פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 30: שנת 1985

יותר מתקרת זכוכית אחת נסדקה לה בשנת הולדתה ה-30 של קטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. וכך, אפשר לשמוח בהן, או להיעצב שלקח כל כך הרבה זמן עד שקרו, כל אחד שישפוט זאת על פי עמדתו.
האירוע המרכזי הראשון הוא שמעבר לכך ששנה שלישית ברציפות היה בחמישייה סרט של במאית (בכך הוכפלה כמות סרטי הנשים בתולדות הפרס), זאת הפעם הראשונה בה היו שניים כאלה. ב-1985 גם צרפת וגם גרמניה קיבלו מועמדות בזכות אישה על כס הבימוי, מצטרפות לדנמרק, איטליה וארגנטינה. בזאת הפכה צרפת לראשונה שהייתה מועמדת יותר מפעם אחת עם נציגות מאת במאית.
זאת גם אחת השנים הכי פוליטיות של הפרס, עם לא פחות מארבעה סרטים שעוסקים בתקופות שלטוניות אפלות למדי, אבל יותר מהכול, הדבר הכי משמעותי שהביאה לנו 1985, הוא שלראשונה זכתה בפרס הזה הפקה שאיננה אירופאית.

אלו שעוקבים אחרי הפרויקט הזה מאז תחילתו, או סתם כאלו בעל ידע טריוויה בנוגע לאוסקר, כנראה ימהרו לזעוק שטעיתי במשפט הקודם. הרי אנחנו יודעים שבשנת 1968 זכתה אלג'יר ("Z") ובשנת 1976 זכתה חוף השנהב ("שחור ולבן בצבע"), אז כבר יש לנו נציגויות חוץ-אירופאיות שנקראו לדוכן המנצחים. אבל זה רק על הנייר. האמת היא שגם "Z" וגם "שחור ולבן בצבע" היו סרטים בהפקה צרפתית ודוברי צרפתית, והמדינות שזכו בזכותן עשו זאת בעיקר כי שימשו כלוקיישן (וכפועל יוצא השקיעו כסף מקומי, מה שהפך אותן לכשירות למועמדות). עם זאת, הזוכה של 1985 היה הראשון בתולדות הפרס שלא הושקע בו כסף אירופאי, בטח לא צרפתי.
המדינה המאושרת היא ארגנטינה, המועמדת היחידה של 1985 שאיננה מאירופה. לצדה התמקמו צרפת וגרמניה שהוזכרו, יחד עם הונגריה ויוגוסלביה. זאת האחרונה ציינה את מועמדותה הסופית בהחלט, ועל אף כמה ניסיונות ראויים, לא תגיע לפרס עד שתתפרק ב-1992.

במבט כללי על האוסקר ה-58, אפשר לומר שהוא איננו נחשב לאחד המהוללים ביותר בתולדות החגיגה ההוליוודית, עם זכייה די גורפת של "זיכרונות מאפריקה". זהו סרט לא רע בפני עצמו, אבל גם לא כזה שזכור כאחד הזוכים הגדולים או אחד הסרטים הטובים של התקופה. עם זאת, כשזה מגיע ליחס הבינלאומי מטעם האקדמיה, דווקא נרשמו כמה הישגים לא רעים: "נשיקת אשת העכביש" דובר אנגלית אמנם, אך למעשה הפקה אמריקאית-ברזילאית בבימוי הקטור בבנקו הברזילאי-ארגנטינאי, היה מועמד לפרס הסרט, הבימוי והתסריט, ואף זכה בפרס השחקן (וויליאם הארט); מבין חמשת מועמדי הבימוי, רק שניים מהם היו אמריקאים (ג'ון יוסטון וסידני פולק הזוכה) כאשר השאר היו מאוסטרליה (פיטר וויר ו"העד"), ברזיל (הקטור בבנקו) ויפן (אקירה קוראסווה ו"ראן"); האחרון שהוזכר גם היה מועמד לפרסי העיצוב האומנותי והצילום, וזכה בפרס התלבושות; לא פחות מרשים מאלו, בזמן שסרט בכיכובו ייצג את הונגריה בפרס הבינלאומי, השחקן האוסטרי קלאוס מריה ברנדאוור היה מועמד בעצמו בקטגוריית המשנה על "זיכרונות מאפריקה"; ותוצרת ארגנטינאית נכחה גם בפרס התסריט המקורי ("הסיפור האמיתי") וגם בפרס הסרט התיעודי ("האמא של פלאזה דה מאיו").

