בחזרה אל ״סינקדוכה, ניו יורק״ ולשאפתנות האינסופית של צ'ארלי קאופמן

סינקדוכה (Synecdoche) – אמצעי ספרותי הנוגע לשימוש בחלק על מנת לייצג את השלם, או בשלם על מנת לייצג את החלק.

סקנקטדי (Schenectady) – העיר התשיעית בגדולה במדינת ניו יורק, כ-230 קילומטר מהעיר ניו יורק. מקום הולדתו של מיקי רורק, כפי שוויקיפדיה לימדה אותי לפני מספר שניות. וגם שם של מקום שבאוזני צ'ארלי קאופמן נשמע דומה למילה "סינקדוכה" (עיין הערך) וכך הוא יצא לדרך.

תסמונת קוטאר (Cotard) – הפרעה נפשית נדירה בה האדם הפגוע סובל ממחשבות שווא ניהיליסטיות, במסגרתן הוא מאמין שהוא מת, שחלקים מגופו חסרים, שדם אוזל מאיבריו הפנימיים או שהוא גוסס. לעתים מלווה בהפרעות של אשליה של גדלות או קטנות (דברים שאולי לא בהכרח סותרים).

המבנה של סינמטק ירושלים סביב פסטיבל הקולנוע 2008 – הייתה לי קליטה למכשיר הנייד רק ליד הקופות, שזה שאולי לא נדיר כי זהו גם המצב בתיאטרון שבתוך הסרט "סינקדוכה, ניו יורק" (Synecdoche, New York) שהוצג בפסטיבל. עליתי בתום הסרט לאזור הקופות לא על מנת להשיג קליטה, אלא על מנת לקנות כמה שיותר מהר כרטיסים גם להקרנה הנוספות של הסרט, באותו פסטיבל. הצפייה השלישית שלי בסרט הייתה מאוחר יותר בקיץ, בניו יורק (אך לא בסקנקטדי). הרביעית, בתקופה בה חשבו כי הסרט לא יופץ בארץ אבל בכל זאת ארגנו לו הקרנה חד פעמית לסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכך, סינמטק ירושלים סוג של גאל את הסרט והפיץ אותו מסחרית באופן מצומצם.

כעת לסקירה, שכן הסרט הופץ קצת לפני הפעילות של האתר הזה ולכן אין אצלנו עדיין טקסט מלא על הסרט, רק הרבה אזכורים ונכוחות ברשימות. כמו רשימת 50 הגדולים שעשינו בשלב מוקדם של סריטה, רשימה שהיום אני די מסתייג ממנה אבל לא מן הנוכחות של הסרט הזה ברשימה. או הפוסט של אור ההתעלמויות הגדולות ביותר של האוסקר, שם הוא גם טען כי זה כנראה הסרט הכי גדול של אותו עשור, קביעה איתה איני יכול להתווכח. אבל יש לא מעט אחרים שיעשו זאת, או עשו זאת בעבר. שכן, האהבה שלי לסרט כאשר יצא לא הייתה בהכרח הדעה הרווחת, גם אם היו לא שותפים. "סינקדוכה, ניו יורק" הוא סרט שהרבה מאוד אנשים לא ידעו מה לעשות איתו. סרט שהפסיד הרבה מאוד כסף. סרט שנטען לגביו כי הוא יומרני מדי, עמוס מדי, לוקה בשיגעון גדולות וברחמים עצמיים ולא ממש רוצה להתקשר עם הקהל. הרבה מן הטענות אני גם מבין. אבל לא בהכרח מסכים.

לא במקרה חזרתי לסרט בימים אלו של מלחמה בעזרת yes: הוא סרט שאני תמיד מוצא בו לא רק משמעויות חדשות, אלא גם נחמה. אבל לא כל צפייה בו היא זהה. בפסטיבל ירושלים התפוצצתי מצחוק. ב-2026 בכיתי לכל אורך הסרט. זה לא סותר, כי הסרט שואף בדרכו להקיף את כל הרגשות ולעסוק בנושאים הכי גדולים וגם ברגעים אינטימיים, לצלול לתוך תודעה של אדם ספציפי וגם לדבר על האנושות כולה. לטשטש את ההבדלים בין פנטזיה, יצירה אמנותית וייצוג של המציאות. זה באמת אחד מן הסרטים הכי שאפתניים שנעשו, דבר שמעורר אנטגוניזם מיידי. העניין הוא שהסרט מצליח להיות לא רק להיות תשבץ למציאות הרמזים, הקשרים, ריבוי משמועוית ונתיבים לפרשנות, אלא גם ובעיקר בהצגת של החוויה האנושית על כל קשת הרגשות: זה סרט שיש בו אהבה מסוגים שונים, אובדן וגם אובדנות, אבל גם אהבה של החיים והיצירה. דכאון לצד תקווה. רגעים שכיף לצלול ולפרש אותם, אבל גם לא מעט דימויים שאני מסוגל להינות מהם בלי לרצות להבין את כל הכוונות של היוצר, שייתכן וכיוון לכמה רבדים בכל משפט. באותה מידה, ייתכן שרק רצה לשחק עם הקהל בהסחות דעת, בעודו מביע מכאובים פנימיים דרך אמנות.

