• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • ״קולומבוס״, סקירה לקראת הקרנה בפסטיבל חיפה
  • הרטרוספקטיבה של סרטי קארל תיאודור דרייר
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

סקירה – "סקוט פילגרים נגד העולם" AKA "האקסים של החברה שלי"

28 בספטמבר 2010 מאת אורון שמיר

מוזר עד מאוד כל העסק הזה של ציפיות. באופן עקרוני, היו רק שני סרטים שבאמת רציתי לראות הקיץ, בעונה החמה המשמימה והצחיחה ביותר של הוליווד שאני זוכר. הראשון היה הסרט החדש של כריסטופר נולאן, בכלל בלי לטרוח לברר עליו פרטים. השני היה "סקוט פילגרים נגד העולם", שפגש בארץ פקיד הגירה מהדור הישן וזכה לשם העברי "האקסים של החברה שלי" (התנצלותי הכנה כלפיי המוח היצירתי שהמציא זאת, אבל אני מתכוון לקרוא לו פשוט "סקוט פילגרים"). לסרט הגעתי עם ציפיות מוגדרות למדי. קודם כל זהו הסרט החדש של אדגר רייט, אז חסר לי שלא אתבדר. שנית, הטריילר עשה רושם מגניב לגמרי. כך שציפיתי בסך הכל לסרט מבדר ומגניב, לא בהכרח בסדר הזה. מה שקיבלתי בפועל, הוא סרט המועמד לכתרים הבאים:

  1. מתמודד בכיר לתואר סרט השנה שלי, תחרות שלקח עד כה ללא מועמדים נוספים הסרט "התחלה".
  2. שקופית הפתיחה המעולה ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.
  3. כותרות הפתיחה המגניבות של השנה.
  4. סרט הגיקים המושלם ביותר שנוצר.
  5. ההקרנה הכי מהנה שהייתי בה עידנים.

דבר אחד בטוח – "סקוט פילגרים" הוא הכי הרבה כיף שעשיתי בקולנוע השנה. או למעשה, שנים רבות. הוא מגניב מכדי להיות אמיתי והמילה היחידה שיכולה לתאר אותו היא כזו שהמצאתי מיד בתום ההקרנה – היפסטראקטיבי (שילוב בין היפסטר להיפראקטיבי). מאידך, הוא גם מצליח לרגש כשצריך ולהיות מסע בעל משמעות, לפחות עבורי.

מדובר בעיבוד של קומיקס פופולרי הסוקר את עלילות סקוט פילגרים (מייקל סרה), קנדי בן 22 המכלה את זמנו בחזרות עם להקתו הנואשת להתפרסם ובשבירת לבבות. הכל כדי להתגבר על האקסית המיתולגית שריסקה את ליבו שלו והפכה לכוכבת רוק. הוא מתחיל לצאת עם תיכוניסטית ממוצא סיני בשם נייבס צ'או (אלן וונג), אך לפתע פוגש בנערת חלומותיו, פשוטו כמשמעו. הבעיה עם רמונה פלאוארס (מרי אליזבת' ווינסטד) והשיער מחליף הצבעים שלה, היא שכדי להמשיך ולצאת איתה ייאלץ סקוט להתגבר על מסוכות רבות. ראשית, עליו לנטוש את נערתו הנוכחית, בעידוד חברו הטוב ושותפו (ההומו) לדירה, וואלאס שמו (קיירן קלקין). בנוסף, עליו להביס את שבעת האקסים הזועמים של רמונה (ליהוקים מעולים כמו כריס אוונס, ברנדון רות' וג'ייסון שוורצמן), במעין משחק מחשב אשר משתלט על המציאות של גיבורנו.

אדגר רייט גם כך נחשב לאחד הבמאים האהובים עליי. הוא מוציא סרט כל שלוש שנים, הרווח המיטבי בעיניי בין פרוייקט לפרוייקט אצל קולנוען. מספיק זמן כדי לעבוד ברצינות על הסרט ולדאוג שהוא ייצא כמו שצריך, אך לא יותר מדי שגורם לך לשכוח מקיומו של אותו יוצר. ובזכות התוספת האחרונה לרזומה הקצר אך המפואר שלו, אין לי ברירה אלא לקבוע – אדגר רייט פשוט מקדים את זמנו.