אבל האמת היא שמעל כל השמחה הזו מרחפת החמצה נוראית, כי בשנת 1985 האקדמיה יצרה במו ידיה את אחד מפשעיה הגדולים ביותר. מה שקרה הוא שבתוך שלושים הסרטים שהוגשו על ידי המדינות השונות לפרס הבינלאומי, נחה לה יצירת מופת אחת בלתי מעורערת שתמשיך לחיות ולזעזע עשורים לאחר מכן: נציג ברית המועצות, "צא וראה" של אלים קילמוב. מצביעי הפרס הבינלאומי לא הביאו אותו לתוך החמישייה הסופית, ועל זה אין כפרה.
המדינות הנוספות שניסו את מזלן היו אוסטריה, איטליה ("מקרוני" של אטורה סקולה), איסלנד, בלגיה, דנמרק, דרום קוריאה, הודו, הולנד, הפיליפינים, טייוואן, ונצואלה, יפן (ששלחה את "זריחה אפורה" ולא את "ראן"), ישראל ("עד סוף הלילה" של איתן גרין), מקסיקו, נורבגיה, ספרד, פולין, פורטוגל, פרו, רומניה, צ'כוסלובקיה, קנדה, שוודיה ושווייץ.

גרמניה – "קציר מר"

המועמדים

גרמניה (מערב) – "קציר מר" (Biterre Ernte / Angry Harvest)

איזה כיף שסוף סוף אפשר לדבר על אחת הבמאיות המשמעותיות ביותר בנוף הקולנוע העולמי העכשווי, אניישקה הולנד, שאת כניסתה הראשונה לאוסקר עשתה בזכות גרמניה על אף מוצאה הפולני. מועמדויותיה הבאות יהיו בפרס התסריט המעובד על "אירופה אירופה" ב-1990, ואז שוב בקטגוריה הבינלאומית כנציגת מולדתה עם "באפילה" ב-2011.
מעבר לפריזמה המוגבלת הזו, הקריירה העמוסה של הולנד תביא אותה אל רוב פסטיבלי העולם (היא תזכה בפרס הבימוי של ברלין על "עקבות", ובשבעה פרסים שונים בוונציה על "הגבול הירוק"), וגם תהפוך לבמאית טלוויזיה מוערכת, שתרמה מכישרונה לכמה מהסדרות גדולות ביותר של תור הזהב הטלוויזיוני, ביניהן "בית הקלפים", "הסמויה" ו"טרמה" (שהביאה לה מועמדות לאמי).

ב-1985 הולנד, בת 37 וכבר אוחזת רזומה של עשור, סידרה לגרמניה המערבית את מועמדותה השמינית עם "קציר מר", אותו כתבה יחד עם פול הנגה על פי ספרם של הרמן פילד וסטניסלב מירזנסקי.
"קציר מר" הוקרן בפסטיבל ברלין, והוא מתרחש בכפר גרמני בשלהי 1942, ובו ליאון, בעל חווה גרמני בודד, נתקל ביער ביהודייה שהופרדה ממשפחתה לאחר שנמלטה ממשלוחי המוות, ונמצאת על סף גוויעה. ליאון, נוצרי אדוק שרואה את עצמו כגרמני טוב, מסתיר את האישה במרתף שלו, מטפל ומאכיל אותה עד שתחזור לאיתנה, למרות שבסביבתו מתחילים לחשוד שמשהו איננו כשורה. אבל למרות כוונותיו הטובות (לפחות בהתחלה), מערכת היחסים של הגרמני והיהודייה מתחילה לקבל תפניות מורכבות ומטרידות יותר של שובה ונשבה, ניצול ותלות, שדוחקים את גבולות המוסר ויראת השמיים.

את הניצולה היהודייה גילמה אליזבת' טריסנאר המוכרת מסרטיו של פאסבינדר, ואת ליאון גילם השחקן הגרמני העסוק ארמין מיולר-סטאהל. בפרויקט הזה נתקלנו בו כשהיה בתפקיד משנה במועמד היחיד של גרמניה המזרחית, "יעקב השקרן" (הוא גם ישתתף ברימייק האמריקאי הזניח מ-1999).
1985 הייתה שנה טובה מאוד למיולר-סטאהל – לא רק "קציר מר" בהשתתפותו הגיע לקטגוריה הבינלאומית, הוא נכח גם בנציג הונגריה. מיולר-סטאהל בן ה-55, עם עיניו המטאליות חמורות הסבר, יפרוץ לסצנה ההוליוודית ארבע שנים לאחר מכן עם "תיבת הנגינה", ויהיה מועמד לאוסקר בעצמו בשנת 1996 בזכות "ניצוצות" (את קליפ האוסקר שלו מהטקס, משפט מצמרר של הורות חונקת, אני עדיין מצטט כל פעם שאני מנסה להזהיר מישהו מלבצע טעות). תפקידיו המוכרים הנוספים הם כפטריארך האפל ב"סימנים של כבוד" הקרוננברגי, "מלאכים ושדים" ו"המשחק" הפינצ'רי. סרטו האחרון נכון לכתיבת שורות אלו היה "אביר הגביעים" של טרנס מאליק ב-2015.

