדק. אני פשוט כל כך בזתי לכל השאר שנתתי להעדפותיי להטות את שכלי.
תקשיבו, זו קטגוריה מעולה השנה. חמישה שחקנים בחמישה תפקידים מעולים במיוחד. חזרו אלי אחרי דקה דומייה לפאסבינדר וג'וזף גורדון לוויט.

חזרתם. אתם נהדרים.

היעדרויות טכניות שמדכאות אותי באמת:
"נערה עם קעקוע דרקון" במוזיקה, "החפרפרת" בעיצוב אומנותי, "דרייב" בעריכה, "50/50" בתסריט, "סופר 8" בסאונד.

ההפתעות החביבות עלי (חוץ מאולדמן):
"החפרפרת" במוזיקה, "אדם או חבובה" בשיר המקורי, "התמוטטות" בתסריט.

הקטגוריה הכי מבאסת:
סרט אנימציה. בקלות. זו הייתה שנה מבאסת והקטגוריה בהתאם.

"הרפתקאות טינטין" לא מועמד לפרס האנימציה.
זה מתוייג תחת "אמרתי לכם #1" ותודה ענקית לגיא לודג' ששכנע אותי בזה. הסיכוי של "טינטין" להיות מועמד בקטגוריה הזו משול לסיכוייו של אנדי סרקיס לקבל מועמדות כשחקן. כלומר, קלושים. כלומר, אפילו פחות מזה. צריך להבין – האנימטורים לא חושבים שmotion capture זה אנימציה. אולי הם צודקים ואולי לא, הדיון הזה גדול עלי. אבל דבר אחד היה ברור- מהפכות קורות לאט. בטח בעולם האוסקרים.

איך קרה ש"נערה עם קעקוע דרקון" הוביל בגילדות, קיבל חמש מועמדויות אבל נפל מהסרט?
לזה סשה סטון מתייחסת בתור passion vote וזה היה השינוי הגדול בשיטת ההצבעה לאוסקר הקרוב. הרבה אנשים אהבו והעריכו את "נערה עם קעקוע דרקון" אבל לא מספיק. אנשים חשבו שזה אחד מעשרת סרטי השנה אבל מעטים מדי חשבו שזה הסרט הכי טוב השנה, ואם מעט אנשים חשבו ככה מעט אנשים הכניסו את הסרט הזה במקום הראשון בטפסי ההצבעה ולכן הסרט נפל. הסרטים חייבים להיות במקום הראשון. אחרת זה מבוזבז.
"עץ החיים" נכנס בדיוק על הקונספט הזה. יש ברוך השם לא מעט אנשים שסבלו בסרט הזה. אבל מי שאהב אותו אהב אותו באמת, אהב אותו עד הסוף. ב"עץ החיים" אין אמצע – שנאת בטירוף או חשבת שזה הכי טוב של השנה. מספיק אנשים חשבו שזה הסרט הכי טוב – לא עוד סרט טוב, הסרט הכי טוב – ולכן הוא נכנס.
כמובן שזו תיאוריה, כן?

המועמדות ויולה דיויס ואוקטביה ספנסר

אז מה הסיפור עם "העזרה"?
הסרט יצא די מעוך מכל העניין. זה מצחיק להגיד את זה על סרט שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר אמנם, אבל עם שום מועמדות מעבר למשחק, זה נתפס כהצבעה אוטומטית לסרט שאין בו כלום. לדעתי זה אומר שרק שני גופים הכניסו את הסרט לקטגוריה: המפיקים (יש מצב שאני טועה, אבל אני חושב שזה הסרט הכי מרוויח מכל התשיעייה) והשחקנים, שגם נתנו לסרט שלוש מועמדויות משחק – יותר מכל סרט אחר. זה מעיד על החוזק של השחקנים והמפיקים באקדמיה.

חוק פרס העריכה
הסטטיסטיקה החביבה עלי מכל היא הבאה: כדי לזכות בסרט חייבים להיות מועמדים על עריכה. הפעם האחרונה שסרט זכה בלי אחת כזו הייתה ב1980. 1980! אני לא הייתי אז בכלל! ("אנשים פשוטים", אגב).
לכן, כל שנה רשימת הזוכים הפוטנציאלית אוטומטית מצטמצמת לאיזה ארבעה מועמדים, כי כידוע לא כל המועמדים על עריכה גם מועמדים לסרט. בגלל זה היה לי ברור ש"היורשים" יהיה מועמד בעריכה. הוא פשוט חזק מדי.
אז אלא אם כן הסטטיסטיקה הנפלאה והיציבה הזו תשבר השנה (והיא לא) הזוכים יכולים להיות רק מבין אלו: "הארטיסט", "היורשים", "הוגו" ו"מאניבול". אבל זה לא באמת מחדש לנו שום דבר.
אגב, זה לא אומר של"נערה עם קעקוע דרקון" אין סיכוי לזכות בעריכה. בעבר "זהות אבודה" ו"מטריקס", בין היתר, זכו בעריכה בלי מועמדות על סרט. מצד שני, שיטת ההצבעה הייתה שונה אז. אם אותו הדבר היה נהוג ב1999, "מטריקס" היה מועמד לסרט הטוב ביותר.