מפתה לנסות לכתוב פרשנות מקיפה לכל ההיבטים של הסרט, אבל זה גם בלתי אפשרי מבחינת המלל וגם מחמיץ משהו מן הסרט שמצד אחד מאפשר פענוח וגילוי מחדש ומאידך לא יכול להיות מפוענח במלואו, כי אי אפשר לפענח את החיים. אמנות אינה בדיוק כמו החיים לא משנה עד כמה שהיא שואפת לכך והסרט מודע לזה. למעשה, זה גם אחד מן הכשלונות אשר מניעים אותו: הכישלון לייצר את יצירת האמנות האידיאלית שתהיה החיים עצמם מוביל ליצירה מנוכרת שאנשים מעריכים, אבל לא צורכים ובסוף היא לא פוגשת קהל. זה נכון למחזה שבתוך הסרט, זה נכון במידה רבה לסרט עצמו שדומה כי הבמאי-תסריטאי שלו ניחש כי אחרי האוסקר על "שמש נצחית בראש צלול", זה יהיה המקום בו הוא יאבד את הקהל. אבל הוא בכל זאת צלל לתוך הסרט שלו.

בתקופה שלפני כן, קאופמן היה אחד מן התסריטאים הכי מפורסמים בעולם. או אחד מן הבודדים שחובבי קולנוע רבים מחפשים פרוייקטים שלו בלי קשר לזהות הבמאי. אבל הוא לא הגיע למעמד הזה ביום אחד. הוא סיים לימודי קולנוע בראשית שנות השמונים ורצה לביים, אבל לא מצא דרך. במשך שנות השמונים הוא כתב לא מעט תסריטים לטלוויזיה, פחות או יותר בלי הצלחות. במהלך שנות התשעים הוא כבר התקדם לעבודה של ממש במספר סדרות בהם הוא כתב רעיונות לא שגרתיים וזכה להערכה, אבל גם לתלונה כי הרבה מן הרעיונות שלו לא ישימים. זו גם הייתה הגישה הכללית לתסריט באורך מלא שהוא כתב, "להיות ג'ון מלקוביץ'", סוג של תסריט שהוא השתמש בו ככרטיס ביקור יותר מאשר כתקווה שיופק מתישהו, שכן הוא היה מטורף ומוזר אף יותר מן הפרוייקטים האחרים שלו.

אבל התסריט בהחלט קנה לו מוניטין במהלך שנות התשעים ככישרון עד שהגאולה הגיע ממקור לא בדיוק צפוי: התסריט הזה כן הפך לסרט, בבימוי של ספייק ג'ונז. הסרט הפך ללהיט והדגש היה על התסריטאי שלו, ועל כך שבעוד שכתיבה בהוליווד וקולנוע עצמאי הולכת יותר ויותר על המוכר, קאופמן מצליח לגרום לרעיונות לא הגיוניים לעבוד. בעיקר עם הוא בא בשילוב במאים עם רקע בקליפים, כמו ג'ונז שביים בהמשך גם את "אדפטיישן", או מישל גונדרי שקצת נכשל עם "המין האנושי", אבל הצליח בגדול עם "שמש נצחית בראש צלול". קאופמן גם חתום על התסריט של "וידויים של מוח מסוכן" בבימויו של ג'ורג' קלוני, אולם הוא טוען כי התוצאה הסופית רחוקה מאוד מן התסריט שלו.

