ספיישל נטפליקריסמס: "חג מולד אקס-טרה שמח", "שוד לחג המולד", "צרות מבעבעות"

פעם, לפני שנים רבות, 2022 כזה, כשהחיים שלי היו אחרים בתכלית מרהיבה ממה שהם היום, החלטתי לשתף את קוראי סריטה בסטייה מוזרה שלי עם סקירה על שלושה סרטי כריסמס חדשים שעלו בנטפליקס. זה היה אחרי שכתבתי על כמה אחרים, וכמובן הופעת האורח שלי בפודקאסט טראש-טוק שם ליהגתי על סרטי חג מולד להט"בים.
עופר שלנו בעצמו עשה משהו כזה עוד ב-2019, אבל אני חשבתי לעצמי שואלי אפתח מין מסורת, שבכל שנה בסוף נובמבר או תחילת דצמבר, אביא מדגם מייצג של סרטי חג המולד טריים ומוזרים שעלו בנטפליקס, כאלו שמטרתם היא לחנוק אותנו מסכריניות סנטימנטלית ותפיסות עולם שהיינו צריכים להשאיר בשנות החמישים. יחד, אם תרצו, ננסה לדמיין לרגע שאנחנו לא חיים במדינה מדברית קורסת, אלא חלק מהעולם הגדול שיכול לברוח עם בוא החורף אל אשליה של משפחתיות מעושה וערכים לבנבנים.
אבל, כאמור, הרבה מאוד השתנה מאז 2022, ולי לא היה את הזמן והיכולת להרים ספיישל נטפליקריסמס נוסף. גם ב-2025 אני לא בדיוק האדם הפנוי ביותר, אבל החלטתי להתעקש, ובתקופת זמן קצרה, ולפני שאספיק להתחרט, צרכתי שלושה מסרטי חג המולד החדשים של נטפליקס על מנת שאוכל לרוץ לספר, כי אולי היו כאלו שנהנו מזה אז, כשכולנו היינו צעירים ותמימים הרבה יותר.

אז הנה חוזר הנטפליקריסמס לסריטה עם שלושה סרטים שאיכשהו התברגו היטב בראש רשימת הצפיות השבועיות של ענקית הסטרימינג. ואני לא באמת יודע אם זה בגלל שיפור בעשיית ובחירת הסרטים, או שמא התדרדרות קוגניטיבית שלי, אבל איכשהו המצב הרבה פחות גרוע השנה מאשר ב-2022. את הסרטים אפרוש מהחיובי ביותר לחלש ביותר, אבל כמובן שאסייג שהטווח איננו מרהיב במיוחד. מה שכן מפתיע הוא זהות כמה מהיוצרים של הסרטים האלו שהגיעו מעולמות רחוקים מאוד מתת הז'אנר הפופולרי והמחובק הזה. וכן, לגמרי במקרה יצא שהפעם מדובר בשלושה סרטי במאים. אני לא לוקח אחריות על זה. עוד מובטח לנו כוכבת ניינטיז שמקבלת מעט מאוד תפקידים ראשיים לאחרונה, ואולי הבחור הסקסי ביותר שראיתי בסרט השנה.
נטפליקריסמס 2025 – מתחילים…

"חג מולד אקס-טרה שמח" (A Merry Little Ex-Mas)

אם הייתי צריך להמר, הייתי אומר שתקופת סרטי הכריסמס היא כאב ראש גדול מאוד לנטפליקס ישראל שצריכים להתמודד עם משחקי מילים בכותרות הסרטים שאין שום סיכוי לתרגם לעברית. שמו המקורי של הסרט הראשון בסקירה שלנו הוא מלכתחילה לא איזו הברקה גדולה, אז אני מניח שלא היה קל למצוא חלופה עברית ראויה. אז נכון ש"פרודים לחג" היה יכול להיות קצת פחות מסורבל, אבל חייב להודות בשמחה שהשם הישראלי נשאר נאמן לבלגן של המקורי ולשטותיות שלו. אז עבודה טובה לכל מי שמגיע לו הפידבק הזה.

