• סרטים חדשים: ״הפורצת״ של הגר בן אשר
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • האוורסט של הסינפיליה - Out 1
  • תור: ראגנארוק
  • סרטי רוחות לא כולל אימה: מצעד הרפאים של סריטה

המנצחים והמפסידים של 2010

1 בינואר 2011 מאת אורון שמיר

ברוכה הבאה 2011, תיכף נתייחס אליך. אבל קודם, זה הזמן להיזכר בערגה באשתקד, עם הסתייגויות לכאן ולשם. כמו שני הכותבים הנוספים של הבלוג, אשר סיכמו את השנה כל אחד בדרכו, גם אני אאלץ לפתוח בכך ששנת קולנוע לועזית היא לא בדיוק הדבר הכי מדוייק מבחינת הגדרה. אם תביטו בסיכום 2009 שלי, תמצאו שם כמה וכמה סרטים שהם מודל 2008, אך הופצו בארץ באיחור. אז השנה החלטתי להגדיר לעצמי מחדש מהו "סרט משנת 2010". עשיתי זאת באמצעות הצלבה של נתונים מימד"ב, הקרנות סדירות בבתי הקולנוע בארץ וכותרים שיצאו בדי.וי.די במהלך השנה, בארץ או בחו"ל. כך שבהחלט יכול להיות שלא תכירו חלק מהסרטים, או שתתהו לאן נעלמו כמה מהטובים של 2009 שנפלו בין הכיסאות ("נביא", "שבע דקות בגן עדן", "מחוץ למים"). מצד שני, שום סרט אוסקר של 2009 לא באמת עשה לי את זה, אז אני עוד יותר שלם עם ההחלטה החדשה.

מה שסייע לי לקבל את ההחלטה הזו, היא העובדה ש-2010 התחילה כמו שאחותה הקטנה נגמרה. או במילים אחרות, משבר הזהות שלי כצופה קולנוע מעולם לא היה חמור יותר. התנהלתי במהלכה כמו הוליוודיסט שהפנה את הגב לאהובתו, משום שזו הפנתה לו ראשונה. ניהלתי מערכת יחסים הפכפכה עם הקולנוע האירופאי והאסייאתי. ובעיקר מצאתי את עצמי מתנכר מרוב מה שמוקרן בבתי הקולנוע בישראל ומחפש ישועה בדי.וי.די או בפסטיבלים (כמו יתר חבריי לבלוג, גם לי אין מנוי בסינמה טורנט). מתוך עשרת סרטי השנה שלי (טוב נו, אחד-עשר), שלושה לא הופצו כלל בקולנוע. שניים נוספים זכו להפצה מצומצמת משהו. וברשימת הסגנים, אלה שלא נכנסו לעשיריה, הסטטיסטיקה הזו מכפילה את עצמה.

בסך הכל ראיתי 94 סרטים השנה (הרבה פחות מהכמות הרגילה שלי, לצערי). מתוכם, 74 היו שייכים לייבול 2010, כך שבכל זאת יש לי מושג לא רע לגביי השנה הזו. הצד השני של המטבע היא הידיעה שהרחבתי את השכלתי הקולנועית בעוד 20 סרטים ישנים בלבד, אבל זה כבר סיפור אחר. אז ללא הקדמות נוספות, הנה עשרת סרטי השנה שלי:

1. "התחלה"
2. "סקוט פילגרים נגד העולם"
3. "הדקדוק הפנימי"
4. "צעצוע של סיפור 3"
5. "יום שלישי, אחרי החגים"
6. "גרינברג"
7. "ארבעה אריות"
8. "מופע הפלאים של דוקטור פארנסוס"
9. "סופר הצללים"
10. "מיקמק" / "הרפתקאותיה המופלאות של אדל"

(כמעט ונכנסו לעשיריה: "הדרקון הראשון שלי", "קיק אס", "איירון מן 2", "כלבת", "באה בקלות", "גנב עירוני", "פובידיליה", "קר עד העצם").

