• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

"הערת שוליים" של יוסף סידר זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן 2011

23 במאי 2011 מאת אורון שמיר

למי שעוד לא יודע, הנה הבשורה המרגשת – אמש זכה "הערת שוליים", סרטו הרביעי של יוסף סידר בפרס התסריט במסגרת פסטיבל קאן ה-64. לעניות דעתי, מדובר בהישג היסטורי וחסר תקדים עבור הקולנוע הישראלי המשגשג והפורח. בהמשך אנסה להסביר מדוע. סידר, שהספיק כבר לשוב ארצה מן הריבייירה הצרפתית, נתבקש אתמול להגיע בבהילות לטקס חלוקת הפרסים, כפי שפורסם לראשונה בעכבר העיר אונליין, כאשר זהות הפרס אותו ייקבל נותרה בסוד. לבסוף, הוא לא הספיק להיות נוכח בטקס עצמו ואל הבמה עלתה שרון הראל, סוכנת המכירות של הסרט בחו"ל, כדי לקבל את הפרס בשמו.

אה, כן, היו עוד זוכים בפסטיבל הקולנוע החשוב בעולם, שאינם ישראלים. הזוכה הגדול של הערב, אשר הלך הביתה עם פרס "דקל הזהב", הוא "עץ החיים" של טרנס מאליק (אור ס. הקדים את זמנו בנושא, ואגב, גם ניחש שסידר ייקח את פרס התסריט מבלי לראות את הסרט אפילו. שתדעו). את הפרס השני בחשיבותו בפסטיבל, פרס חבר השופטים, חלקו האחים דארדן על "Le Gamin Au Velo" ונורי בילגה ג'יילן על "Once Upon a Time in Anatolia". השחקנית המצטיינת היא קירסטן דאנסט (בחיים לא חשבתי שאכתוב משפט כזה), אשר סבלה את לארס פון טרייר המנודה לאורך צילומי "מלנכוליה". ובזאת נמצאה הנוסחה לזכייה בפרס עבור שחקניות, לאחר ששרלוט גינסבורג סימנה את הדרך לפני שנתיים, עת התעלל בה הבמאי המשוגע בסרטו "אנטיכרייסט" ודאנסט שחזרה את ההצלחה השנה. השחקן הטוב ביותר על-פי חבר השופטים הוא ז'אן דז'רדין, על הופעתו בסרט "The Artist" של מישל האזנאוויציוס. מצחיק – שני אלה אחראים לסרטי "OSS 117" מעין אוסטין פאוארס צרפתי. ועכשיו הם זוכים בקאן, על סרט אילם בשחור-לבן בראשיתי. כבמאי הטוב ביותר הוכתר ניקולס וינדיג רפן בזכות "Drive" ואת שאר הפרסים אפשר למצוא כאן. אם מעניין אתכם לדעת אילו סרטים מיבול הפסטיבל אפשר יהיה (אולי) לראות בישראל בזמן הקרוב – בקרו בפוסט הזה של יאיר רוה. צריך רק לזכור שהעובדה שמפיץ זה או אחר קנה סרט מסויים, לא אומרת שהוא בהכרח יראה אור מקרנה. ע"ע הזוכה הגדול של קאן 2010, "הדוד בונמה". אם כי אני חייב להוריד את הכובע בפני המפיצים – אוחז "דקל הזהב", הלא הוא "עץ החיים", עולה כאן בסוף השבוע ו-"הערת שוליים" בשבוע שלאחר מכן. ואם כבר חזרנו לסרט של סידר, ברצוני להקדיש את המשך הפוסט לניסיון להסביר את גודלה ואופיה הייחודי של הזכייה.

יוסף סידר בפסטיבל קאן 2011

זכייה זו בפסטיבל קאן מסמלת בראש ובראשונה את כיבוש המצודה האחרונה של הקולנוע הישראלי באירופה, ואף בעולם. עם כל הכבוד לאמריקאיים ולאוסקר המוזהב שלהם, עליו התמודדה ישראל שלוש פעמים ברציפות ללא זכייה בשנים האחרונות (תשאלו את סידר, הוא היה שם עם “בופור”), היוקרה האמיתית מצויה בפסטיבלים האירופאיים. ומבין פסטיבלי אירופה ישנם שלושת הגדולים – קאן, ונציה וברלין, לא בהכרח בסדר הזה. ברלין היה הראשון להכיר בעוצמתו של הקולנוע הישראלי העכשווי, עת העניק את פרס דב הכסף לבימוי מצטיין ל…יוסף סידר, על סרטו "בופור". לפני כשנתיים זכה הסרט "לבנון" של שמוליק מעוז בפרס "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה וקבע הישג שיא לקולנוע של סרטי מלחמת לבנון. ואמש, עם ההוקרה מכיוונו של פסטיבל קאן הנוצץ, סימן סרט ישראלי וי נוסף ומוזהב המשלים זכייה באירוע היחיד שהיה חסר ברשימת פסטיבלי הקולנוע החשובים בתבל. אך מה שמעניין באמת הוא כיצד עשה זאת "הערת שוליים", כלומר זהותו החריגה עד מאוד של הסרט הזוכה.