גם "סינקדוכה, ניו יורק" החל כשיתוף פעולה עם ג'ונז, כאשר הוא וקאופמן היו אמורים לעבוד ביחד על סרט אימה. אבל הבעיה של קאופמן כתסריטאי הוא שהכתיבה שלו תמיד אישית, לפעמים לוקחת יותר זמן מהצפוי והתוצאה הסופית שונה עם מה שהוא יצא עמו לדרך. בסופו של דבר, התסריט רחוק מלהיות סרט אימה וג'ונז פנה לביים את "ארץ יצורי הפרא" במקום. אבל זה נתן הזמנות לקאופמן לעבור לכיסא הבמאי. זה נגמר בהתרסקות כלכלית וברצון של קאופמן לביים בעתיד את הסרטים בעצמו, מה שהוביל לכך כי רוב התסריטים שלו טרם הופקו. הוא בעצם חזר לנקודת הפתיחה שלו בשנות התשעים – כולם די בטוחים שהוא מבריק, אבל גם שהסרטים שלו יפסידו כסף. הוא עדיין ממשיך לייצר סרטים קצרים וארוכים בשלל דרכים וכל סרט בו הוא מעורב מרתק (״אנומליסה״, ״אני חושבת לגמור עם זה״, ״אוריון והחושך״). אבל דומה כי "סינקדוכה, ניו יורק" הוא הפרויקט בו הוא הלך הכי רחוק ומקוצן לכל כיוון אפשרי, לטוב ול…גם טוב, אבל לא עבור כולם.

בחזרה לטון אישי. בתיכון למדתי במגמת תיאטרון. בכיתה י"א הצגתי קטע מ"מותו של סוכן" בעודי מגלם את וילי לומן המבוגר (הייתי צעיר), כפי ששחקן עושה בהפקה של המחזה בתוך הסרט בחלקו הראשון. בכיתה י"ב הייתי חלק מן הפקה של "מסיבת יום הולדת" מאת הרולד פינטר, מחזאי שידיעה אודותיו מופיעה בעיתון בתחילת הסרט. גיבור הסרט רואה את שמו בעיתון וסבור כי הוא נפטר. אז הוא מגלה כי הוא זכה בפרס נובל. הדמיון בין זכייה בפרס ומוות הוא סוג של מוטיב חוזר ביצירה. אפשר לומר כי מדובר בסינקדוכה, אחת מיני רבות. אבל לגביי, אין ספק כי מדובר בצירוף מקרים. אך בגלל שהסרט עוסק בחיים אנושיים, הוא עוסק גם בצירופי מקרים וייתכן ואדם אחר ימצא הקשרים אישיים מסוג שונה בסרט, כמו בכל סרט. רק שבמקרה זה הסרט הוא כל כך גדוש, שקשה לי לדמיין איך לא למצוא בו משהו מקרי. זה גם יכול לתסכל את מי שמנסה לדלות כל פרט או כל משמעות. הצעה שלי, לקוראים שטרם צפו בסרט: לא לנסות להבין את הכל או לפתור את כל הרבדים. זו לא המטרה. כמו בחיים עצמם, אפשר למצוא משהו יפה להיאחז בו ואז הוא מוביל גם לדברים נוספים.

אולי זה המקום גם לכתוב קצת על עלילת הסרט, לפחות על ההתחלה שלה שמתקדמת בקצב שנראה סביר. קיידן קוטארד (פיליפ סימור הופמן) הוא במאי תיאטרון  שחי בסקנקטדי עם אשתו האמנית אדל (קתרין קינר) ובתם בת ה-4 אוליב. הוא עובד על הפקה של "מותו של סוכן" עם שחקנים צעירים בתפקידים הראשיים שנכתבו עבור אנשים מבוגרים בהרבה, בהם קלייר (מישל וויליאמס). יש לו גם צרות בבית, החל מהתפרקות פיזית של הבית שדורשת איש מקצוע, דרך בעיות בריאות של בתו ושלו, ובעיקר התרופפות של הנישואין בגלל השינויים לאורך השנים, מה שמוביל גם לטיפול זוגי אצל המטפלת מדלן (הופ דיוויס). ההצגה מצליחה, אבל ההתפרקות של החיים של קיידן נמשכת. אדל עוזבת יחד עם הבת לתערוכה זמנית שהופכת למגורי קבע בברלין, יחד עם ידידתה מריה (ג'ניפר ג'ייסון לי). קיידן ממשיך בטיפול עם מדלן שלא עושה רושם שעוזר לו, בדומה לטיפולים הרפואיים האחרים.