הונגריה – "קולנול רדל" (Colonel Redl)

מעבר חלק אל הסרט הנוסף בהשתתפות מיולר-סטאהל בקטגוריה, הפעם הוא השתדרג באיכות החיים, ופה מגלם בחור בשם פרנץ פרדיננד, שההתנקשות בו תצית אירוע קטן וחולף שאנחנו מכירים כ"מלחמת העולם הראשונה".

ארבע שנים אחרי שסידר למולדתו את האוסקר הראשון שלה ("מפיסטו"), חזר הבמאי אישטבן סאבו שוב עם הפקה תקופתית מרהיבה שעוסקת במוסר, דרך גיבור שמוכר את נשמתו לשטן ומשלם מחיר כבד. כמו זוכה האוסקר שלו, גם זה היה חלק מפסטיבל קאן, משם יצא עם פרס חבר השופטים. מכנה משותף נוסף ל"מפיסטו" הוא השחקן הראשי, קלאוס מריה ברנדאוור, ממש באותה השנה בה השתחל לאוסקר שחקן המשנה עם "זיכרונות מאפריקה".

הפעם הונגריה קיבלה מקום עם "קולונל רדל", המבוסס על המחזה "פטריוט למעני" של ג'ון אוסבורן, כשכתוביות הפתיחה שלו מבהירות שלא מדובר פה בסיפור אמיתי אלא בהשראה ממקורות היסטוריים, למרות שהגיבור במרכזו אכן היה אדם אמיתי.
כשהיה ילד קטן, אלפרד רדל התקבל לבית הספר לקצינים של האימפריה האוסטרו-הונגרית על אף הרקע חסר האמצעים של משפחתו. שם הוא התחבר עם ילד מיוחס הרבה יותר, קריסטוף קוביניי, והשניים הפכו לבלתי נפרדים, מתקדמים במעלה הדרגות, רדל כבחור ביישן שרק רוצה להוכיח את יכולותיו, וקוביניי הכריזמטי שפועל על פי מה שבא לו באותו הרגע. אולי מרגשי נחיתות, אולי כי ידע שיש לו מה להסתיר, רדל נשבע אמונים לכתר, מתכחש למוצאו היהודי כמו גם כנראה לנטיותיו המיניות, ומחליט לשרת את המדינה לא משנה מה היא תדרוש ממנו, ולאט לאט (לאט. ממש לאט) מאבד את מצפונו ואת היכולת שלו להבחין בין טוב ורע. מהלכיו יביאו אותו לסיום טראגי, ויהפכו אותו לחלק מהאירוע שישנה את פני אירופה כולה.

יוגוסלביה – "מסע העסקים של אבא" (When Father was Away on Business)

זאת הפעם היחידה במהלך הפרויקט שבו נוכל לדבר על אמיר קוסטוריצה, אז אני מנצל את ההזדמנות להרחיב עליו יותר מבדרך כלל. אז אמנם מהאוסקר שמו נשמט כמעט כליל, אבל במהלך שנות השמונים, וחלק משמעותי משנות התשעים, קוסטוריצה היה סוג של בון-טון קולנועי, לא רחוק ממה שהיו ברגמן ואנטוניוני בשנות השישים.

אחד מהקולנוענים המוערכים ביותר של התקופה, קוסטוריצה היה שם גדול אצל צרכני הקולנוע האיכותי, סרטיו זכו להתלהבות אצל הקהל (אפילו בישראל הוא היה יצרן להיטים), ושיתוף הפעולה שלו עם המלחין גורן ברגוביץ' הפך את המוזיקה הבלקנית לפופולרית במיוחד. הקהילה העולמית מיהרה לחבק את קוסטוריצה, ובין 1985 ל-1998 הוא זכה בפרס דקל הזהב ("מסע העסקים של אבא"), חזר לקאן עם ניצחון בפרס הבימוי ("שעת הצוענים"), פרס בימוי נוסף הפעם של פסטיבל ברלין ("חלום אריזונה" עם ג'וני דפ ופיי דאנווי), דקל זהב שני במספר ("מתחת לפני השטח"), ופרס הבימוי של ונציה ("חתול שחור חתול לבן"). עם זאת, לאוסקר כאמור הגיע רק פעם אחת, למרות שנשלח ב-1981 (יוגוסלביה – "זוכרים את דולי בל?"), ב-1989 (יוגוסלביה – "שעת הצוענים"), וב-1995 (סרביה – "מתחת לפני השטח").
אם רוצים לעמוד על הפער שבין נבחרי האקדמיה האמריקאית למתרחש בסצנת הקולנוע העולמית, אפשר פשוט לנקוב בשמו של הבמאי הסרבי.