גם במקרה של העשירייה אפתח בהסתייגות ואומר שבעוד חודשיים-שלושה, כאשר יבול סרטי האוסקר יגיע במלואו – "ברבור שחור" ו-"נאום המלך" למשל, או אפילו "יללה" ו"קטפיש" שאשלים השבוע – אין לי ספק שהעשיריה תשתנה. אפילו את "פייטר" לא הכנסתי משום שהוא טרי מדי ואני עדיין נתון תחת השפעתו העזה. אבל בואו נדבר על מי שכן הגיע לעשיריה.

בקשר לזהות המקום הראשון, צר לי להיות כה צפוי. אבל כבר בתחילת מאי ידעתי ש"התחלה" יהיה סרט השנה שלי. מאז הספקתי לגלות עד כמה הוא באמת מדהים ואף לכתוב על כך את כל מה שיש לי להגיד עליו, ובהמשך גם לנסות לסנגר עליו מפני אנשים שמאוד חשוב להם להרוס לך הנאה מדברים שאתה אוהב, רק בגלל שהם לא נהנו.

במקום השני נמצא הטוען לכתר, אשר העפיל על "התחלה" בתור הסרט האהוב עליי השנה למשך תקופה קצרה. אני עדיין מופתע שהוא הופץ כאן בבתי הקולנוע, ולגמרי לא מופתע שהיה זה תחת השם העברי "האקסים של החברה שלי". בכל מקרה, "סקוט פילגרים נגד העולם" יחד עם "התחלה" מייצגים בעיניי מקום ראשון אחד מושלם, שהוא למעשה העתיד של הקולנוע. אני עומד לבצע קפיצה מסובכת למדי מעל הפופיק ולא אכפת לי לנחות על הראש, אז פשוט אגיד את זה – אני די משוכנע שחוקרי קולנוע יסתכלו על שנת 2010 כעל אחת המבשרות של השלב הבא בקולנוע. קצת כמו 2008 עם סרטים כמו "ספיד רייסר" ו"סינקדוכה ניו יורק". נדמה לי שהנסיונות של הקולנוע למוסס לחלוטין את מימד הזמן והצורך בהתרחשות במקום קבוע, צלחו עם ארבעת הסרטים שהוזכרו לעיל. כך שמבחינתי השניים שבחרתי לבכורה הם גם אהובים וגם חשובים.

כמו את זהות המנצח, גם את החמישיה הראשונה יכולתי לנבא מראש. זו כבר תבנית קבועה שלי בחמש השנים האחרונות. יש בה את הנציג השנתי של פיקסאר (שלא עושה סימנים של להפסיק לייצר סרטים מושלמים), את הסרט הישראלי הכי אהוב עליי השנה (ואולי גם בשנים האחרונות) ואת נציג אירופה האופנתית (שאף מגיע מרומניה, שיא העדכניות פחות או יותר). במקום השישי נמצא הסרט האמריקאי הקטן/עצמאי שהכי חיבבתי השנה. בשביעי את הקומדיה המוצלחת היחידה שראיתי השנה (אני לא מגזים, על כך בהמשך). בשמיני את הסרט הכי מלא דמיון וספקטקל קולנועי שיצא לי לשזוף בו את עיניי. בתשיעי את סרט המתח הטוב היחיד שראיתי השנה ואת המקום העשירי חולקים שני סרטים צרפתיים קלילים, מבדרים אבל עשויים לעילא. נראה לי שאפשר לעבור עכשיו אל יתר הקטגוריות.

הסרט הגרוע של השנה: כל-כך הרבה אפשרויות לבחור מהן! "פרשס", הזוכה הודאי, נפסל מלהתמודד מפני שהוא שייך בעצם לשנה שעברה (וגם משום שאני לא מעוניין להיזכר בו יותר לעולם). על הפרס נאבקו סרטים איומים כמו "התנגשות הטיטאנים", "הנסיך הפרסי: חולות הזמן", "סיוט ברחוב אלם", "קראטה קיד", "טרון: המורשת". אבל את המקום הראשון (או האחרון) חולקים שניים – "כבוד" של חיים בוזגלו, כי אני פרובינציאלי, ו-"רחובות הדמים" שהיה גרוע בצורה הכי גרועה שאפשר, שכן עירבב קלישאות, שעמום, קיטש ואת הוריקן קתרינה.