קיידן גם זוכה לפתע במלגת הגאון, שמאפשרת לו לייצר פרויקט חלומות שכן דומה כי אין הגבלה לכסף שהוא מקבל על מנת לייצר את הפרויקט הבא שלו. הוא הולך על גישת ״גדול יותר״ וסוחר מחסן בעיר ניו יורק, שהופך להיות חלל חזרות/בימת תיאטרון ענקית. הוא לוקח איתו לניו יורק את קלייר, שגם הופכת לאשתו השנייה וגם את הדמות השנייה בחשיבותה בסרט, הייזל (סמנתה מורטון) עובדת זוטרה בתיאטרון שמפלרטטת עם קיידן, בעוד דומה כי החיים שלה תקועים, והיא נשארה בעבודה זמנית ורווקות בגיל מבוגר מכפי שציפתה. אבל היא קונה בית עם טוויסט ייחודי: הוא כל הזמן עולה באש. כאן זה אולי מתחיל להישמע לא הגיוני, מפני שהשמטתי את הדברים הלא-הגיוניים האחרים שמתחילים לקרות. ולא ציינתי גם את הדמות שמלווה את הסרט מן הפתיחה, אבל מתחילה לדבר בערך בנקודת האמצע: סמי (טום נונאן, שהלך לעולמו לאחרונה), שעוקב אחרי קיידן במשך שנים על מנת לנצל את הידע שצבר ברגע בו יידרש לכך.

הרגע הזה קשור להפקת התיאטרון, שמתחילה כהדמיה של החיים והופכת לבעלת חיים משל עצמה. בעיקר כאשר תקופות החזרות הולכת ונמשכת על פני שנים ועשורים. המענק שקיבל קיידן והחופש האמנותי הוא גם ברכה וגם קללה. מי שהיה מעבד טוב של מחזה של מישהו אחר, קורס או מתמסר לתבנית של ה"הגאון" וחושב על הגרסה האידיאלית של יצירת האמנות. רק שאידאה אינה אפשרית במציאות. השאיפה למשהו חדשני ומבריק גורמת לשיוף של היצירה, באופן המנכר את הקהל מן האמן. במקרה של קיידן קוטארד, הוא יוצר את היצירה השאפתנית והגדולה ביותר, אבל לא מגיע מעולם לשלב המהותי – זה בו ההצגה פוגשת קהל.

ככל שהסרט מתקדם, הקפיצות בזמן הולכת וגדלות והאמן משייף את היצירה שלו ומגדיר דרכה את הרעיונות שאמנות צריכה לשאוף עליהם. אף בן אדם אינו ניצב, היצירה צריכה להיות אמינה ביחס למציאות, אבל גם גרסה משופרת שלה שאומרת משהו עליה. היא צריכה לגדול ולהכיל את הכל, אבל גם להתרכז ברגעים הקטנים והספציפיים שהם המהות. כל הרעינות הללו מנוסחים בדיאלוגים שנונים יותר ממה שאני מסוגל לכתוב וכל טיעון נובע ממקום חכם וכנה, אבל מטבע הדברים נוצרות סתירות וקריסה פנימה, ואז עבודה מחדש על המהות המחזה והיצירה. ובעוד קיידן הולך על גדול יותר ויותר ומשקיע כספים על שדר בלי נמען, בת הזוג שלו לשעבר אדל זוכה להצלחה בעולם האמנות דרך ציורים מיניאטוריים, שצריך זכוכית מגדלת על מנת להסתכל בהם. היא לא מנסה להקיף את כל החוויה האנושית, אלא רק לייצר דימויים אינטימיים קטנים של אנשים. על פניו, בעלה לשעבר פשוט נמחק מחייה. או לפחות כך קיידן מרגיש. מה ששובר את הלב שלו יותר הוא הנתק מן הבת שהופרדה ממנו ליבשת אחרת, בת שמאוחר יותר מאשימה אותו בנטישה שלה, אף כי הוא מרגיש שהיה זה שננטש וכל הניסיונות שלו לשמר את הקשר סוכלו.

