״אוריון והחושך״, סקירת נטפליקס

במבט ראשון, "אוריון והחושך" (Orion and the Dark) נראה כמו סרט ילדים טיפוסי שמופק עבור נטפליקס. שיתוף פעולה עם אולפן אנימציה גדול כמו דרימוורקס כבר לא זר לשירות הסטרימינג, גם לא התבססות על ספר ילדים או קונספט שנראה כמו מושפע מפיקסאר, לפחות ברמה הלא מודעת. אנימציה סבירה ולא מהפכנית עם שילוב עדכני של כמה סגנונות ציור. כמה שמות מוכרים אבל לא ממש הכוכבים של הרגע, כמדבבים (ג'ייקוב טרמבלי, פול וולטר האוזר, אנג'לה באסט, קולין הנקס). במאי, שון שמראץ, לו זהו סרט ראשון באורך מלא אחרי עבודה על הרבה סרטי האנימציה. תסריט של צ'ארלי קאופמן – וזו הנקודה בה הפה צריך להיות פעור.

חלפו כ-20 שנה מאז הפעם האחרונה בה יצא סרט עליו קאופמן חתום כתסריטאי ולא כבמאי. שני עשורים מאז "שמש נצחית בראש צלול" שהיה שיא של תקופה בה קאופמן היה אחד מן התסריטאים הכי מוכרים בעולם, בעיקר נערץ על חובבי קולנוע אמריקאי "עצמאי" שמהווה אלטרנטיבה להוליווד, אם כי בעצם הסוג שעובד בתוך הוליווד עם כוכבים ידועים. מאז, קאופמן החל לביים עם "סינקדוכה ניו יורק" ולפחות לפי הראיונות, הוא הרגיש כי הוא רוצה לשלוט לחלוטין בתסריטים שלו ולא לתת לאחרים לביים את מה שהוא כותב.

זו אחת מן הסיבות לכך כי מעט מאוד פרוייקטים שלו זכו להיות מופקים מאז – רק שלושה סרטים שהם אמנם נהדרים, אבל גם לא מסחריים במופגן. קאופמן הפך מנער זהב למשהו שהאולפנים מתרחקים ממנו לא רק בגלל המעבר לבימוי, אלא גם ובעיקר בגלל השקפת העולם שלו וסגנון הכתיבה. לצד עיסוק במדיום עצמו ורעיונות פרועים, השקפת העולם בכל הסרטים של קאופמן עגמומית ופסימית במקרה הטוב, בלי מפלט כלשהו כמו סוף טוב. זה לא שהכל שחור בסרטים או שאין בהם כמיהה לאהבה, אלא שהאופציה להתגבר על הייאוש נראית פחות ריאליסטית מרצף אכזבות. הסרטים של קאופמן מובילים למסקנה כזו בצורה משכנעת, גם אם אני תמיד מוצא בהם גם אור ובעיקר אהבת אדם למרות הסבל וההרס.

כל זה אומר דבר אחד: קאופמן הוא האיש האחרון לתת לו לכתוב סרט עבור ילדים. גם אם הוא מתבסס על ספר, מוותר על שרביט הבימוי ואפילו נעזר בתסריטאי נוסף, לויד טיילור (עם קרדיט על ״חומרים נוספים״ ולא שותפות לתסריט). ובכל זאת, "אוריון והחושך" קיים והוא מתאים לילדים, אולי רק לא לילדים קטנים במיוחד. לא קראתי את הספר שכתבה ואיירה אמה יארלט, אבל על פי המידע באינטרנט השלד העלילתי דומה והספר מיועד לגילאי 3 עד 5. אלו לא בהכרח הגילים עליהם הייתי ממליץ לצפייה בסרט. הגיבור, אוריון, הוא בן 11 למשל וזה מתאים לילדים בגיל דומה וכנראה שגם קצת קודם, אבל עם הסתייגות – זה סרט על פחדים. כבר מן הפתיחה ברור כי קאופמן בהחלט הביא מן האישיות שלו לכתיבה ולא רק העביר את הספר לפורמט של תסריט.

דקות הפתיחה מציגות את אוריון, תלמיד בן 11 שמפחד לדבר עם הילדה שהוא מחבב. זה מאוד מעורר הזדהות, גם כאשר לשאר הפחדים של הילד, שחלקם היו אמורים להסתיים לפני גיל 11 וחלקם מפחידים אותי עד היום: הוא מפחד מן הבריון של השכבה, מלסתום את השירותים, מלבטא לא נכון את התשובה הנכונה בכיתה, או מכל דבר. יותר מכל הוא מפחד מהחושך. מה שהופך את הסרט הזה למשהו בין "בו מפחד" (סרט שחייב את קיומו לקאופמן) לשיר "בובה זהבה", ונקודת מוצא לסיפור בו הילד ילמד להכיר את החושך ואולי דרכו לפחד פחות.