הסרט הזה הוא כנראה הגדול והמוכר ביותר מבין סרטי הספיישל הזה, בעיקר כי הוא היחיד שבאמת מתרחש בארה"ב (למרות שכל הסרטים הם הפקות אמריקאיות) אבל בעיקר בגלל שהוא טומן בחובו את השם הגדול ביותר. ולא, זה איננו במאי הסרט סטיב קאר או התסריטאית הולי הסטר, אלא השחקנית הראשית שלו.
מדובר בלא אחרת מאשר אלישיה סילברסטון – לנצח שר האייקונית מ"קלולס" – שאמנם כבר מזמן איננה בעמדת הכוח בה הייתה בשנות התשעים, אבל עדיין צצה בתפקידים קטנים בסרטים טובים (לנתימוס אימץ אותה וכך אפשר לראות אותה בתפקיד אימהות של מופרעים ב"להרוג אייל קדוש" ו"בוגוניה") או בתפקידים מרכזיים בסרטים זניחים.
החדשות הטובות הן שלא רק שמשמח לראות את סילברסטון מקבלת הזדמנות להחזיק סרט בפלטפורמה רחבת צפיות, אלא שהיא עושה עבודה נהדרת ובעיקר נראה שנהנית מזה. בשום אופן לא משהו שיאיים על האוסקר המתקרב של ג'סי באקלי ב"המנט", אבל יש לי רק דברים נעימים להגיד עליה פה. הלוואי וזה ייתן אומץ לעוד יוצרים להחזיר אותה למרכז הבמה.

סילברסטון בת ה-49 מגלמת את קייט הולדן, שממש בתחילת הסרט מספרת לנו את תולדות חייה עד כה: איך הייתה סטודנטית מבטיחה לאדריכלות שרצתה לשנות את העולם דרך בנייה ירוקה, התאהבה ברופא צעיר ומקסים, השאירה את שאיפותיה מאחור ועברה בשבילו לעיירת ילדותו שם הפך לרופא המקומי. קייט השקיעה את זמנה בילדים ובבית, ורק מאוחר מדי הרגישה שהיא בזבזה את חייה על המקום הנידח בזמן שנישואיה הפכו לפחות ופחות מאושרים. זה מביא אותנו לנקודת הזמן בו מתחיל הסרט, כשבוע לפני חג המולד, בו קייט ובעלה אוורט (אוליבר האדסון, שחקן בפני עצמו אבל גם אחיה של קייט האדסון ובנה של גולדי הון) סוף סוף מתגרשים. מה שאוורט והילדים לא יודעים, זה שהמהלך הבא של קייט הוא לחכות שבנה הצעיר יסיים את התיכון ואז למכור את הבית ולעזוב את העיירה הקטנה לטובת בוסטון, שם תחזור להיות אדריכלית עירונית.
מה שמשבש את הכריסמס המשפחתי האחרון בהחלט של קייט, הוא שאוורט מסתבר כבר בזוגיות חדשה עם עשירה בריטית יפה ודי חביבה (ג'מילה ג'אמיל), אלמנט שהופך את כל תקופת החגים לנוירוטית ועל הקצה הרבה יותר. אל הקלחת הזו נזרקים גם בתם של קייט ואוורט, סיינה (אמילי הול), שמביאה לחג את בן זוגה הבריטי וחובב הארי פוטר נייג'ל (טימותי אינס); את הבן הצעיר גבריאל (ווילדר האדסון, לגמרי הבן של אוליבר במציאות. ואני לא רוצה להשחיר, אבל זה קצת מסביר את הליהוק שלו); את ההורים של אוורט, דריל ומייק (ג'ופרי אוונס ודרק מקגארת'), הגייז הראשונים בערך של העיירה; ואת הבחור החדש שעבר לעיירה ולגמרי נגנב מקייט, צ'ט (פירסון פוד) שהוא גם חוטב עצים, גם מוכר אשוחים, גם רקדן אקזוטי, גם מתנדב ביחידת הצלה, ויכול להיות שעוד כמה דברים.