בשנת 2004 הימם את חובבי סרטי הזומבים והקומדיות הרומנטיות כאחד, עם הבכורה הקולנועית שלו. בארץ קראו לו "מת על המתים", אני מתעקש לכנותו "שון" (“Shaun of the Dead”, היה שמו בבבריטניה). רייט ושותפו לכתיבה סיימון פג, הצליחו להמציא ז'אנר חדש – הפארודיה המתהפכת. סרט שמתחיל כפארודיה על ז'אנר מסויים, ואז נעשה בהדרגה לרציני יותר ויותר עד שהוא מתהפך על ראשו ונהיה לחלק מאותה סוגה קולנועית שאותה פירק וביקר בחריפות דקות ספורות קודם לכן. חמש שנים לקח לאמריקאים להגיב אל ”שון”, עם קומדיית הזומבים הרומנטית המוצלחת "זומבילנד".

ב-2007 הגיח "הוט פאז" (“Hot Fuzz”', או “שוטרים לוהטים” כפי שהוא כונה בפי מפיצי הסרטים המקומיים). הפעם רייט ופג תקפו מספר סוגות – אקשן, משטרה, רוצחים סדרתיים. כל קלישאות הז'אנר עורבבו פנימה ליצירת הסרט המבריק והמצחיק הזה, שאף הוא ביצע פניית פרסה חורקת והציג מערכה אחרונה מפתיעה בנועזותה הז'אנרית. רק עכשיו, בקיץ האחרון, מצאו הינקים תשובה בדמות "החבר'ה האחרים, הסרט בו וויל פארל ומארק וולברג מגלמים שני פקידים שהופכים לגיבורי אקשן ומפריכים בדרך כמה מקלישאות הז'אנר. אני לא בא לטעון שרייט המציא את הפארודיה (בטח לא בסוגות המוזכרות לעיל). רק את גלגולה העכשווי.

סרטו הנוכחי הוא השלב הבא בקריירה של הבמאי. הוא נפרד מסיימון פג (שהספיק להתמסחר ולהפוך לשחקן משנה לא משמעותי בקולנוע האמריקאי) וביים לראשונה בחייו בארה"ב. הקהל האמריקאי לא כל-כך חיבב את "סקוט פילגרים". למרות הפופולריות של הקומיקס עליו מבוסס הסרט ועל אף שמות מוכרים ואהובים כמו מייקל סרה, מרי אליזבת' ווינסטד וג'ייסון שוורצמן שהתנוססו על הכרזה. קל (ונכון) להגיד שהאמריקאים לא מבינים כלום מהחיים שלהם ולתלות בכך את אי הצלחתו של הסרט. אך לדעתי, הסיבה האמיתית מתחלקת לשניים – קהל היעד מלכתחילה היה ספציפי עד מאוד והסרט לגמרי לגמרי הקדים את זמנו. מדובר בשיא החדשנות האפשרית כרגע מבחינת עשייה קולנועית ואנשים אוהבים להעריך דברים שכאלה רק במבט נוגה לאחור. קצת כמו "ספיד רייסר".

נתחיל מכך שאדגר רייט הוא כרגע הבמאי עם הקאטים הכי מדהימים בעולם. במעבר בין סצינות, בתוך דיאלוגים ובעיקר במיני-מונטאז'ים הזריזים שהפכו לחותם אישי וייחודי שלו. אני בכוונה מייחס את העריכה כסימן היכר של הבמאי דווקא, משום שהעובדה שהעורך הקבוע שלו הוחלף הפעם לא שינתה במאום את הסגנון. בזכות העריכה המאפיינת הזו, השכיל רייט גם לתת כבוד למקור הספרותי (בשילוב של שמות פרקים במקומות הרלוונטיים, למשל, או בהעתקת פריימים אחד לאחד) וגם לייצר קצב פשוט מושלם. הסרט הזה זורם כמו שיר פאנק זועם ואלמותי. לוכד אותך מיד ומשליך אותך פנימה אל המערבולת העלילתית והויזואלית שהיא "סקוט פילגרים" משל היית כדור פינבול. חובט בפרצופך כל טריק ושטיק בארסנל שלו, אבל לוחץ על הבלמים של רכבת ההרים הזו כדי לעצור ולרגש, להתחבר לדמויות האדישות מרוב היפסטריות. משאיר אותך עם ההרגשה הפרדוקסלית שכן, היה ארוך מדי (112 דקות), אבל לעזאזל אני מוכרח לעלות שוב על המתקן הזה! עכשיו!