"מסע העסקים של אבא", על פי תסריט של אבודלה סידרן, הוא סרטו השני של קוסטוריצה ואותו ביים כשהיה בן 31 (דקל הזהב בגיל 31, כן? רק מעוניין שנתעכב על זה שנייה). למקרה שאתם מנהלים רישום, זהו זוכה דקל הזהב השמיני שהגיע לקטגוריה הבינלאומית.
הסרט מביא סיפור התבגרות המתרחש ביוגוסלביה של שנות החמישים, כאשר המדינה הייתה קרועה בין שלטון טיטו לזה של סטאלין, תקופה שממנה היה קשה מאוד לצאת בשלום. הנראטיב מסופר דרך עיניו התמימות של מאליק הפעוט, שאביו האהוב-אך-בוגדני מואשם על ידי דודו בהתנגדות לשלטון ונשלח לעבודות כפייה, כשאמו מספרת לו שהוא במסע עסקים ועוד רגע יחזור. כעבור שנתיים המשפחה מתאחדת, אבל צלקות העבר, המתחים והפארנויה ממשיכות לרחף מעל, גם כאשר החיים כביכול חזרו למסלולם.

כאן אנחנו נפרדים לנצח מיוגוסלביה, שכמדינה ריבונית תחזיק עוד שבע שנים לפני שתתפרק, ובאדיקות מרשימה תנסה לשלוח סרטים לאוסקר עד הרגע האחרון. היא עזבה את הגלובוס עם שש מועמדויות, כולן הסתיימו בהפסד, אבל מבחינתי הביאה לכמה מהתגליות הכי מרשימות של הפרויקט. "הדרך שאורכה שנה", "המעגל התשיעי" ו"פגשתי צוענים מאושרים" הם מהסרטים הנפלאים והמרשימים שדוברו פה, והבמאי אלכסנדר פטרוביץ' הוא ללא ספק מישהו שאחזור לסרטיו בהמשך חיי. אני עוד אזכיר את המדינה בפרק של 1989, כאשר האקדמיה תפספס הזדמנות להעניק מועמדות ל"שעת הצוענים", משהו שעדיין מרתיח אותי.

יוגוסלביה – "מסע העסקים של אבא"

צרפת – "שלושה רווקים ותינוקת" (Trois Hommes et un Couffin / Three Men and a Cradle)

המועמד הנוסף ב-1985 שביימה אישה היה היחיד מבין כל החמישייה שהיה לחלוטין נטול עוקץ פוליטי, ובאופן קיצוני האסקפיסטי ביותר. צרפת נכנסה לפרס הבינלאומי עם מועמדותה ה-23 (פותחת פער מועמדויות שנכון ל-2026 עדיין שלה) בזכות קומדיה מודרנית ששמה די מתאר את העלילה כולה.
בפריז, בדירה הכי גדולה שראיתי בחיים שלי, גרים יחד שלושה גברים רווקים הוללים: ז'אק הדייל (אנדרה דוסולייה), מישל הקריקטוריסט (מישל בוז'נה) ופייר העצמאי (רולנד ז'ירו). להוציא את הזמן שבו הם משקיעים בעבודתם, הם בעיקר מארחים מסיבות וארוחות ערב, תופסים לעצמם סקס מזדמן או דייטים לוהטים, ונהנים ללא התחייבות מהזמן שקיבלו על פני האדמה. המציאות הקסומה הזו משתנה כאשר ז'אק טס לתאילנד, ובהיעדרו מגלים שני שותפיו הפתעה על סף דלתם: תינוקת בת כמה חודשים בעריסתה, בתו של ז'אק מרומן זניח, עם פתק שמודיע כי היצור הזה באחריותם לחצי השנה הבאות בזמן שהאמא טסה לחופש בארצות הברית. מישל ופייר לא מתמודדים עם האירוע הזה טוב מדי, או טוב בכלל, לא מסוגלים להבין איך מטפלים ביצור חי ותלותי, מנסים לפענח לראשונה בחייהם איך מתפעלים תינוקת, ונאלצים לשים אותה לפני רצונותיהם. מכיוון שאנחנו בשיא האייטיז, איכשהו גם חיתול מלא בקוקאין נכנס לתמונה, אבל לא צריך להרחיב בפרטים כרגע.
אחרי חצי שנה של מאבק שמונע מהם לישון או לפגוש בחורות, האמא הצעירה חוזרת ולוקחת את התינוקת איתה. ואמנם הרווקים לא יכולים להיות מאושרים יותר שסוף סוף הם יכולים לחזור לשגרת חייהם, אבל מגלים לפתע שהם מתגעגעים, ואולי העול הפעוט שנפל עליהם היה הדבר הכי טוב שקרה להם.