אכזבת השנה: לא סרט אחד ספציפי כי אם ז'אנר שלם. אני מצטער להודיע שלא ראיתי שום קומדיה אמריקאית מצחיקה השנה (ע"ע מקום 7 הבריטי-פקיסטני ברשימת סרטי השנה שלי). אף לא סרט אחד שהצליח להצחיק אותי באמריקאית מדוברת. וכן, אני מדבר גם אליך "Get Him to Greek". נדמה שאחד הז'אנרים האהובים עליי הפך השנה להיסטרי, היפראקטיבי ומצחיק בעיקר בתיאוריה. או בקיצור, לדיאן קיטון. היחיד שיכולתי לחייך נוכח השנינויות שלו היה "באה בקלות", אבל הוא ממש לא הציל את המולדת.

האוברייטד: תחרות קשה מאוד הייתה השנה. עד כדי כך שהחלטתי להמציא את סעיף "בלוף השנה", לסרטים שגם היו גרועים וגם הוערכו יתר על המידה. כך שלכאן נכנסים רק הסרטים הטובים אבל המוערכים מדי. לרשום כאן את "סרט לבן" יהיה סוג של חוצפה, אבל זה לא מספיק בשביל מעצבן כמוני. כך שהתואר המפוקפק הולך אל "הרשת החברתית", ללא ספק הסרט הכי סביר שראיתי השנה שזכה למחמאות מרחיקות לכת, אפילו מסוכנות. "ציון דרך בתולדות הקולנוע האמריקאי", עאלק.

האנדרייטד: הפינה המוקדשת לסרטים פגומים שאני אהבתי. נדמה לי ש"הנבחר", למרות ואולי בגלל הטוויסט הסופי, היה אוסף המגרעות שהכי בידר אותי השנה.

"למה הכל חשוך?"ֿ "כואב לי הראש!" "זה בכלל לא תלת-מימד!"

טרנד השנה: האם זו קדחת הערפדים המתמשכת? גל הרימייקים למותגים משנות השמונים ("קראטה קיד", "צוות לעניין", "הטורפים"', "סיוט ברחוב אלם")? לא ולא. זה התלת-מימד כמובן. מאז ש"אווטאר" כבש את בתי הקולנוע בסוף 2009 והמשיך בדהרה אל תוך השנה העוקבת, נדמה היה שעידן חדש עומד בפתח. אבל אז הגיע "התנגשות הטיטאנים" ואחריו עוד שורה של סרטים שמכיר הכרטיס שלהם גבוה יותר והמשקפיים שחובשים בעת הצפייה בהם הופכות אותם לחשוכים יותר. שנה אחת הספיקה לי, באופן אישי. יוחזר הקולנוע הדו-מימדי לאלתר.

סצינת השנה: גם אור וגם עופר הזכירו כבר את סצינת הנשיקה ב"התחלה", אז אני אהיה הבנאלי שבוחר בדו-קרב במלון המסתובב. ללא ספק סצינת האקשן המרהיבה ביותר, בסרט שבו אמרתי הכי הרבה פעמים "וואו!" השנה בקול רם. וגם הזוכה בתואר "הסצינה הכי טובה של ספיידרמן בתולדות הקולנוע, שהיא בכלל לא חלק מסרטי ספיידרמן".

הטוויסט הגרוע של השנה: "שאטר איילנד". יום אחד מישהו יסביר לי כך שגם אני אבין, מה בדיוק קרה בעשרים הדקות האחרונות של הסרט הזה. רבים וטובים ניסו וכשלו. לא הבנתי אם זה "ממנטו" פוגש את "המופע של טרומן", או שכמו שחשבתי מלכתחילה – אין בין הסוף ובין הסרט שלו שום קשר. אמרו לי ש"סולט" נגמר ממש רע, אבל לא ראיתי…

הצילום המדהים של השנה: "סרט לבן". השחור-לבן הכי טוב שנראה בקולנוע מאז "האיש שלא היה שם". שלא תגידו שאני לא פלצן.