אל סרטי הכריסמס, צריך להזכיר מראש, אף אחד לא נכנס על מנת לעבור חוויה קולנועית בסדר גודל של "קרב רודף קרב" ובטח שאף אחד לא מעוניין שיערערו לו את הערכים השלטים בתרבות המערבית והשמרנית. הסרטים האלה הם מלכתחילה מאוד לבנים, מאוד סטרייטים ומאוד מסורתיים בתפיסת העולם החברתית שלהם. אבל אפילו בהקשר הזה, "חג מולד אקס-טרה שמח" הוא כמעט כובע של MAGA.
אז אמנם בהחלט יש גייז ומשפחה אלטרנטיבית איפשהו בנראטיב (אחד הגייז גם שחור, אז עוד וי על משבצת), אבל הסרט הזה מקדש ערכים כל כך קונסרבטיביים שזה לעיתים מעט מרתיע. זה כולל את הקונספט של המשפחה הגרעינית חייבת לנצח, גירושים הם אך ורק תוצאה של נישואים שלא התעקשו עליהם מספיק, שאיפות הן השטן, השכלה גבוהה היא משנית לתשוקה פנימית (בין אם אתה בן 17 שכבר החליט שהוא רוצה להיות כבאי, או נשים צעירות עם עתיד מזהיר שמעדיפות ללכת בעקבות גבר), אנשי העולם הגדול לעולם לא יהיו שלמים וטובים כמו האנשים השורשיים מהמקומות הנידחים, או שגייז הם סבבה כל עוד הם מקימים משפחה ומנהלים חיים הטרונורמטיביים. כמובן שלא כל סרט צריך לכפור במה שמי-יודע-כמה משפחות ברחבי העולם מנהלות את אורח חייהם על פיו, אבל ב-2025 אפשר קצת לדחוף את הגבולות אם אתה בקטע של יצירה אומנותית משמעותית.
"חג מולד אקס-טרה שמח", כמובן, בשום שלב של מהותו לא מעוניין להיות יצירה אומנותית משמעותית, ולכן הדברים האלו לא חלים אליו. אבל רגע לפני שאני עובר למחמאות, אני צריך לומר שלסרט הזה יש מורכבויות ועומקים של פאי בטטה, והוא תוצר של עולם שפעם חשבנו שעומד לגווע אבל חזר כל כך חזק בעשור האחרון שאני לא בטוח אם צריך לשתף עם זה פעולה.
עכשיו כשזה נאמר, "חג מולד אקס-טרה שמח" הוא סרט חג מולד אקס-טרה משמח. הוא עובר מהר, צחקתי כמה פעמים בקול רם וגם אם הוא צפוי ברמת הבחירות הבאות בישראל הוא מוביל אותנו לשם ביד בטוחה. או כמו שנפתלי בנט אמר פעם, הפסיק להתנצל. מצד שני, הצד הזה של התפיסה החברתית לא טרח להתנצל על שום דבר אי פעם, אז כנראה גם הציטוט של בנט וגם הטענה שלי מלכתחילה די מיותרים.

על סילברסטון כבר התבטאתי שהיא באמת כיפית מאוד, ומקבלת לא מעט עם מה לעבוד אתו, אבל גם רוב הקאסט סביבה בא להרים. באופן אפילו יותר מרשים, גונבי ההצגה וללא ספק מצטייני הסרט הם אלו שקיבלו את הדמויות הפחות-שלא-נאמר-כלל-אינן-ריאליסטיות, צ'ט וטס, בני הזוג החדשים של קייט ואוורסט.
שתי הדמויות האלה, פיזית האטרקטיביות ביותר בסרט בפער, הן די בדיחה ובאופן מכוון. ואיכשהו, למרות שהבימוי לא עוזר להן כלל, פירסון פודה (שאולי חלקכן תזהו כתומס פורסטר מ"היפים והאמיצים") וג'מילה ג'אמיל ("חתונה בהפתעה", "המקום הטוב") יודעים איך הם נראים ואיך המצלמה מתייחסת אליהם, וכנראה בגלל זה מרשים לעצמם לשחרר עכבות. זה עובד נהדר כי מעבר לתזמון הקומי המעולה שלהם, איכשהו הם מצליחים ליצוק קצת יותר רבדים לדמויות שלהם, אלו שבכלל אמורות להיות שם כדי לשרת את הנראטיב של הגיבורים, אבל לא פעם ולא פעמיים כשהם על המסך חשבתי לעצמי – רגע. אולי הסרט צריך להיות עליהם?