כנראה שלרוב העולם סרטה של קולין סראו מוכר בעיקר בזכות הרימייק האמריקאי המצליח שנעשה לו שנתיים לאחר מכן, בכיכובם של טד דנסון, סטיב גוטנברג וטום סלק, כמו גם הסיקוול מ-1990. גם הצרפתי זכה לסרט המשך אותו ביימה סראו, אבל היא חיכתה עד 2003 בשביל זה.

הזוכה

ארגנטינה – "הסיפור האמיתי" (La Historia Oficial / The Official Story)

נכון לשנת 2025, המועמדות האחרונה של ארגנטינה לאוסקר הייתה בזכות "ארגנטינה 1985", סגירת מעגל נהדרת לזכייה הראשונה שלה, שהתרחשה בעצמה בשנת 1985, ואף עסקה באותו הנושא – ההתמודדות הלא פשוטה של המדינה עם השלכות הדיקטטורה הצבאית שהסתיימה ב-1983. זו הייתה הכניסה השלישית של ארגנטינה לאוסקר, אחרי שני סרטים שאפשר להתווכח על איכויותיהם – "הפסקת אש" ב-1974 ו"קמילה" ממש בשנה שלפני הזכייה. משותף נוסף לכולם הוא השחקן הקטור אלטריו, הקמע של ארגנטינה באוסקר כמסתמן.

"הסיפור האמיתי" שביים לואיס פואנזו הוא התמודדות בזמן אמת עם המשבר שעברה מדינה בניסיונה להתחיל גלגול חדש, דרך עיניה של אישה – בסך הכול הזוכה השלישי בתולדות הפרס הבינלאומי שמביא נראטיב נשי מובהק (אחרי "לילות כביריה" האיטלקי ו"מוסקבה לא מאמינה בדמעות" הסובייטי).
אליסיה מאקט, מורה מהמעמד הבינוני להיסטוריה שנשואה לפקיד ממשלתי, היא חלק מהגווארדיה השלטת בארגנטינה, כלומר כזו ששומרת על הערכים המסורתיים, ומרוחקת כמה שניתן מהפצעים הכואבים של האומה שלה. הקליפה שמקיפה את חייה נסדקת כאשר ערב אחד היא מבלה עם חברה טובה, שמתוודה על העינויים שעברה על ידי השלטון הצבאי כאשר בעלה הואשם בבגידה, ומספרת לה על הנשים שילדו במאסר והתינוקות שנחטפו מהן. אליסיה, שלפני חמש שנים אימצה תינוקת לאחר שמאמציה להביא ילד עלו בתוהו, מתחילה לתהות מי ההורים הביולוגיים של ילדתה, והאם בתה האהובה הגיעה אליה בעקבות הפשעים הנוראיים של השלטון. החקירה שלה מערערת את יציבות משפחתה, מעמידה במבחן את כל ערכיה.

כפי שהזכרתי בהתחלה, לארגנטינה הייתה שנה די מדהימה בהקשר של האוסקר. הנציג הרשמי שלה לא רק שזכה, אלא גם היה מועמד לפרס התסריט המקורי (לצד "ברזיל", "שושנת קהיר הסגולה", "בחזרה לעתיד" והזוכה "העד"), בנוסף, הסרט הארגנטינאי "האמא של פלאזה דה מאיו" היה מועמד לפרס הסרט התיעודי, ולרשימה אפשר לזרוק גם את יליד ארגנטינה הקטור בבנקו שהיה מועמד לפרס הבימוי והתסריט על "נשיקת אשת העכביש".
"הסיפור האמיתי" הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, שם זכתה נורמה אלאנדרו, מבכירת השחקניות של ארגנטינה, בפרס השחקנית (בתיקו עם שר של "מסכה"). אני די בטוח שאלאנדרו הייתה מאוד קרובה למועמדות לאוסקר באותה שנה (היא זכתה בפרס מטעם תא המבקרים של ניו יורק), ולראייה, שלוש שנים לאחר מכן הייתה מועמדת לאוסקר, בפרס שחקנית המשנה על "גבי – סיפור אמיתי", המועמדות היחידה לאוסקר של הסרט.
אלאנדרו כבר הופיעה בתפקיד קטן מועמד הארגנטינאי הראשון, "הפסקת אש", לצד מי שחולק איתה את המסך גם ב"הסיפור האמיתי", הקטור אלטריו. שניהם ישתפו פעולה גם במועמד ארגנטינה של 2001, "הבן של הכלה".

