סרטים חדשים: ״על כלבים ואנשים״, ״הצילו״, ״כריסטי״, ״נוף גבעות חיוור״, ״מלאניה״, ״המגן״, ״הגבול 2״, ״ארנגול וחבורת גנבי הזמן״, ״בקצב הג'ונגל 2״

באיחור, ברמה שנגמר לא רק סוף השבוע אלא גם החודש, קבלו את מדור הסרטים העדיין-חדשים של סוף ינואר. אפילו פסטיבל סאנדנס הספיק להסתיים, עם זכיות מרכזיות לסרט בשם ״ג׳וזפין״ שכנראה נשמע עליו בהמשך השנה, ובכורה עולמית לסרט הישראלי ״עצמאות״ של משה רוזנטל, שאני מקווה ומשוכנע שנזכה גם לראות במחוזותינו ויפה שעה אחת קודם. בשבוע שעבר הספקנו לסגור עשור ומאה בפרויקט האוסקר הבינלאומי של אור, והיו לנו גם שלוש סקירות: אחת של רוי, שתיים מאת עופר. הפעם יש די הרבה סרטים ואפילו כמה לינקים לדברים שכבר כתבנו, אז אסיים את ההקדמה בהפניה לאירוע שקורה ביום חמישי – הקרנת בכורה של ״פיליון״ ופרידה של יאיר הוכנר מניהול פסטיבל הקולנוע הגאה, אחרי 20 שנים בתפקיד. הערב התל-אביבי הזה כבר סולד אאוט, אבל הנה הפרטים באתר הסינמטק, אל הסרט בטח נתייחס כשיעלה לאקרנים ולהוכנר נגיד אלפי תודות על כל מה שהוא עשה בשביל הפסטיבל בפרט והקולנוע הקווירי בישראל בכלל, משהו שאני משוכנע שהוא ימשיך לעשות במתכונת אחרת.

על כלבים ואנשים – הייתכן שהוסרה הקללה? סרטו של דני רוזנברג קבע את מועד הקרנתו מראש, בלי לדעת שהחטוף האחרון בעזה יובא למנוחות בישראל ויסגור פרק של מעל לשנתיים (או תריסר, תלוי איך סופרים). אבל בפעמים הקודמות שדיברנו עליו, נגיד בבכורה בפסטיבל ונציה 2024 שם כתב עליו עופר את אחד הטקסטים הראשונים בשפה העברית, המצב היה שונה. והסרט הזה, עדיין היצירה האולטימטיבית על השבעה באוקטובר בעיניי, הרי משתנה בכל צפייה בהתאם להלך הרוח האישי והלאומי. נזכיר רק שרוזנברג וצוותו, כולל השחקנית היחידה בסרט ושמה אורי אבינועם, הגיעו לניר-עוז כחודש לאחר הטבח הנורא וצילמו סרט היברידי: אבינועם גילמה דמות בדיונית בשם דר, נערה שמחפשת את הכלבה שלה בקיבוץ הנטוש וקוראת ביומני אמא שלה, שחטופה בעזה; הדמויות שהיא פוגשת הם חברי הקיבוץ שחזרו או נשארו, בתפקיד עצמם, בדגש על נתן בהט וימית אביטל. עוד מקיפים אותה כוחות צה״ל שמאבטחים את המקום וכן נורה ליפשיץ, מחלצת כלבים מקצועית שאולי יכולה לעזור למצוא את שולה, הכלבה האבודה. יש גם סיקוונס אנימציה מופלא ואת הצד השני, זה שאסור לדבר עליו משום מה בישראל של שום שנה אבל הוא קיים. סרט חובה, אם כי אני חושש לצפות בו שוב כי כבר התפרקתי לגמרי מולו יותר מפעם אחת. התמונה לעיל היא מתוך הסרט שצילם זיו ברקוביץ׳.