כשזה מגיע לתוצרי כריסמס מפס הייצור, "חג מולד אקס-טרה שמח" הוא כנראה הכי טוב שאפשר לשאוף אליו, ובכלל, הוא חלק מז'אנר לא קל לפיצוח שאני מאוד מחבב: סרטים שאין בהם אנשים רעים. אמנם פה – במודע או לא – זה קצת טריק על מנת לסמא את עיניהם של צופים פרוגרסיביים, שזה לא מגניב כאמור, אבל אולי אני נותן לו קצת יותר מדי קרדיט. דבר אחד אני בטוח, שמרנות רפובליקנית בצד, הוא הרבה יותר טוב משני הסרטים שאנחנו עומדים לדבר עליהם בהמשך.

"שוד לחג המולד" (Jingle Bell Heist)

בסרט שפתח את הסקירה הייתה לנו דמות משנה של בריטית שמגיעה לארה"ב. הפעם, עם "שוד לחג המולד", יש לנו אמריקאית שנמצאת באנגליה, אבל היא לא דמות שולית אלא הגיבורה. זה המעבר הכי טוב שהצלחתי לעשות בין שני הסרטים, מקווה שאני מקבל נקודות על השתדלות. האמת היא שגם הסרט הבא שלנו יהיה על אמריקאית שמוצאת את עצמה באירופה, אז אולי אנחנו רואים פה תוצאה של אפקט "אמילי בפריז" או משהו, אין לי מושג בחיים לא ראיתי, אבל קשה לי להאמין שזה צירוף מקרים.
האמריקאית המדוברת של "שוד לחג המולד" היא סופיה (אוליביה הולט) שלפני כמה שנים חזרה עם אמה היחידנית והבריטית חולת הסרטן לאנגליה, שם יוכלו ליהנות מביטוח רפואי. כדי להתפרנס, סופיה עובדת במשרה נמוכת מעמד בחנות הכלבו היוקרתית של מקסוול סטרלינג הרשע-מרושע (פיטר סראפינוביץ') ומדי פעם מפלחת איזה ארנק או שניים. זו מיומנות שירשה מסבה שהיה קוסם, אגב. דרכיה של סופיה מתנגשות באלו של ניק (קונור סווינדלס, אחד מאנשי מאטל ב"ברבי"), האקר שריצה כמה שנות כלא על שוד, וכעת מנסה להסתדר כלכלית על מנת לשמור קרוב יותר את גרושתו ואת בתו הקטנה. סופיה וניק מחליטים לשתף פעולה על מנת לשדוד את סטרלינג העשיר וחסר המצפון, בתקופת חג המולד כמובן כי אחרת בשביל מה אנחנו פה, אבל לא בטוח שכישוריהם יהיו מספיק ראויים על מנת להצליח במשימה. ואולי בעצם לסופיה יש אג'נדה שהיא מסתירה מניק ומאתנו הצופים.

כמו עם "חג מולד אקס-טרה שמח" גם פה אבחר לפתוח במילים על השחקנית הראשית. אוליביה הולט צברה לא מעט תפקידים משמעותיים בשנים האחרונות, ובזמן שלי היא פנים טריות למדי, אני חושב שקהל צופים צעיר ממני יזהה אותה מכל מיני סדרות טלוויזיה מדוברות. מכיוון שבאמת לא נתקלתי בה לפני כן, מבחינתי היא תגלית די נהדרת. שוב, לא הייתי ממהר לנעוץ אותה בהיכל התהילה של 2025, אבל הנוכחות שלה על המסך מצוינת, היא יפה, היא משכנעת ויש לה איזה אקס פאקטור שמאפשר לה להתמודד עם שטויות בסדר גודל של "שוד לחג המולד" ולצאת מזה מעולה.
עם זאת, בשונה מ"חג מולד אקס-טרה שמח", מעבר לגברת הולט אני לא יכול לומר שיש הרבה מה למצוא ב"שוד לחג המולד".
רגע, בעצם יש: בזמן מסך מצומצם למדי, קיימת שחקנית נוספת שמביאה נוק-אאוט בסרט הזה. זוהי לוסי פאנץ', שחקקה את שמה בנצח כאיב דרייפר, שחקנית התיאטרון הסתומה שלא תאריך ימים ב"שוטרים לוהטים". פאנץ' היא שחקנית עסוקה, אבל לפחות כשזה מגיע למסך – הקטן או הגדול – נראה שלא לגמרי ניצלו את הכישרון הקומי המדהים שלה. הדמות שפאנץ' מגלמת פה, אשתו הסובלת של סטרלינג, נכנסת לסרט רק במערכה האחרונה שלו, ובזמן שלא הייתי אומר ששווה לחכות לזה, היא מקפיצה פה כל דבר בכמה רמות למעלה.