נהוג לחשוב שהסיבה להצלחה העצומה של הקולנוע הישראלי בחו"ל, הינה העננה הפוליטית המרחפת מעל התקצירים של רבים מסרטיו. אז בא יוסף סידר והוכיח לכולם את ההיפך. הוא הראה כיצד סרט קאמרי, אישי ומאוד מאוד יהודי, יכול לסחוף אחריו פסטיבל סרטים המתרחש באירופה, בו שופטים בעיקר אמריקאיים. “הערת שוליים" אמנם מתרחש בישראל, אפילו בירושלים, אבל אינו עוסק בצדדים אותם אנו רגילים למצוא בסרטים ישראלים. כאשר דמות בסרט תפתח רדיו או עיתון, החדשות ידונו בתרבות ולא בשום תחום אחר. הבעיות והקונפליקטים איתם מתמודדות הדמויות הם בין-אישיים ואינם זולגים לסטריאוטיפיים של דעה פוליטית. כאשר הדמויות נדרשות לעבור בדיקה בטחונת שגרתית, בכניסה למבנים ציבוריים, הם מתייחסות אל האקט כאל תמוה ומשונה. הנושאים בהם מתעסק הסרט והחומרים מהם הוא מורכב, נוגעים לאנשים, לתרבות וברקע גם לדת, בעיקר כהשקפת עולם. כמה זבובים נהפכים לפילים במהלך הסרט והדרמות הקטנות מקבלות משמעות הולכת ומצטברת בזכות בנייה חכמה של סיפור ולא מתוקף נצלנות או רכיבה על עניינים גדולים ממילא, כמו גדר ההפרדה או שכונות עם אוכלוסיה מעורבת.

חובבי הקונספירציה ודאי יטענו הזכייה של "הערת שוליים" הינה חלק מן האג'נדה הפרו-יהודית שהפגין הפסטיבל השנה, ששיאה היה בהוקעתו של לארס פון טרייר עקב התבטאותיו האנטישמיות, בדיחה גרועה שנופחה מעבר לכל פרופורציה. כדי להשלים את הקנוניה, כדאי להזכיר כי סרטו של פון טרייר, "מלנכוליה", זכה לביקורות החיוביות ביותר בפסטיבל, כלומר היה מתמודד חזק מאוד בתחרות הרשמית. אבל כל פרוטוקול כזה או אחר של זקני ציון מאבד מתוקפו באופן מיידי לאחר הצפייה בסרט. או אז נראה את המלעיזים והחכמים בלילה אומרים שאין מדובר בסרט ראוי לזכייה, מבלי למצמץ כמה פעמים.

השיחוק האמיתי של הסרט – וגם הגדולה שלו, אם תרצו – אינו בעצם הזכייה, כי אם בייחודיות וביהודיות הבלתי מתחנפות שלו, בחוסר הרצון להתחבב על אלה שאינם תושבי הארץ או בני הדת היהודית. במילים אחרות, קשה להאמין שזהו סרט שנהגה ונוצר במטרה להימכר להפצה ביבשת אמריקה או לקטוף פרסים באירופה. זהו סרט שנוצר מתוך ליבו של הקולנוען החתום עליו, ולמען הקהל המקומי שלו. כפי שאמר סידר בעצמו, כאשר רק התקבל לפסטיבל קאן: "הסרט מתרחש בחוג לתלמוד של האוניברסיטה העברית, במרתפי הספרייה הלאומית, ובעולמו הפנימי של פילולוג עקשן. המחשבה שהסיפור המוזר הזה ירצד ויאיר את המסך הענק של פסטיבל הקולנוע הגדול והמסוקר בעולם היא מופלאה וממלאת אותי באופטימיות".

בזכות גודל הזכייה והמעמד ובעקבות אופיו המיוחד של הסרט, יש למהר ולהכריז על סופה של תקופה. לרתום את העגלה לפני הסוסים, או במקרה הזה לפני שהם אפילו נולדו. אין ברירה, מדובר בהזדמנות פז. לא תישכח "טרילוגיית לבנון" ויתר הסרטים הפוליטיים, כמו "עג'מי" למשל. כבודם במקומם מונח ופרסיהם ודאי מונחים בסלון של יוצריהם. אבל האמת היא שנמאס מן הז'אנר הספציפי הזה. שבענו, רווינו, ראינו הכל. התחלקנו למחנות בעד ונגד, קראנו וכתבנו טוקבקים משעממים על "הדרך היחידה לזכות בחיבתה של אירופה", דהינו, הלקאה עצמית. והנה, בא לציון גואל.

לאחר שיתפזר ערפל שיכרון הניצחון, שנתפכח מעוד חגיגה תקשורתית חסרת פרופורציות ושנרצה להקיא מרוב קופצים על העגלה, יהיה הזמן המתאים לעשות מעשים. יש להפוך את "הערת שוליים" לראשון בטרילוגיה, או סדרה חדשה, של סרטים ישראלים. כמו שהיה עם "בופור" בזמנו. להפסיק לירות, ולצלם, לבכות ולזכות, ולהתחיל ליצור קולנוע מהקישקעס, במקום להראות את הקישקעס של חיילים מיוסרים. להיעזר במקורות, בשורשים, במסורת של ישראל שאינה כוללת בהכרח מלחמות, סכסוכים או מאבקים חברתיים הרי גורל. או בקיצור, יש לוודא כי "הערת שוליים" לא יהיה אך ורק הערת שוליים בתולדות הקולנוע הישראלי, או פסטיבל קאן, אלא ערך מרכזי ועמוד תווך. יוסף סידר הוכיח שאפשר, ואף מגיע, וכשרונות ממש לא חסרים בארץ. תשאלו את האירופאיים.

הטקסט התפרסם בשינויים קלים גם באתר עכבר העיר אונליין.

השאר תגובה