ארגנטינה – "הסיפור האמיתי"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

בגיבוי המועמדות לפרס התסריט המקורי, כנראה שהיה די ברור שארגנטינה ו"הסיפור האמיתי" ייקחו את הפרס הבינלאומי. קשה להאמין שהיו הפתעות בעניין הזה. אבל עם כמה שהמרוץ היה צפוי, אין פה איך לבוא בטענות לאקדמיה. גם אם אפשר להתווכח על אלו סרטים קיבלו מועמדות ואלו סרטים נותרו בחוץ, זו כבר השנה השלישית ברציפות שהאוסקר הולך לסרט הראוי ביותר מבין החמישייה. "הסיפור האמיתי" הוא בהחלט הטוב מבין מועמדי 1985, אבל מה שמעניין הוא ההפתעות והאכזבות שבדרך, כמה מהן תפסו אותי בהחלט לא מוכן אחרי מה שאני יודע, או חושב שאני יודע, בעקבות שלושים פרקים.

אפשר להתחיל עם המועמד האסקפיסטי היחיד מבין החמישייה, נציג צרפת "שלושה רווקים ותינוקת", זה שממנו הכי חששתי.
מאז המילה האחרונה של פליני בקטגוריה הזו, עם ניצחון "זיכרונות" ב-1974, היו מעט מאוד קומדיות בפרס הבינלאומי וכולן היו די בלתי נסבלות. בעשרת הפרקים האחרונים נותרתי מיואש מול הזוכה "שחור לבן בצבע" והמועמדים "זוגות נשואים" ו"מעוררי המהומות" (צרפת), "תחי איטליה!" (איטליה), ו"אמא בת מאה" ו"דאבל פיצ'ר" (ספרד), שאולי הצחיקו מישהו מתישהו פעם במאה הקודמת, אבל שום דבר מזה לא נותר כיום. האקדמיה לא הוכיחה את עצמה כמוצלחת במיוחד בעיטור קומדיות מצטיינות, ולכן לשבת מול מעשייה צרפתית צחקקנית על שלושה גברים שכושלים בהתמודדות עם החיים לא יצר בי אופטימיות גדולה. תארו לכם את הפתעתי צחקתי כמה פעמים בקול רם, ויותר מזה, את הדקות האחרונות של הסרט העברתי בבכי שהיה קשה להסתיר.

"שלושה רווקים ותינוקת" הוא בשום אופן לא סרט חשוב, לא איזו יצירה קולנועית שצריך לזרוק עליה פרסים, אבל חי חדקי כמה שהוא אפקטיבי וחמוד. בחיפוש הבלתי נגמר שלנו אחרי קולנוע פורץ גבולות, מאתגר, כזה שיצעיד את האומנות הזו קדימה, אנחנו לעיתים נוטים לזלזל בכמה קשה פשוט לעשות סרט שעובד, בטח קומדיה. סלין סראו כנראה לא באה כדי לשנות את העולם, אלא רק לספר סיפור, ואיזו הצלחה נהדרת יצאה לה.
כמובן שיש פה קלישאות, כמובן שהסרט מתחנף, ואני די בטוח שאם מתחילים לפרק אותו לפי פוליטיקה מגדרית מתגלה בור די עמוק בכל מה שקשור ליחס לדמויות הנשים וההיררכיה הגברית. כל אלו לגיטימיים וחשובים לדיון, אבל בעיני לא לוקחים מכמה ש"שלושה רווקים ותינוקת" לוחץ על כל הכפתורים הנכונים. זה סרט מקסים וחמוד, שבנוסף להצלחותיו גם לא מעצב דמויות מעושות מדי. היה כל כך קל לאפיין את שלושת הגיבורים כארכיטיפיים – נגיד, הרומנטיקן, האחראי והפוחז – אבל זה לא מה שהתסריט יצר. שלושת הגברים על פניו די בלתי נסבלים כל אחד בדרכו, אבל לאט לאט מתגלים כאמינים ואנושיים מאוד, וכנראה זה סוד הכוח שלו.
יש לפחות שלושה סרטים מהחמישייה של 1985 שהייתי נותן להם אוסקר לפני צרפת, אבל זו מועמדות יוצאת דופן ודי מגניבה. ובכלל, סרט שיעשה נעים לכל מי שיצפה בו, כך אני מאמין. זה בהחלט לא משהו שאפשר להגיד על ארבעת האחרים. צריך גם כאלה מדי פעם.