"שוד לחג המולד", שעל כתיבתו חתומות אבי מקדונלד ("ברידג'רטון") ואיימי ריד, מנסה לעשות משהו קצת אחר מרוב סרטי חג המולד ומשלב את תת הז'אנר הזה לא רק עם הקומדיה רומנטית אלא גם עם סרטי הפשע. על פניו זה בהחלט ראוי וכל הכבוד, אבל התוצאות לא מרהיבות. עלילת הפשע די מטופשת, וכשזה מגיע לעניין הרומנטי, זה סוג של DOA.
הבעיה היא השילוב של אוליביה הולט וקונור סווינדלס, שני שחקנים נאים שפשוט אין ביניהם טיפת כימיה. זה כל כך צורם, שכשהם מתנשקים באיזשהו שלב זה מרגיש כמו משהו בין גילוי עריות לטוויסט מגוחך. זה אפילו עוד יותר מיותר בהתחשב בכך שגרושתו של ניק היא אישה יפה ומקסימה, שיותר קיוויתי שהוא יחזור אליה מאשר יפתח קשר עם סופיה. הרומן בין סופיה וניק מרגיש כמו איזו הערה שיוצרי הסרט קיבלו מהמפיקים בשלבים מאוחרים של ההפקה, כאשר הם נדהמו מכך שבין שתי הדמויות הראשיות אין רומן, ולחצו על כך שיהיה אחד אחרת אי אפשר למכור אותו. הכי לא קשור שיש.

אבל מה שבעיקר מדהים בעניין הזה של "שוד לחג המולד" (בעיקר לאנשים שמתעניינים בקולנוע כמו קוראי סריטה, אולי פחות צופים רגילים שרוצים להעביר שעה וחצי מול נטפליקס) הוא זהות הבמאי. זה יהיה גם משהו שנדבר עליו עם הסרט הבא, אבל פה זה ממש עשה לי סוג של סחרחורת.
במאי "שוד לחג המולד" הוא בחור אמריקאי ששמו מייקל פימוניארי (או פימוגנארי, ה-g שם מבלבלת אותי), שכבמאי חתום על שני סרטי ההמשך הנטפליקסים "לכל הנערים שאהבתי", בהחלט אינדיקציה למה הוא יכול לעשות עם סרט כריסמס שגרתי. עם זאת, אם יורדים קצת למטה בפילמוגרפיה שלו, מגלים שפימוניארי הוא יותר צלם מבמאי, ובתפקיד הזה הוא כבר ליגה אחרת. פימוניארי הוא משתף פעולה קבוע של מייק פלאנגן, וככזה הנציח במצלמתו את עולמות הסיוטים של הסרטים "דוקטור סליפ", "המשחקים של ג'ראלד", "אותיות שטניות: מקור הרוע" ו"השער", כמו גם המיני-סדרות המצטיינות "מי מתגורר בבית היל?", "נפילת בית אשר" ו"מיסת חצות".
שאלוהים תעזור לי, איפה האיש שעבד על השוטינג המסתורי, מטריד, מרתק, יצירתי, מרהיב ובוחן הגבולות של היצירות הנ"ל, לבין הבמאי של סרט הפרווה-לקהל-שבוי "שוד לחג המולד". וזו שאלה ששווה להתעכב עליה. כלומר, פימוניארי נשכר לביים סרט וכאילו אמרו לו "אנחנו יודעים שאתה מוכשר אבל אם זה לא קשה מדי תחסום כל פרץ יצירתי שלך כשאתה עובד על הסרט הזה". אני קצת מתחרפן מזה כי אני לא בטוח אם פימוניארי רק רוצה לביים סרטים נטולי זהות וזה היה מייק פלאנאגן שלחץ אותו להוציא שוטים מטורללים שאי אפשר לשכוח, או שנטפליקס (או חברת ההפקה המקורית) באו כדי לחנוק אותו יצירתית. כך או כך, אני באמת לא מבין של מי הסרט הזה. אם זה מנחם, ראינו גרועים ממנו, ויש בו כמה רגעים חמודים למדי בחסות שתי שחקניות בליגה גבוהה יותר מהסרט אליו נקלעו.