הקאמבקים
הפעם האחרונה שוודי אלן היה מועמד על בימוי הייתה בשנת 1994 ("קליעים מעל ברודווי"). הפעם האחרונה שסרט של אלן היה מועמד לסרט הטוב ביותר הייתה ב1986 עם "חנה ואחיותיה".
שנתיים לאחר מכן, 1988, הייתה גם השנה האחרונה בה גלן קלוז הייתה מועמדת, בזכות "יחסים מסוכנים" וגם הפעם בה לראשונה ולאחרונה (עד היום) מקס פון סידוב בזכות "פלה הכובש". קנת' בראנה היה מועמד פעם אחרונה ב1996 על התסריט ל"המלט". על משחק הוא היה מועמד פעם אחרונה בשנת 1989 על "הנרי החמישי".
שימו את השמלה עם הנקודות השחורות והורודות – האייטיז פה!

סשה סטון מאבדת את זה
סטון היא הכותבת והעורכת הראשית של בלוג האוסקר הוותיק awards daily והיא אולי הבן אדם שלוקח את האוסקר הכי קשה שיש וכנראה המצייצת הכי חופרת בטוויטר.
כל פעם היא מנסה לשכנע את עצמה להיות יותר רגועה, וכל פעם זה נדמה שהיא עוד צעד אחד על עבר התהום. אני זוכר ששנה שעברה היא סיפרה שבשלב הכרזת הזוכים לפרס הבמאי היא – כמעריצת פינצ'ר פסיכוטית – לא עמדה במתח, הושיבה את ביתה מול הטלוויזיה (היא אם חד הורית) וירדה למרתף "לעשות כביסה". היא ביקשה שביתה תצעק אם פינצ'ר זוכה, וכשהצעקה לא הגיעה היא פשוט ישבה אומללה במרתף דקות ארוכות. כן, זה ברמות האלה.
סטון, אחת המוערכות ביותר בתחום, כתבה את הפוסט "הטוב, הרע והמכוער" השנתי שלה אחרי המועמדויות ובאיזשהו שלב התחילה להתפרק, לקלל (משהו עם לבצע מין אוראלי באברי מין מרירים. אל תשאלו) ולהתנהג כאילו כדאי שמישהו יעצור אותה שמא תפגע בעצמה ובכמה אחרים שייתקלו בדרכה.
אם היא לא צנזרה את עצמה בשלב הזה – כנסו ותקראו.

"דרייב" מועמד רק לפרס עריכת האפקטים הקוליים
אני זוכר עוד סרט שהיה מועמד רק לפרס "הזניח" הזה ולמרבה התסכול לא לשום דבר אחר. זה היה לפני 13 שנה. קראו לו "מועדון קרב".

אז בשם כל מה שקדוש, בשביל מה אנחנו צריכים את זה?
אין בן אדם בעולם שחושב שהאקדמיה צודקת. אפילו אנשי האקדמיה לא חושבים שהאקדמיה צודקת. פשוט יש יותר מדי מהם. "איך הם לא שמו את 'דרייב'?!" תוהים כמה אנשים שפשוט מתחרפנים מזה. האם הם לא ראו את הסרט? האם שיחדו אותם להצביע ל"סוס מלחמה"? האם כל טפסי ההצבעה עליהם היה כתוב "דרייב" נפלו לביוב? התשובה האמיתית היא מבאסת יותר מזה – פשוט יש להם דעה שונה. זה באמת הכל.
האוסקר – כשהוא משמח אותנו וכשהוא מרגיז אותנו, ובעיקר כשאנחנו לא מבינים אותו – עוזר לנו. הוא עוזר לנו להבין מה אנחנו אוהבים ומה לא, הוא קובע קונצנזוס ומשמש כבבואה נהדרת למצבים חברתיים ופוליטיים.
אבל עזבו שנייה את הזיון שכל הזה: מה שקורה באוסקר, כל שנה, כל עונה, כל קפיצה נלהבת וכל זעם בלתי נשלט, מזכיר לנו כמה אנחנו אוהבים קולנוע. האוסקר מסתובב בספירה בה קולנוע זה הדבר היחיד שחשוב. אין מלחמות, אין רעב, אין איום גרעיני, אין עוני, אין שברון לב, אין מוות, אין שום דבר. רק סרטים ואנשים מוכשרים יותר ואנשים מוכשרים פחות ואנשים שמתווכחים על אנשים שמוכשרים יותר ואנשים שמוכשרים פחות. ריבי מחץ לגבי איזה סרט ריגש אותנו ואיזה סרט הגדיר מחדש את השעמום.
אנחנו מגדירים את עונות השנה בעזרת סרטים, את התקומות והנפילות של חיינו והוויתינו עם קולנוע, מדמיינים רוב הזמן שאנחנו בכלל דמות מסרט שנכנסה לנו לעור. בגלל זה אנחנו שבים לחגיגת הקולנוע הזו.
יש רק קולנוע בעולם הכאוטי של האוסקר. באמת. זה המקום היחידי בו יש אך ורק קולנוע. ואנחנו פה כי אנחנו אוהבים קולנוע.
לא?