לעומת צרפת, אליה ניגשתי בחשש וסיימנו כחברים, לתדהמתי דווקא הונגריה היא זו שהעיקה עלי יותר מכולן. אם זה הפרק הראשון בפרויקט שאתם קוראים, אזכיר שעד כה להונגריה היו חמש מועמדויות וזכייה אחת, כולם מהאהובים עלי ביותר בפרויקט, חלקם בעיני היו ראויים לזכייה יותר ממתמודדיהם. התגליות האלו הפכו אותי לנלהב ומסוקרן מכל מועמדות הונגרית שנקראת בדרכי, ואז הגיע "קולונל רדל". לא לעולם חוסן.

הקושי הכל כך קיצוני שלי עם הסרט הזה גורם לי לתהות האם אולי משהו אצלי השתבש רגעית, אולי אני הבעיה. הרי על פניו הכול פה בדיוק כשהיה – הפקה מרשימה שמוביל איסטבן סאבו (המועמד "התוודעות" והזוכה "מפיסטו", את שניהם אהבתי מאוד), נושא חשוב ואג'נדה משמעותית. ועדיין, על פני שעתיים וחצי, פשוט כשלתי מלמצוא בו עניין. הרי כמה שיחות על איזה קצין באימפריה יהודי ואיזה מהם גיי אפשר לצרוך לפני שכבר מאבדים כל רצון להמשיך? ב"מפיסטו", גם הוא כאמור עסק באותן תמות, היה קולנוע מסחרר, איזשהו אומץ יוצא דופן, חוצפה, וחוסר מורא. פה העשייה כל כך שגרתית וחיוורת – על אף ערכי ההפקה המפוארים – שהזמן פשוט לא זז. מעבר ל"מפסיטו" חשבתי במהלך הצפייה הבלתי נגמרת הזו על "קפטן וולקונוגוב ברח" ואיך אפשר להדהים עם מסגרת די מוכרת. ב"קולונל רדל" נראה שסאבו פשוט לא התאמץ ליצוק יותר ממה שצריך, ובגלל אורכו זה היה מקרטע ומתיש. וזה מוזר כי בחיים לא חשבתי שדווקא הונגריה תהיה החולייה החלשה.

צרפת – "שלושה רווקים ותינוקת"

צפייה לא פשוטה בכלל הייתה גם מנת חלקי עם המועמד הגרמני, אבל במקרה הזה אני פוסק זאת לטובתו. מבחינה טכנית אמנם היו כמה סרטים הרבה יותר קשים לצפייה מאשר "קציר מר", אבל למרות שהאלימות בו יחסית מונמכת, הוא עדיין מאבק לצליחה כי אניישקה הולנד מסתערת על נושאים אכזריים למדי ולא עושה הנחות לאף אחד. יש משהו מאוד מונוטוני ב"קציר מר", ובאיזשהו מקום הייתי אומר שהרעיונות שלו טובים יותר מהתוצאה הסופית שעל המסך, אבל כמה עיקשות וכאב יש בהגשה הזו, זה חייב להיות משהו שראוי להערכה.
זו דרמה קטנה מאוד, מינימליסטית באתרי ההתרחשות שלה, אבל המהלך המחריד של הדמויות והפסימיות שלו לגבי טבע האדם (לתפיסתי, לפחות) זה משהו שאני לא בטוח שנתקלתי בו בצורה הזו עד כה – גם אם היו דקות רבות שבהן רציתי שזה יסתיים. כמובן עוזרות הופעות המשחק המרשימות, אבל בעיני זה ניצחון מוחלט של הולנד הבמאית, שסרטיה המפורסמים יותר היו גרסה מרוככת יותר של הטבע האנושי מאשר זו שהנציחה במועמד הראשון שלה לאוסקר. די מדהים שהאקדמיה זרמה עם זה, וגם אם אני אהיה חייב להודות שסבלתי לא מעט במהלך הצפייה, הוא היה יכול להיות זוכה ראוי בהחלט.

"מסע העסקים של אבא" ו"הסיפור האמיתי", יחד עם "קציר מר" ו"קולונל רדל", כולם עוסקים בחוויה אנושית של דיכוי, מכל צדדיה. הסרט היוגוסלבי הוא היחיד שמביט על זה בעיניים תמימות יותר, משלב בין הפליאה מהעולם לבין הרוע שטמון בו, ולכן הכי פחות ציני מכולם. זה באמת סרט נפלא שמסמן את בואו של במאי חדש ומסעיר. בהסתכלות עכשווית בהחלט צצות כמה בעיות, במיוחד הקלוז אפים על איברי המין של קטינים, שגם אם הסרט חד משמעית לא משתמש בהם באיזשהו אופן אפילו קרוב למפוקפק, עם מה שאנחנו יודעים על המציאות כיום כנראה עדיף שלא יחזור על עצמו. איזה עולם אחר היה אי שם בשנות השמונים. אם מניחים לזה, ואין סיבה שלא, "מסע העסקים של אבא" הוא כמעט צפיית חובה, לא רק בגלל איכויותיו, אלא בגלל הדרך שסלל לקוסטוריצה, יוצר שייתכן ובמו ידיו שינה את פני הקולנוע וההפצה בשלהי האלף הקודם, גם אם לזמן קצר.