הסיום הגרוע של השנה למרות שהיוצרים שלו בטח חשבו שהוא הכי טוב: נדמה לי שהוידאו הזה אומר זאת טוב יותר ממני (זהירות, ספויילרים חמורים ל"הרשת החברתית").

בלוף השנה: תואר שהיה אמור ללכת בקלות ל"טרון: המורשת". הבטיחו סרט אקשן חדשני בתלת-מימד, קיבלנו את הקליפ הכי ארוך ומפוהק לשיר של דאפט פאנק שאי פעם נעשה. שלא לדבר על יקר. בכל שנה אחרת הוא היה הזוכה, אבל השנה היה לנו את "האמריקאי". על הפוסטר – ג'ורג' קלוני, חמוש באקדח, מצוי במרדף. בסרט – אמנם נרדמתי כמה פעמים, אבל אני לא זוכר שום מרדף, אלא בעיקר תחושה מעיקה של רצון להכות את צוות הסרט בחפצים מכאיבים.

הסרט שכולם אהבו ואני לא: "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים". אם הייתי רוצה להרגיש תחושת רטיבות נעימה בפי-הטבעת, הייתי קונה בִוּוּידֶה, לא הולך לסרט "איראני" "חתרני" על "מוזיקאים" "אמיתיים".

פס הקול הטוב של השנה: בניגוד לסרט שהוזכר לעיל, שאת השירים בו לא ממש סימפטתי, היה סרט אחד בו כל השירים כבשו אותי ללא תנאי. לא, לא הפסקול של דאפט פאנק ל"טרון: המורשת" החביב על כולם, אלא הפסקול של "סקוט פילגרים נגד העולם" העוד יותר חביב על כולם. שנות התשעים מעולם לא נשמעו טוב יותר, עם עיבודים מוזיקליים בניצוחו של בק ובביצוע סקס בוב-אומב, להקת השנה שלי. גם את קטגוריית טריילר השנה הוא לוקח בהליכה קלילה לצלילי מוזיקה מגניבה:

אי-ההפצה המקוממת של השנה: אם "פילגרים" היה הפתעה לטובה מצד המפיצים, הרי שהסרט שאי-עלייתו לאקרנים הכי איכזבה אותי השנה היה "מצ'טה" של רוברט רודריגז. לא בגלל שאני באמת מתפלא על אי-ההפצה של סרט טראש פוסט-מודרניסטי במדינת ישראל, אלא מפני שהבטיחו לנו שוב ושוב שהוא אשכרה מגיע. מזל שתפסתי אותו בהקרנה חד פעמית בסינמטק ירושלים.

השם העברי המטופש של השנה: אמנם ירדתי על "אל תלחצי, אני בדרך" בסקירה שלי עליו, אבל זה רק בגלל שלא יצא לי לצפות ולכתוב על תאונת השרשרת המילולית "איירבנדר: אווטאר – כשף האוויר האחרון". אני אפילו לא מבין את רוב המילים שכתובות שם, ונסו אתם להגיד את זה בקול רם לקופאית.

השם העברי המטעה של השנה: "מפריז באהבה". אצלי בבית עדיין אומרים אותו כמו "Exaggerating in Love" במקום "From Paris with Love", סתם בשביל הצחוקים. לא אשמתו של אף אחד, זה שם גרוע גם במקור, אבל מה לעשות שיש מילה כזו "מפריז" בעברית. והמשמעות שלה היא לא רק "משהו או מישהו שבא מן העיר פריז"…

הסרטים הכי טובים שראיתי השנה בדי.וי.די: "Gentlemen Broncos " של ג'ארד הס היה שילוב מוצלח והזוי בין קומדיית התבגרות לסרט מדע בדיוני מלא הומור עצמי. "Black Dynamite", מודל 2009 אבל תסלחו לי, היה פארודיית השנה שלי וסרט בלקספלוייטיישן בכרטיס אחד. ו-"The Ape" השבדי סיפק את המנה השנתית של מותחנים פסיכולגיים הזויים ומשונים.

זו הייתה, פחות או יותר, 2010 שלי. עכשיו תורכם.

