"נערה עם קעקוע דרקון (גרסה אמריקאית)", סקירה

ישנם סרטים שעומדים בפני עצמם ויש סרטים שאי אפשר לנתק אותם מקונטקסט תרבותי.
סרט חדש ממדינה זרה שנעשה על ידי במאי ושחקנים לא מוכרים, יזכה ביתרון יחסי בכך שהוא לא יושווה לשום סרט אחר, אך מצד שני, יצטרך לעבוד יותר קשה כדי שהקהל יפתח אליו. כאשר ג'ורג' קלוני מופיע על המסך בתחילתו של סרט, אחרי קריירה ענפה שצברה אוהדים ושונאים, יחסו של הצופה גם לכל השאר יהיה אחרת מאשר אם היה מופיע שחקן לא מוכר. סרטים "אנונימיים", כמו לדוגמא "השקט שבאהבה" או "העיר שמתחת" שהוקרנו בבתי הקולנוע לאחרונה, יקבלו יחס "אובייקטיבי" יותר מהקהל, נטול דעות קדומות.

המקרה של "נערה עם קעקוע דרקון" ("The Girl with the Dragon Tattoo") שעלה על מסכינו לא יכול להיות שונה יותר.
לסרט שלושה פקטורים שמטים את ההתייחסות אליו בקרב רוב אוכלוסיית הצופים: א) הוא מבוסס על ספר פופולארי שנקרא על ידי רבבות אדם גם בארץ; ב) לספר כבר נעשתה גרסה קולנועית שבדית שהוקרנה גם בבתי הקולנוע בישראל; ג) זהו סרטו החדש של הבמאי דיויד פינצ'ר, במאי שאחראי על כמה מפסגות הקולנוע האמריקני העכשווי כמו "מועדון קרב" ו"הרשת החברתית", הסרט האהוב עלי ביותר שנה שעברה. לכן כשמתיישבים לצפות בגרסה האמריקנית החדשה לרב המכר השבדי (שבמקור, אגב, נקרא "גברים ששונאים נשים") קשה מאוד להתנתק מהמטען שנסחב אתו בעקבות הנתונים הללו.

למרבה הצער "נערה עם קעקוע דרקון" יוצא מופסד מכל ההשוואות האלה. הסרט הוא גם אחת מעבודותיו הפחות מרשימות של פינצ'ר וגם איכשהו עובד פחות טוב מהגרסה השבדית לספר, שגם היא, בואו נודה באמת, לא הייתה "שתיקת הכבשים" (גם נומי רפאס השבדית בתפקיד הגיבורה ליסבת' סלנדר, טובה יותר מרוני מארה האמריקנית). מדובר במותחן בלשי שהולך על הקצה – או לפחות נורא משתדל לעשות זאת. במרכזו עיתונאי חוקר ותחקירנית עם כמה בעיות משלה, בעקבות רוצח סדרתי של נערות.
אני כותב "במרכזו" מכיוון שמילולית רק באמצע הסרט נפגשים שני הגיבורים הללו לראשונה ובעצם מתניעים את העלילה המרכזית של הסרט. מכיוון שאורכו של הסרט כשעתיים וחצי, ונקודת האמצע שלו היא הדקה ה75, קשה להבין מדוע היינו צריכים אקספוזיציה כל כך ארוכה ולא ממוקדת.

זה כבר הופך לקלישאה של כתיבה על קולנוע אבל אין מה לעשות – ל"נערה עם קעקוע דרקון" החדש יש תסריט בעייתי מאין כמוהו. האחראי הוא סטיבן זיליאן, אחד מבכירי התסריטאים ההוליוודיים, שזכה באוסקר על עבודתו ב"רשימת שינדלר" ובאמתחתו נמצאים גם התסריטים ל"אמריקן גנגסטר", "כנופיות ניו יורק", "מזימות זרות" ו"חניבעל". קל לעלות על המשותף בין כולם: סרטים שהמנגנון הדרמטי שלהם יציב ומאופיין לפי כל חוקי הכתיבה התסריטאית, אך עומק או תחכום לא תמצאו בהם על אף אורכם המופרז.
לזכותו יאמר שזיליאן חתום גם על "מאניבול", אחד התסריטים הטובים של הוליווד בשנה האחרונה, אך תסלחו לי אם את הקרדיט לכך אזקוף למי שחלק אתו את העבודה – אהרון סורקין, זוכה האוסקר על כתיבת "הרשת החברתית".