החושך מופיע בפני אוריון כדמות ממשית שמודעת להיותה קונספט מופשט, האנשה שטיפוסית לפרויקטים של קאופמן כפי שהיא מתאימה לסרטי פיקסאר ולניסיונות של דרימוורקס לחקות אותם. אחרי אזכורים לדיוויד פוסטר וואלאס ומצעב כותרת הפתיחה הנודע סול באס בדקות הפתיחה, החושך לוקח את אוריון למסע על מנת שהוא יפסיק לפחד. בין היתר הוא מפגיש אותו עם שאר היישויות החצי-מופשטות של הלילה: השקט, הרעשים הלא מוסברים, נדודי שינה, הירדמות וחלומות מתוקים, כולם דמויות בסרט ויש להם אישיות שתואמת את מצבן המופשט וגם מנסה להיות קצת יותר מובחנת. בנוסף, יש בסרט גם מימד רפלקסיבי שעוסק בטווית הנראטיב והעולם האנתולוגי של הסרט וסיפור סיפורים בכלל, בצורה שחלקה קצת מפתיעה.

בחצי השעה הראשונה של הסרט זה עובד נהדר. האנימציה לא מלהיבה במיוחד למרות כמה ניסיונות להרשים, אבל היא אפקטיבית והעולם המופרך נבנה בצורה טובה. למעשה, מדובר בכמה עולמות: מצד אחד יש את הגוון המופשט בו קיומות רוב הדמויות, מאידך החושך נודד במהלך היממה ברחבי העולם, וכך אנו חוזים במספר אתרים ספציפיים או לא ספציפיים לאורך חצי הכדור הצפוני, והעיצוב שלהם לרוב מרשים. כמו כן, קאופמן יודע לכתוב דיאלוגים שנונים גם כאשר הוא כותב לילדים וחלק מחילופי המילים יענגו ילדים ומבוגרים כאחד. יתרה מכך, ייתכן שבעקבות ספרה של יארלט, הסרט למעשה כולל סרט סמוי שהוא מפגש בין קאופמן לאופטימיות. משהו שאני מדמיין כמו קומדיה רומנטית מלאה בחשש, אבל בסוף בלי לחשוב יותר מדי יש אופציה לאיחוד. סרט בו תפיסת העולם הטיפוסית לכותב והחששות של אוריון מתחברות עם משהו שלגיטימי לספר לילדים לא רק כמשל אזהרה, אלא גם כדבר מהנה ויסוד להבנת העולם. חלק מן הקרדיט חייב ללכת לספר של יארלט, שלהבנתי כולל גם כמה אלמנטים אוטוביוגרפיים על משפחתתה, כמו העיסוק של אביה באסטרונומיה שנוכחת בסרט לא רק דרך שמו של הגיבור.

לצד זאת, החצי השני של הסרט כולל גם רגעים של נפילה ברמה, ומקומות בהם העולם הבדיוני של הסרט לא ממש עובד. היו רגעים בהם חששתי כי צ'ארלי קאופמן נתן לאחיו דונלד* להשפיע קצת על התסריט, גם אם הסרט ממהר לתת לרגעים הללו הסבר אחר. זה לא שיש חריקות ממשיות בסרט, יותר כמו תחושה שהוא לא מתרומם מספיק לגבהים של הפתיחה, או לרמה שאני לפחות מצפה לה מתסריטים של קאופמן, אחד מן הכותבים האהובים עליי, עדיין, לתשומת לב מי שנרתעים מן הסגנון שלו.

השתמשתי במילה "מספיק" שכן גם במערכות הפחות טובות של הסרט אני סבור שיש כמה וכמה רגעים הגואלים את היצירה. יש גם דברים שציפיתי שהסרט ייפתח מעט יותר, אבל אני שמח עם המינון שלהם, בעיקר בכל הקשור להסברים לגבי העולם הריאליסטי שמקיף את הסיפור הלא-ריאליסטי. יש הסבר מסוים בסרט לגבי הפרטים של העולם הסובב את הגיבור ומדוע הם לא מאוד מפורטים, וזה עבוד בצורה שהיא קצת מאולצת, אבל סבירה.

בשורה התחתונה הסרט הזה כנראה יתקמם די נמוך בדירוג כל הסרטים בהם קאופמן מעורב, אבל הוא עדיין שומר על מספיק מן המגע המקורי שלו על מנת לקסום לחובבי היוצר. כעת הם אולי יוכלו לצפות במשהו שהוא מעורב בו עם הילדים. למי שלא מכיר או מחבב את קאופמן, זה גם יכול להיות הסרט שיעבוד, אם כי ייתכן ועדיף לצפות לסרט יעיל ואפקטיבי ולא למשהו שיגרום להתאהב ביצירה או ביוצרים שלה. אחד מסרטי האנימציה הטובים למדי שמסתתרים בנטפליקס, אבל לא בהכרח משהו שיהפוך לאחד מן המוכרים שבהם.

*הכותב מודע לכך שדונלד קאופמן אמיתי כמו היכולת לדבר עם החושך.