תגובות

  1. דני הגיב:

    העשיריה שלי (לפי הסרטים שהכי נהנתי מהם, כי אי אפשר באמת להשוות בינהם):

    1. התחלהסקוט פילגרים
    2. Batman: Under The Red Hood
    3. צעצוע 3
    4. הדרקון הראשון שלי
    5. קבורברבור שחור
    6. ארבעה אריות
    7. פלונטר
    8. קיק אספיראנה 3D
    9. איפה אליס?
    10. הרשת החברתית

    הסרט הגרוע של השנה מבחינתי: איירבנדר (כמו סרט סטונדטים עם תקציב של 150 מיליון דולר. מה לעזאזל קרה לשאמאלן?!)

    אכזבת השנה: הנסיך הפרסי (קיוותי שהוא יהיה זה שיסיר את הקללה מסרטים שמבוססים על משחקי מחשב)

    אוברייטד: הרשת החברתית (אבל עדיין נהנתי ממנו)

    אנדרייטד: פיראנה 3D

    סצינת השנה: מש"א.

    פס הקול: הדרקון הראשון שליטרון: המורשת

    השם העברי הגרוע של השנה: מש"א.

    ובקשר ל"איירבנדר: אווטאר: כשף האוויר האחרון"…

    "Avatar: The Last Airbender" (ובעברית "אווטאר: כשף האוויר האחרון") היתה שמה של סדרה מצוירת אהודה (שלא מעט אנשים אומרים עליה שהיא לא רק אחת מסדרות האנימציה הטובות ביותר אלא אחת הסדרות הטובות ביותר) ששודרה בניקאלודיון. היא מספרת על עולם בו חיות ארבעה אומות: אומת האש, המים, האוויר והאדמה. בכל אחת מהן יש אנשים שנקראים "Benders" (בעברית קראו להם "כשפים") ולהם יש את הכוח לשלוט על אלמנט מסוים. ורק האווטאר, שבכל דור נולד מחדש בדמותו של מישהו אחר מאחת האומות, מסוגל לשלוט על כל ארבעת האלמנטים. מטרתו היא לעצור מלחמות ולהביא איזון ושלום לעולם.
    אומת האש היא היחידה שאנשיה יכולים ליצור אש מכלום מבלי להצטרך שהאלמנט המסוים יהיה לידם, מה שהופך אותם לאומה החזקה ביותר, ועקב כך שליטם מחליט לצאת למלחמה נגד האומות האחרות ולשלוט עליהן. כשהוא שומע שהאווטאר הבא יוולד מאומת האוויר, הוא מחליט להשמיד אותה לחלוטין כדי לוודא שהאווטאר לא יפריע לתוכניתו, מבלי לדעת שהאווטאר ברח, נפל אל תוך הים והוקפא. 100 אחר כך, כשאומת האש כבר שולטת על רוב העולם האווטאר (ילד בשם אנג) שבקרחון מתגלה בפני שני נערים, אח ואחות משבט המים הדרומי – סאקה וקטרה. לאחר שהם מוציאים אותו משם ומגלים מי הוא הם יוצאים איתו למסע מסביב לעולם כדי שהוא יוכל ללמוד איך לשלוט על שאר האלמנטים (הוא שולט רק על אוויר בינתיים) ולעצור את המלחמה. אחריהם יוצא זוקו, הנסיך של אומת האש שאביו סילק אותו לאחר שזה הביך אותו (אבל לא לפני ששם לו צלקת ענקית למזכרת לבושתו). בשביל להשיב את כבודו ולגרום לאביו לקבל אותו בחזרה, זוקו יוצא ללכוד את האווטאר.

    ולמה כתבתי את כל התקציר הארוך והלא הכרחי הזה אתה שואל? כדי לגרום לך להתעניין בסדרה 😛

  2. עדן הגיב:

    לא מסכים לגבי מצ'טה – נמאס כבר מההפוך על הפוך על הפוך של רודריגז שבסוף יוצא סתם הפוך.

    סרט השנה שלי: אגורא
    הגרוע: אהבה בהחלפה
    הטוב ביותו שלא הוקרן: splice
    הגרוע ביותר שלא הוקרן: cop out
    אוברייטד: עוד שנה
    אנדרייטד: סולט

השאר תגובה