כתבתי שזו ההרגשה של קיידן וזה דבר חשוב לגבי הסרט. בעוד המחזה שבתוך הסרט על פניו שואף לריאליזם בשלבים שונים של הפיתוח שלו, הסרט עצמו לרגע אינו ריאליסטי מבחינת ייצוג העולם. במקום זאת הוא כבול לרגשות של הגיבור ולראיית העולם של הגיבור, שהיא מעוותת כמו כל תפיסת עולם ואולי אף יותר. מדובר באדם הנאבק בקשיים נפשיים ולמעשה דמויות רבות הופכות להקצנה של התפיסה שלו. למשל, דמותה של מריה נתפסת כמי שתרמה לפירוק המשפחה שלו והיא הופכת לנבזית וקשוחה יותר ויותר, בעוד המטפלת הלא יעילה היא הקצנה של התנשאות, חשיבות עצמית וגם הצעה לקשר מיני אותו קיידן דוחה. ההיצמדות לנקודות המבט של הגיבור יכולה להיות גם קו הגנה חלקי ולא מוחלט כלפי תלונה שיש נגד הסרט – התחושה כי נשים רבות חושקות בקיידן רומנטית ו/או מינית. כנגד כך ניתן לטעון שבסרט בו העלילה נמתחת על פני עשורים, מדובר בסך הכל בערך בחמש נשים, לא כולל האישה לה הוא נשוי בתחילת העלילה.

אולם, כל הנשים בסרט מייצגות גם פונקציה אחרת של מערכת יחסים. אדל היא מערכת יחסים שהייתה בה אהבה, אך בשלב מסוים האהבה פגה לפחות מצד אחד, או שאינטרסים אחרים הובילו לסיום הקשר. קלייר היא סוג של ריבאונד וקשר לא מאוד הולם שלקיידן יש בו עמדת כוח, מה שמוביל לקשר בעל אספקטים רעילים, שבסופו של דבר פוגעים בקלייר. היא דמות שקיידן חושק בה, אבל לא באמת רואה אותה ולא מייחס חשיבות למערכת היחסים שיש לו איתה, לעומת מערכת היחסים שהוא איבד. הייזל היא הקשר הגדול שפוספס, אישה שאמנם נותרת קרוב, אבל תמיד אהובה. היא מרגיש כמו אהבה גדולה גם בגלל שהיא תמיד נותרת בגדר כמעט או פספוס. ויש גם דמויות שטרם עסקתי בהן, כמו תמי (אמילי ווטסון) שהיא סוג של תחליף להייזל, אבל גם עוד אישה שקיידן לא בדיוק רואה או מבין את מה שייחודי בה. ויש גם את הדמות שמגלמת דיאן וויסט, דמות שהופכת להיות מהותית במיוחד בחלק המסיים של העלילה. היא לא מושא רומנטי, הקירבה שלה לקיידן מגיעה ממקום אחר. לפעמים מראה, לפעמים צד אחר באישיות, לפעמים נשלטת ולפעמים שולטת. הפערים מטשטשים בשלב בסרט בו היא דומיננטית.

חלק מן הגדולה של הסרט היא שאף כי אנו צופים בדברים מנקודת המבט המעוותת של הגיבור הראשי, הסרט מכיר בכך כי גם הנשים שהוא לא תמיד מבין הן דמויות מורכבות באותה מידה. הדבר נעשה דרך פעולות מינוריות הסותרות את התפיסה הראשונית לגביהן ובעיקר דרך ליהוק משובח. אם נחזור רגע לחוויה האישית שלי, רגע הקריאה בתוכניה של פסטיבל הקולנוע ירושלים היה עבורי סוג של הלם בגלל רשימת השחקנים. לצד השחקן הכי מוערך בקולנוע האמריקאי העצמאי של אותו עשור, בתפקיד הראשי, נכתבה סוג של רשימה של השחקניות שהכי אהבתי באותן שנים. כאלו שהרבה דיברו עליהן וגם שמות כמו סמנתה מורטון, שחשבתי שאחרים לא מעריכים או מכירים מספיק. למעשה אין בסרט כוכבות שמביאות קהל נכון ל-2008 ויש בו כמה שחקניות שהקריירה שלהן הייתה עשור או שניים אחרי שיא הפופולריות. אבל יש בו כמות אדירה של כישרון והתאמה של כל שחקנית לתפקיד אותו היא מגלמת ובו היא מביעה גם את עצמה, לא רק את ההדרכה של הבמאי.
זה משהו שקאופמן כבמאי מצליח לעשות וספק עם קיידן הצליח לעשות בהצגה האינסופית שלו. היא אינסופית לא משום שאין לה סיום, אלא מפני שדומה כי אין לה התחלה. ואולי זה גם המקום לסיים את הטקסט הזה. אולי זה טקסט שנראה עמוס, אבל בעצם הוא נוגע רק בחלק זעיר ממה שהסרט הזה יכול להציע.