זה נכון שפינצ'ר מצליח להוציא את המירב עם החומר אתו הוא עובד. לא צריך לראות את כל תשעת סרטיו כדי להבין שהוא אחד היוצרים המוכשרים שפועלים כיום. אבל לפינצ'ר מכשול אחד: הוא חייב תסריט מעולה בשביל להוציא סרט טוב.
המשפט הזה אולי נשמע מטופש כי הרי ידוע שבבסיס של כל סרט מוצלח חייב לעמוד תסריט ראוי. אבל בכל זאת, ישנם במאים שמצליחים לצאת טוב עם תסריטים בעייתיים ויותר מזה. דארן ארונופסקי, למשל, לא ביים תסריט טוב מאז "פיי" אבל סרטיו האחרונים "רקוויאם לחלום", "המתאבק" ו"ברבור שחור" הם סוחפים ומטלטלים על אף זאת. ניקולס וינדינג רפן גם הוא לא מבריק בשלב הכתיבה אבל כל סרטיו – בוודאי ובוודאי האחרון שבהם, "דרייב" – הם חוויה קולנועית יוצאת דופן. גם ג'יימס קאמרון וסטיבן ספילברג יכולים להוציא סרטים מוצלחים בלי בסיס תסריטאי יציב (מהצד השני של הסקאלה, ממש ליד פינצ'ר, יושב בפנים חתומות קלינט איסטווד עליו נדבר בקרוב כשייצא "ג'יי. אדגר").
העניין הוא כזה – אם נותנים לפינצ'ר תסריטים ברמת "שבעה חטאים" ו"הרשת החברתית" הוא יוצר יצירת מופת על-זמנית. אם הוא מקבל תסריט כמו "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" או "נערה עם קעקוע דרקון", הוא יוציא סרט בינוני במקרה הטוב וחתיכת פצצת שיעמום במקרה הרע.

ענייני הכתיבה בצד – הדבר שהכי צרם לי במהלך הצפייה בסרט הם רגעי האלימות.
באופן עקרוני אני מאוד אוהב סרטים שהולכים רחוק ואפילו די מחפש אותם. מאוד מאוד קל לי להישיר מבט לסצינות של אלימות, זוועות והטלת מומים בעיקר כי כבר ראיתי המון כאלה. זאת לא הבעיה שלי עם הבחירות של פינצ'ר ב"נערה עם קעקוע דרקון", וזאת גם הסיבה שכתבתי לפני כמה פסקאות שהסרט 'משתדל' ללכת על הקצה.
אני צריך לחשוף פה הבלוף – האלימות שנצפית על המסך (ובאמת ראינו סצנות קיצוניות יותר גם בקולנוע האמריקני המסחרי) פשוט נורא נורא מיותרת. אני אפילו אגיד יותר מזה – היה לסרט אימפקט גדול הרבה יותר אם לא היינו ממש רואים את מה שהולך, אלא רק שומעים ומדמיינים, בלי הנחמה של הפרטים.
העניין הבאמת מוזר הוא שבעיני פינצ'ר הוא אחד מהבמאים שהכי יודעים איך לחדור מתחת לעור של הצופה, לכן לא ברור למה הוא מתנהג בסרט הזה כמו אלי רות'. תחשבו על זה, הרי כל מה שגורם לגוף לצמרמורות והזעה בזמן צפייה ב"שבעה חטאים" זה שלא רואים כלום בשום שלב! אנחנו תמיד צעד אחד מאחורי הרצח והזוועות ואז כאשר אנחנו נחשפים להם רגע מאוחר מדי פינצ'ר מכריח אותנו לדמיין את זה. זה מה ששובר אותנו. "מועדון קרב" הוא סרט על אלימות ולכן היא נמצאת ממש בקדמת הפריים, אבל שם היא לא נועדה להפוך לנו את הבטן, שם היא נועדה לנחם אותנו, להראות לנו שאנחנו אנושיים וזה בסדר.
היו ממש מספר פעמים שצפיתי ב"קעקוע דרקון" וחשבתי "כמה יותר חזק זה יהיה אם פינצ'ר יסגור על המצלמה את הדלת ורק נשמע מה הולך שם". אבל לא. פינצ'ר וקרוננוות' הצלם נכנסים פנימה, מעמתים אותנו עם אימג'ים שדוגרי – כבר ראינו יותר מדי פעמים בשביל להתרגש מהם.

"נערה עם קעקוע דרקון" איננו הנורא שבסרטים שיצאו השנה, כלל וכלל לא, אך הוא גם רחוק מאוד מלהיות צפייה הכרחית במיוחד. ואין דבר שקשה לי לכתוב יותר מאשר המשפט הזה, בהתחשב באהבתי הגדולה לקולנוע של פינצ'ר.
הסתייגות אחת כן חייבת להיעשות, והיא חלה גם על כל שאר הפילמוגרפיה של פינצ'ר: פס הקול של הסרט, מעיצוב עולם הסאונד ועד המוזיקה המקורית שהולחנה לו, היא מהעבודות המרשימות של השנה. זהו שיתוף פעולה נוסף עם המוזיקאים שזכו באוסקר על הלחנת "הרשת החברתית", טרנט רזנור ואטיקוס רוס, והם מתעלים על עצמם. זוהי מוזיקה מטרידה, סוחפת ועשויה לעילא. אחראי עריכת הסאונד של הסרט הוא רן קלייס, שעבד עם פינצ'ר בכל סרטיו והוא חלק אינטגראלי ממה שעשה אותם לבלתי נשכחים.

לא ברור מי ייהנה יותר מהסרט. צופים שמכירים את הספר השבדי ואת פועלו של פינצ'ר, או צופים שיבואו לסרט בלי מעורבות רגשית. כך או כך, "נערה עם קעקוע דרקון" יכל להיות סרט טוב בהרבה עם היו משקיעים קצת יותר מחשבה בתסריט וקצת יותר הידוק בחדר העריכה.