"צרות מבעבעות" (Champagne Problems)

והנה אנחנו שוב עם אמריקאית באירופה על סיפו של חג המולד, אבל הפעם בנסיבות קצת יותר משמחות מאמא גוססת מסרטן. למעשה, "צרות מבעבעות" (עוד שם עברי נחמד) מחזיר אותנו לארכיטיפ אהוב במיוחד של סרטי הכריסמס: אישה צעירה ובעלת יכולות שהקדישה את חייה לעבודתה ועומדת בפני קידום משמעותי, תגלה עד סוף חג המולד את משגי דרכיה ושהאושר לא נמצא בשאפתנות.
שוב, ערכים שמרניים על פניהם אישה שהתחתנה עם העבודה שלה תצטרך לגלות על בשרה איזו טעות זו. בחיי שבשלב הזה נראה שיש במקלדת תסריטאי סרטי חג המולד מקש ספציפי שלחיצה עליו מביאה ישר את הסינופסיס החבוט הזה. אבל, כאמור, לא באנו הנה בשביל לגלות טריטוריות חדשות. כל הקטע של סרטי כריסמס זה לדשדש במים מוכרים. השאלה היא האם עושים את זה טוב.

הצעירה השאפתנית של "צרות מבעבעות" היא סידני פרייס (מינקה קלי, שתלוי בזווית הצילום יכולה להזכיר את רוז ביירן, רנטה ריינסב או ג'ניפר לופז) שעובדת בתאגיד רות' האימתני והיוקרתי, ומנסה להוכיח שהיא ראויה להתקדם ולהפוך לאחת המנהלות הבכירות של החברה. אנחנו פוגשים אותה בדיוק כשהיא מסיימת להעביר מצגת לבורד, ובה היא מסבירה למה השמפניה היוקרתית של החברה המשפחתית קאסל צריכה להיות היעד הבא של החברה, ואם יצליחו לרכוש אותה יהפכו לשם דבר בעולם המשקאות. מה שקצת משונה הוא שבסוף הישיבה אומר לה המנכ"ל מר רות' שהיא עשתה עבודה יפה, ובכלל, הם מנסים להניח את ידיהם הקפיטליסטיות על המותג הזה שנים. מה שבעיני מייתר את כל המצגת שהיא עשתה ודי בזבזו לכולם את הזמן, אבל הסרט לא מתעכב על זה.
העניין הוא שהעסק המשפחתי קאסל אכן נמצא בצרות כלכליות ובהחלט מחפש קונה, ולכן סידני נשלחת לפריז על מנת לשכנע את המייסד והבעלים, מסייה הוגו קאסל, שתאגיד רות' הוא הרוכש הנכון להם. מולה יעמדו נציגי חברות מצרפת, גרמניה ואנגליה, ולה יש בסך הכול יום אחד להביא תוצאות.
סידני טסה בידיעה שכל חייה המקצועיים תלויים בעסקה הזו, אבל בגלל שבועת זרת שעשתה עם אחותה הצעירה (קרובת המשפחה היחידה שלה, כי אמן מתה ואביהן נטש) צריכה להעביר לילה אחד בפריז בלי מחשבות על עבודה. הגורל מוביל את סידני לחנות ספרים סודית במרכז פריז – כזו שאני חייב להודות שעל אף הקסם שלה, חד משמעית מוארת ביותר מדי נרות ממה שאיזושהי חברת ביטוח תסכים לה בהתחשב שמדובר בחנות שתכולתה רק מוצרים מנייר – שם היא נתקלת בבחור מקסים בשם אנרי (טום ווזניקנזקה), שבעצמו חולם לפתוח חנות ספרים משל עצמו. הוא משכנע אותה שהוא יכול להראות לה את פלאות פריז האמיתית, והיא זורמת על זה. לא מאשים אותה, אם תראו איך אנרי נראה לגמרי תבינו אותה. מפה לשם, בבוקר סידני מתעוררת מאוחר מדי במיטתו.
היסטרית ולחוצה, סידני ממהרת לפגישה עם הוגו קאסל, שם היא מגלה שפיץ' המכירה יתקיים מול מתחריה. ואם זה לא מספיק, מתברר שבנו של הוגו הוא לא אחר מאשר אנרי מאותו לילה נפלא, תארו לכם את הטוויסט הזה, והוא לא מאוד אוהב את התאגיד הדורסני שאותו היא מייצגת. הוגו, מצדו, מבין שהפגישה המתוכננת לא תספיק כדי לשכנע אותו מי החברה הנכונה לרכוש את העסק המשפחתי שלו, ומזמין את כל נציגי החברות – כולל בנו – לסוף שבוע כריסמסי באחוזתו. דרך מספר משימות ופגישות הוגו יחליט מי החברה הראויה להשתלט על מותג קאסל. בינתיים סידני רוצה מאוד לסגור את העסקה ולהבטיח את עתידה המקצועי, אבל מתחילה לפקפק באינטגריטי של תאגיד רות' ומתאהבת יותר ויותר באנרי. וכן, זה לגמרי "יש לך הודעה" (שלא נאמר "החנות מעבר לפינה") בהיפוך מגדרי.
חשוב לי לומר שאם גם אתם עם כאב ראש וסימני אצבעות על הרקות שלכם בניסיון להבין מה כתבתי כרגע, נשבע שזו העלילה של הסרט ושעשיתי את מיטב יכולתי כדי להנגיש את זה לכם ולכן. אני ממש לא לוקח אחריות על כמה מפותל ומעורר תמיהה זה נשמע.