בנוגע למועמד הפוליטי האחרון של השנה, וזה שגם הפך לזוכה, אצטרך לקשור בקונטקסט עכשווי.
הטקסט הזה נכתב לא הרבה לפני טקס האוסקר של סרטי 2024, ולכן קשה מאוד לנתק את החוויה של "הסיפור האמיתי" מארגנטינה לזה של "אני עדיין כאן" מברזיל, שניהם סרטים דרום אמריקאים שעוסקים בשלטון טוטליטרי דרך פריזמה של דרמה משפחתית, מובלים על ידי אישה חזקה שמנסה לעשות סדר בעולם אליו נקלעה. בעיני "הסיפור האמיתי" מתוחכם ומורכב הרבה יותר מ"אני עדיין כאן", שמעבר לקטגוריה הבינלאומית צבר מועמדויות לסרט הטוב ביותר ולשחקנית הראשית. מעניין לחשוב מה היה קורה אם ב-1985 האקדמיה הייתה מורכבת ממצביעים בינלאומיים כמו זו שעכשיו.
אבל גם בלי השוואות, "הסיפור האמיתי" הוא מהטובים ביותר שנתקלתי בהם בפרויקט הזה, ואבוש להודות שזו הייתה הצפייה הראשונה שלי בו. הוא חייב להיות בקאנון הסרטים הפוליטיים, כאלו שהפכו לפופולריים מאוד במהלך שנות השמונים, בטח בהוליווד, עם ההצלחות של "נעדר", "שנה בצל הסכנה", "תיבת הנגינה" ו"סלוואדור". מעבר להופעה של נורמה אלאנדרו – מהטובות שראיתי בחיי – ולהופעת המשנה המדהימה של חלה רואיז כאישה מבוגרת המחפשת את נכדתה, באמת שהדבר היחיד שיש לי לכתוב בגנות הסרט זה הוא העיצוב החד ממדי של הגבר היחיד בסיפור, בעלה של הגיבורה, איש מחליא במיוחד החל מהדקה הראשונה ועד האחרונה.
"הסיפור האמיתי", בטח כיום, הוא סרט שחייבים להקרין ולהכיר, כי הוא מציג את הקלות בה אנחנו יכולים לעצום עיניים אל מול פשעים שמתרחשים סמוך מאוד אלינו, רק כי הם לא נוגעים אלינו ישירות, אבל זה רק מיצג שווא. במוקדם או במאוחר כולם ייפגעו. כל מה שניתן לעשות הוא לקנא בארגנטינה שממש רגעים ספורים אחרי התמוטטות השלטון הטוטליטרי בה הצליחה להישיר מבט אליו דרך האומנות. לישראל יש עוד דרך ארוכה.

להוציא את הנציג ההונגרי, כל אחד ממועמדי 1985 היה יכול להיות זוכה משובח, אך אסייג ואומר – אם ייתכן וסתם לא הייתי במצב התודעתי הנכון לצפייה ב"קולונל רדל", מה שבהחלט יכול לקרות, הקטגוריה השלושים במספר היא אחת הטובות ביותר בתולדות הפרס הבינלאומי.

בפרק הבא עוד מדינה שלא זכתה עד כה מתכבדת להניף את האוסקר לראשונה, שתי מדינות חדשות מקבלות את מועמדות הבכורה שלהן, וזוכה עבר מקבל הזדמנות אחרונה לנצנץ.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1985:
צרפת – 23 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 20 (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 12 (מתוכן זכייה אחת)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
רוסיה / ברית המועצות – 9 (מתוכן 3 זכיות)
שוודיה – 9 (מתוכן 3 זכיות)
גרמניה (מערב) – 8 (מתוכן זכייה אחת)
הונגריה – 7 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
יוון – 4
מקסיקו – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
שוויץ – 4 (מתוכן זכייה אחת)
ארגנטינה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
דנמרק – 3
אלג'יר – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הולנד – 2
בלגיה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
הודו – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
נורבגיה – 1
ניקרגואה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979
1980, 1981, 1982, 1983, 1984