הצילו (Send Help) – במעבר חד אל סיפור הישרדות ואסון שונים לגמרי, סם ריימי חוזר לביים ומחוץ לסוגת סרטי הקומיקס, לשמחת מעריציו. לשמחתי האישית, הוא מתאחד עם רייצ׳ל מקאדמס שמגלמת את הגיבורה, עובדת לא-רגישה שמתרסקת יחד עם הבוס הצעיר שלה (דילן אובריאן) על אי בודד. יחסי הכוחות מתהפכים, פתאום הוא זה שצריך להישמע לה כדי לשרוד, והיא מתחילה להנות מהמצב החדש עד כדי כך שאולי עדיפים בעיניה חיי האי על פני העולם שהכירה. את התסריט כתבו דמיאן שאנון ומארק סוויפט וכמובטח, יש לנו כבר סקירה של עופר על הסרט.

כריסטי (Christy) – בעוד ״עוזרת הבית״ בכיכובה של סידני סוויני שובר קופות בישראל כמו בעולם, השחקנית-מפיקה שאין לחמוק מנוכחותה ברשתות (ואני בסדר עם זה) מובילה עוד סרט, אבל אחר בתכלית. הוא מגיע אלינו באיחור קל מאז שלהי הקיץ שעבר, בלי יותר מדי פרסים או הצלחה כלכלית. אפשר לראות בו את סוויני משחקת דמות הפוכה מתדמיתה הזוהרת, בתור המתאגרפת כריסטי מרטין. הדמות האמיתית נחשבת לזו שהעלתה את הלגיטימיות של ספורט האגרוף הנשי משנות ה-90 ואילך, סוויני מגלמת אותה תחת שכבות ביגוד ואיפור מיוחד שתוהה מה היה קורה אילו הייתה נולדת כלסבית בארון במשפחה שמרנית במדינת ווסט וירג׳יניה. התשובה היא נישואי-סידור למאמן שלה, שגילו יותר מכפול משלה כשהם נפגשים, ומגלם אותו בן פוסטר גם כן תחת עבודת איפור שלא הייתה מביישת תמ״א 38. הבמאי הוא דייויד מישוד, שפעם היה הבטחה (״ממלכת החיות״, ״רובר״) או סתם אחלה (״המלך״), אבל זה מה שהוא עושה עכשיו. הוא גם כתב יחד עם מירה פולקס וקתרין פיוגייט.

נוף גבעות חיוור (A Pale View of Hills) – נעבור לסרט יפני, שאולי יהיה מוכר מפסטיבל חיפה האחרון, ובניגוד לשמו הוא אסתטי בצורה בלתי רגילה (תמונה להמחשה). סרטו של קאי אישיקאווה מבוסס על ספר באותו השם, רב מכר מאת קאזואו אישיגורו חתן פרס נובל לספרות, הוא דרמה רבת תהפוכות וקווי זמן עלילתיים. יש בו סופרת צעירה שמגיעה אל בית אמו באנגליה, כדי לכתוב את חוויותיה בנגאסקי של אחרי מלחמת העולם השנייה. יש בו גם את הסיפור של האם, שמגלה לבתה כל מיני פרטים שלא ידעה על עברן כולל המעבר מיפן לאנגליה, אבל משהו בסיפורים לא מסתדר לבת והיא חוששת להתעמת עם אמה. בלי להרוס, אני יכול רק להגיד שקו עלילה אחד טוב בהרבה מהשני, כמו שהדיאלוגים ביפנית נעמו לי יותר מאשר באנגלית.

נוף גבעות חיוור

המגן (Shelter) – ג׳ייסון סטייתהם מזמן לא כיכב בסרט פעולה שמצליח רק בישראל ובמדינות אדומות בארצות הברית, כלומר משהו שנספר בחודשים לכל היותר. הפעם הוא סוכן עבר, האמינו או לא, ששלח את עצמו לגלות על אי מבודד (מוטיב כלשהו במדור הנוכחי). הוא בכל זאת מציל עוברת אורח צעירה ממזג אוויר קטלני, בנקודה זו הוא נהפך למגן שלה משום שאויבים ותיקים שלו חוזרים להציק. את מסע ההישרדות המושלג הזה ביים ריק רומן וו ומלבד האיש והזיפים מככבים בין היתר ביל ניי, נעמי אקי וגם בודי ריי ברת'נך בתור הנערה. תוכלו ליצור לעצמכם ולעצמכן את הדאבל פיצ׳ר המוזר ביותר ולראות אותה גם ב״המנט״ בתור בתו הבכורה של וויליאם שייקספיר, סוזנה. אוף, עכשיו בא לי לראות את ג׳יי-סטיית בתור המלט או לפחות מכסח במכות את הדמויות בסרט של קלואי ז׳או.