כפי ששמתם לב, גם בסרט הזה, השלישי והאחרון של ספיישל נטפליקריסמס, הגיבורה היא אישה. ההבדל המרכזי בין "חג מולד אקס-טרה משמח" (בחיים לא יימאס עלי לכתוב את זה) ו"שוד לחג המולד" לבין "צרות מבעבעות" הוא שאם בשניים הראשונים ההופעה של השחקנית הראשית הייתה הדבר המצטיין בו, הפעם לצערי מדובר במקרה הפוך לחלוטין.
אני לא רוצה לומר שמינקה קלי היא שחקנית גרועה, והיא ללא ספק מנסה להביא איזושהי עדינות וריאליזם לסיפור שהוא ללא ספק מופרך-שלא-נאמר-מפגר, אבל המונוטוניות של ההופעה שלה והקמצנות שלה בהבעות גורמות לה להרגיש יותר כמו רהיט בתפאורה מאשר הדמות הראשית של סרט כריסמס. זה בכלל קיצוני בהתחשב בגלריית דמויות המשנה הצבעוניות שנראה שבכלל מגיעות מסרט אחר לגמרי. למעשה, הסרט הזה חייב כולו את העובדה שלא זרקתי את השלט על הטלוויזיה והלכתי להשתכר איפשהו לשני שחקנים שנראה כאילו ביום הצילומים הראשון הבמאי לקח אותם הצידה ואמר להם "תקשיבו, אני צריך לעשות קומדיית כריסמס משמימה עם תסריט שלא לגמרי הבנתי. הנה השורות שלכם, בבקשה תאלתרו ותעשו איתם מה שאתם רוצים, כי אני לא יודע מה הולך לצאת מכל הדבר הזה".
אלו הם שון אמסינג הקנדי ופלולה בורג הגרמני (לו נשבעתי אמונים ב"פיץ' פרפקט 2"), שני קומיקאים שבאו לתת עבודה. כמה שהם יותר מתרחקים מהטון של הסרט, ככה הוא יותר משתפר. לצורך העניין, "צרות מבעבעות" הוא סרט זניח להפליא, אבל הדיאלוג של פלולה בורג על למה "מת לחיות" הוא טרגדיה גרמנית זה אחד מרגעי השנה בקולנוע, קל.
אנחנו יודעים שקומדיות, בעיקר קומדיות רומנטיות, חייבות את חייהן לדמויות המשנה. קשה למצוא מקרה יותר מובהק מאשר מה שאמסינג ובורג עושים ב"צרות מבעבעות", בטח כשלתפקיד הראשי לסרט על שמפניה ליהקו שחקנית שהיא למעשה ריזלינג שעמד הרבה זמן בשמש.