החדשנות של הסרט היא ויזואלית ותוכנית גם יחד. ראשית, זו הפעם הראשונה בה משחקי מחשב מקבלים את הכבוד הראוי להם כאמנות לכל דבר. הסרט קורץ גם לתרבות הקומיקס בכלל והמנגה בפרט, אבל בנוי כמו משחק ארקייד מרובה שלבים ודרגות קושי עולות. הוא מלא רפרנסים בכמות שעלולה לפוצץ את מוחו של כל גיימר ממוצע מרוב עונג. החל מאפקטים קוליים וכלה באביזרים ספציפיים כמו השוט המצליף של גיבור "Castlevania". עבורי, הוא לנצח ייזכר בתור הסרט היחיד שהצליח לתאר באופן מדוייק את ההרגשה המוכרת לכל חובב משחקים, שבה אתה מתחיל שוב לשלב שהרגע נפסלת בו ואז מרפרף על הכל מהר מהר כדי להגיע לרגע המכריע, הפעם כדי לצלוח אותו.

שנית, זו הפעם הראשונה שאני רואה בקולנוע ייצוג ראוי לדור שהתחיל את התבגרותו בשנות התשעים וסיים אותה במעבר לאלף החדש. מספיק להביט בשמה של הלהקה בה מנגן סקוט כבסיסט כדי להבין את מהות הסרט. “Sex Bob-omb”, אם הבנתי נכון, הוא שילוב של הביטוי "Sex Bomb" עם דמות מעולמו של סופר-מריו, “Bob-omb" שמה. ומי כתב את המוזיקה של הלהקה הבדיונית? בק. זהו סיפורו של דור גיקים שלם, מקופל בשלוש מילים ועטוף בשמיכת פיקה מוזיקלית. בכלל, הפסקול המשובח של הסרט עוד ייטחן בכל אייפוד שמכבד את עצמו.

"סקוט פילגרים" הוא אקסטרווגנזה קולנועית חוצת גבולות וז'אנרים, לא בהכרח קולנועיים. זוהי מתקפה כוללת על החושים. בעיקר חושי הראיה, השמיעה וההומור. הנאה מובטחת לכל חנון מחשבים שגדל בניינטיז, פינת המילניום החדש. היי, אמרתי שקהל היעד שלו מצומצם לאללה. אבל אם אתם משתייכים אליו, אל תפסידו את הסרט בזמן (הקצר אני מעריך) בו הוא ישהה בבתי הקולנוע.

תגובות

  1. מסכים עם רוח הדברים והדעה על הסרט, רק בפחות התלהבות. אני לא חושב שאדגר רייט המציא את הפרודיה העכשווית, אלא רק שהוא עושה אותה הרבה יותר טוב מכל אחד אחר. ולא הייתי מעניק לסרט שום תואר של הכי גדול בהיסטוריה – אם כי הוא בהחלט מועמד רציני לתואר סרט הגיקים המושלם. שמעתי הסבר גם שחוסר ההצלחה נובע מסלידה של האמריקאים ממייקל סרה, אחרי שהשתתף בכמה סרטים לא טובים- (מעטים בארץ ראו את "שנה 1" שזה כמו זוהי סדום, רק הרבה יותר גרוע) כי אחרי הכל, לא מדובר רק בסרט גיקים, מדובר בסרט עם קטעי האקשן הטובים ביותר של השנה, לא כולל אנשים שנמצאים במלון בלי כוח משיכה. צריך להיות לזה יותר קהל.

השאר תגובה