מלאניה (Melania) – אפרופו צורך בפרץ אלימות לא מוסבר שהשתלט עליי לפתע, הנה סרט תיעודי על הגברת הראשונה של ארה״ב (וסלובניה) שביים ברט ראטנר. תזכורת, הוא לא רק הבמאי של סרטי ״שעת שיא״ ועולה חדש בשנת 2023, אלא גם נאשם בהטרדה ובתקיפה מינית בידי מספר נשים שונות, אדם שגל גדות סירבה לעבוד תחתיו ואפילו אדי מרפי התפטר מהנחיית האוסקר פעם בגלל התנהגותו ההומופובית של האדון. לא רק בישראל נותנים לו לגיטימציה אלא גם בבית הנשיא האמריקאי המכהן, כולל גישה לשלושת השבועות שקדמו להשבעה ב-2025 ובדגש על מרת טראמפ. התקציר מזמין כך: ״היכנסו לעולמה של מלניה טראמפ, כשהיא מנצחת על תכנון יום ההשבעה, מנווטת בין המשימות המורכבות שכרוכות בשינויים בבית הלבן ובמעבר של משפחתה בחזרה לבירת המדינה״.

הגבול 2 (Border 2) – סרט הודי שאין צורך לראות את קודמו כדי להנות ממנו, אני משער, בבימוי אנורג סינג. היכרות עם מלחמת הודו-פקיסטן ב-1971 היא דווקא יתרון, משום שהעלילה מתרחשת אז. כל החילות של הודו (אוויר, ים ויבשה) מתמודדים עם איום על הגבול עם השכנה התוקפנית וצריכים להגן על המולדת בצורה הכי מלאת פאתוס ופטריוטיות שהקולנוע ההודי מסוגל לה. כלומר עם כמה שיותר סצנות פעולה ופיצוצים, אפקטים מפוקפקים על פי הטריילר אבל משחק רציני כמו המוות עצמו. מככבים: סאני דיאול, וארון דהאוון, דילג'יט דוסאנג', אהאן שטי.

ארנגול וחבורת גנבי הזמן (Chickenhare and the Secret of the Groundhog) – נסיים עם צמד סרטי אנימציה, הראשון בכיכובה של החיה השנואה על מתרגמי השמות, המרמיטה. או ״לקום אתמול בבוקר״ בשמה הלא-רשמי בישראל. מדובר בהפקה צרפתית-בלגית שממשיכה את קורותיו של ארנגול, שכפי ששמו מלמד בכל שפה הוא שילוב בין ארנב ותרנגול. המרמיטה חשובה לעלילה משום שבכוחה לחזור לאחור בזמן, ספק בהשראת הסרט של הרולד ראמיס עם ביל מאריי, ויש כל מיני חיות שמנסות לנצל את היכולת הזו לטובתן. בנז׳מה מוסקט ביים.

בקצב הג'ונגל 2 (Jungle Beat 2: The Past) – מה הסיכוי שגם סרט האנימציה הזה, המדובב לעברית כמובן, הוא חלק מסדרה שהגיעה לשלב בו צריך מסע בזמן כדי להמשיך ליצור? אני לא סטטיסטיקאי אבל זה בהחלט היה סוף שבוע מוזר בבתי הקולנוע בישראל, אם זה המצב. ההפקה הזו היא שילוב כוחות בין מאוריציוס ודרום-אפריקה, לא המצאתי, והעלילה שולחת את הקופיף והפילה מהסרט הקודם דרך פורטל אל עידן הדינוזאורים. עוד גורס התקציר כי הפורטל הוא שער שחייזרים שכחו לסגור, ושהם בדרך לסיים את עידן הלטאות הפרהיסטוריות בעזרת נבוטים, אבל זה לא הדבר הכי מוזר בתקציר. עבורי, ציון העובדה שהקופיף והפילה משתעממים בלי אינטרנט, על אף ששוגרו לעידן אחר ופגשו דינוזאורים וחייזרים. אולי זו סאטירה על סף הגירוי של קהל היעד, אינני יודע, את השאלה יש להפנות לבמאי סם ווילסון.