ועדיין, גם אם כבודם וחשיבותם של אמסינג ובורג במארג שהוא "צרות מבעבעות" שריר וקיים, יש שני גברים אחרים מהסרט הזה שתפסו את תשומת לבי, האחד ממקום מקצועי וסריטתי, והשני כנראה ההפך הגמור.
הראשון הוא הבמאי של הסרט, ואם זה של הקודם בסקירה – מייקל פימוניארי מ"שוד לחג המולד" – הביא אותי לסוג של משבר קולנועי-אקזיסטנציאליסטי, זה של הנוכחי סתם גרם למפח נפש. בערך. זאת מכיוון ששמו של במאי "צרות מבעבעות" הוא מארק סטיבן ג'ונסון. אני יוצא מנקודת הנחה שלרוב הקוראות והקוראים השם הזה לא יגיד יותר מדי, אבל ללא ספק יש פה סיפור.
סרטו הראשון של ג'ונסון היה "סיימון בירץ'" מ-1998, עיבוד רגיש לספרו של ג'ון אירווינג. הוליווד סימנה אותו במהירות ונתנה לו את אחד הפרויקטים הכבדים ביותר שלה עם כניסתו של האלף החדש – העיבוד המדובר לדמות האהובה של מארוול, "דרדוויל", בזמן שעולמות גיבורי העל נכנסו לפאזה חדשה פוסט "אקס מן" ו"ספיידרמן". למרבה הצער, "דרדוויל" היה נפילה קשה ולמרות שג'ונסון קיבל הזדמנות נוספת בדמות "גוסט ריידר", הקריירה שלו די שקעה והוא המשיך עם סרטי ז'אנר שאיש לא ראה. כך שמצד אחד יש משהו די מנחם בכך שהוא לא רק ממשיך לעבוד אלא קיבל הזדמנות לביים סרט שנועד להפוך ללהיט סטרימינג עם בוא החגים (ונדמה שעשה כל מה שהוא יכול כדי לשתף פעולה עם האופרציה ולתת לקהל מה שהוא רוצה). מאדך כנראה שזה יוצר שכמו איקרוס נגע לשבריר שנייה בשמש והתרסק אל תוך מצולות הים. אני בעיקר מקווה שהוא במקום טוב בחייו, ואולי יקבל הזדמנות לעשות איזה פרויקט שמונע מתשוקה.

השני הוא השחקן הראשי של הסרט, זה שמגלם את אנרי בו מתאהבת סידני. זהו כאמור טום ווזניקנזקה, בן ה-32, שמוכר רק לצופי העונות האחרונות של הסדרה המהוללת "סוסים איטיים", שם הוא מגלם את פטריס. אני אנסה להתנסח הכי מרוסן ולא מביך שאני יכול, ואכתוב שווזניקנזקה הוא די בקלות אחד הדברים הכי לוהטים שראיתי על המסך תקופה ארוכה.
מהרגע שהוא מופיע בחנות הספרים הלא בטיחותית ההיא עם סוודר שכפי הנראה נסרג על ידי פיות כדי להתאים באופן כל כך מושלם לגוף שלו, זה ברמה של נשק לא קונבנציונלי. אני לא רוצה להחפיץ אותו בקטע מוגזם אז אכתוב שהוא גם עושה תפקיד מאוד טוב ובכלל אני בטוח שהוא אדם מאוד חד ואינטליגנטי, אבל חי חדקי החבוב הזה לוהט. זה עוזר לסרט מכיוון שההזדהות עם סידני הופכת למוחלטת, כך שבזמן שזה די אתגר לנסות להבין מה היא רוצה ולמה, העובדה שהיא פשוט משתבשת בגלל הבחור הצרפתי הזה עוברת כמו הדבר הכי הגיוני אי פעם. גם אם הוא כנראה האיש היחיד בעולם שלא יודע מה זה שבועת זרת.
אני נביא מאוד גרוע בדברים האלה, אבל אני מהמר שטום ווזניקנזקה הולך להיות סיפור די גדול בשנים הקרובות, וגם אם באמת שהמצפון שלי לא מאפשר לי לשכנע אתכם ללחוץ פליי על משהו כל כך סתום כמו "צרות מבעבעות", אני יכול להגיד לכם – או לכן, אני באמת לא יודע מי שרד/ה עד כה את הטקסט הזה כדי להגיע עד לכאן – שמדובר באירוע שצריך שנייה להתעכב עליו. מעבר לזה, אני די בטוח שיש מקומות וסרטים ראויים יותר להשקיע בהם את הזמן שלכם.