 _*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_*_

שנייה, לפני הסוף – אני חייב לנפנף בעוד כמה "אמרתי לכם":
"פלדה אמיתית" באפקטים
טרנס מאליק בבימוי
"התמוטטות" ו"משחקי שלטון" בתסריט
ג'ון וויליאמס במועמדות כפולה
בלגיה בסרט הטוב ביותר בשפה זרה במקום גרמניה.

אלו ההימורים שלי שאני הכי גאה בהם.

אבל! אני עדיין בהלם שעופר חזה ש"החפרפרת" ייכנס במקום "העזרה" לתסריט מעובד. וואו.

זהו, חברים. הוצאתי את זה. אפשר להמשיך.

תגובות

  1. העבודה של אור הגיב:

    כמובן שצריך נקודות להשוואה בין התלהבות האוסקר של אור והתלהבות האוסקר של סשה סטון. אז רק כדי שששאר קוראי הבלוג יוכלו לשפוט בעצמם, מקום העבודה של אור שמח להציג עדות ויזואלית
    (למרבה הצער, הבנו שזה שווה צילום רק אחרי שאור נפל מהכיסא…)

  2. אז אתמול בצהריים היה הרגע הראשון במירוץ האוסקר הנוכחי שבו חשתי התרגשות. אין מה להשוות עם התגובות של אור, אבל זו לא תחרות. לכן, הנה כמה מחשבות משלי על הנושא, בתגובה ולא בפוסט:
    1. מסיבת רווקות נכתב בעזרת "מדריך לכתיבת תסריטים לטמבלים", כך הודתה השחקנית/כותבת קריסטין וויג. אה, אז ככה מגיעים לאוסקר.
    2. עוד אופציה לקבל מועמדות על תסריט – קח מחזה מפורסם, כתוב אותו לסרט ברמת הטלנובלה בגן חובה, עטוף בהו-הא של "זה פוליטיקה אז אתם לא מבינים בזה כלום אזרחים קטנים, זה בעצם יותר מסובך ממה שזה נראה לכם" – והופ! גם אתה תוכל להיות מועמד. עוזר מאוד אם קוראים לך ג'ורג' קלוני. 3. וברצינות, האם יש ב"משחקי שלטון" דמות כתובה למופת? פיתול עלילתי שאינו צפוי? משהו יוצא מגדר הרגיל? או שאולי הקטגוריה הזו היא שוב פרס ניחומים ותו לא?
    4. לגביי סיכויי הזכייה של "הערת שוליים" – אני באופן אישי חושב שהמועמדות של האיראני בקטגוריית חוץ (תסריט) דווקא מחלישה אותו. הוא סופר-פייבוריט כרגע, והפייבוריטים מפסידים, במיוחד אם הם זוכים להערכה גם מחוץ לגטו של השפה הזרה ("אמלי", "המבוך של פאן", לא חסרות דוגמאות).
    5. אפרופו גטו – יש סרט שואה בקטגוריה, והוא פולני. וקוראים לו "אני אשב כאן בחושך, לבד". אז עזבו ישראל נגד איראן, כרגע זה ישראל נגד פולין. שתי הלוזריות הכי גדולות בתולדות הקטגוריה, עם שמונה מועמדויות ואפס זכיות כל אחת, מוסיפות עוד מועמדות לרזומה. יוסף סידר שוב מתמודד מול סרט שואה, זה 2007/8 שוב. יש לי הרגשה שהפעם זה יהיה שונה, אבל אני עדיין בשלב של להמר.
    6. סטיבן דאלדרי יכניס סרט לקטגוריה המרכזית גם אם אף אחד לא ראה אותו או אהב אותו. עובדה.
    7. "העזרה" הוא אולי חרא של סרט, אבל מכיוון שהוא סרט על גזענות, מוכרחים לתת מועמדות לשתי השחקניות השחורות שבו (נכון, וגם ללבנה אחת, שהייתה ממש נחמדה לשחורות בסרט). יכול להיות שיצאתי עכשיו גזען בעצמי, אבל לפחות אני לא צבוע (אין כאן משחק מילים) כמו חברי האקדמיה שנתנו לסרט מועמדות על הסרט הטוב ביותר אבל לא מצאו שום קטגוריה שבה הוא מצטיין מלבד משחק. מוזר, לא?
    8. כמובן שאפשר למצוא משהו גם משהו שלילי במועמדות של אולדמן, הפעם היחידה שבה קפצתי באוויר במהלך הצפייה בהכרזה. כמו למשל העובדה שזו הפעם הראשונה שלו באוסקר. אתם פאקינג צוחקים עליי? גארי אולדמן לא היה מועמד עד היום לאוסקר? אז איך בדיוק אני אמור לקחת ברצינות את הבחירות שלכם, אקדמיה יקרה?
    9. איזה באסה להיות סרט אילם – מועמדויות בשתי קטגוריות הסאונד נשללות ממך. והרי ידוע שבאקדמיה מפרגנים במועמדויות, וכמובן זכיות, בקטגוריות אלה לסרט הטוב ביותר. בקיצור, הא-נורמלית הזו מציבה את "הארטיסט" עם 10 מועמדויות במקום 12, ולכן הוא מאחורי הוגו (11), אבל עדיין המועמד המוביל לזכייה.
    10. יש לי יותר מדי סרטים להשלים לקראת הטקס, אבל שום מקום בלו"ז. אבל הכי הייתי רוצה לראות את "הוגו". אולי נוותר על הקטע הזה של לדחות את הסרט? חישבו על זה ככה, מפיצים יקרים – כרגע אתם יכולים לשים על הפוסטר שלו "מועמד ל-11 אוסקרים, כולל הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר". כמובן לצד הלוגו של הפסלון. אנשים יבואו. לעומת זאת, בעוד חודש וקצת תוכלו לשים את אותו הלוגו, אבל המספר שלידו יהיה מרשים הרבה פחות, כי אלה יהיה הזכיות. עשינו עסק?

  3. ביקו הגיב:

    המועמודים האלו לא חזקים כמו בשנה שעברה אבל בהחלט נראה שהולכת להיות תחרות קשה. אני בכל מקרה הולך לצפות באוסקר ואני כמובן מעודד את המועמדים הישראלים.

  4. JNH הגיב:

    העקשות שבה אתה מהלל את פסקול "נערה עם קעקוע דרקון" ומבכה את היעדרותו מהמועמדים מעלה אצלי שתי תהיות:
    1. האם בכלל האזנת למוזיקה מחוץ לסרט? כי אם כן, והצלחת לשרוד את כל 3 השעות של האלבום המשולש(!) שהוציאו לו, אתה ראוי לפרס.
    2. האם היית מייחס למוזיקה בסרט את אותה חשיבות ותשומת לב אילולא היה חתום עליה טרנט רזנור?

    כי באמת, בתור מישהו שמאזין באובססיביות למה שקרוי film scores, אני חייב לציין שהפסקול הזה הוא עינוי מתמשך. רזנור הוא אולי מוזיקאי אינדסטריאל-מטאל מוכשר, אבל אין לו שמץ של מושג איך להלחין סרט ומה נדרש ממנו מבחינה דרמטית. המוזיקה שלו מתפקדת למעשה כעוד שכבה של סאונד-אפקטס, ואם כבר הייתי נותן לו מועמדות בקטגוריית העריכת סאונד – שזה בתכל'ס מה שהוא עשה שם. כי "לחן" של ממש אין שם.

    1. אור סיגולי הגיב:

      תראה תמיד יש סיכוי שאני בחור נטול עמוד שדרה וחירש שהולך כגרופית קטינה אחרי טרנדים כי אני נורא רוצה שמישהו יאהב אותי.
      יש גם את האופציה השנייה. אתה יודע, האופציה שמעידה על כך שפשוט יש לך ולי טעם שונה בדברים מסויימים.

      העובדה שאתה מאזין באובססיביות למה שקרוי film scores לא הופכת את דעתך לפחות או יותר נכונה משלי, חבר.
      צ'ירז.

להגיב על אור סיגולילבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.