"חלומות רכבת", סקירת נטפליקס

לרובנו, שמו של הסרט האמריקאי "חלומות רכבת" (Train Dreams) די טרי, אבל האמת היא שנוכחותו מלווה את עולם הקולנוע מזה כתשעה חודשים, לכן בלתי נמנע מלהיכנס לדימויים של היריון, וכנראה אחד מוצלח. לשמחת הכלל, אני אמנע מזה.
בכורתו הייתה בפברואר בפסטיבל סאנדנס, שם הוצג במסגרת הפרימיירות, כזו שאיננה תחרותית. אני לא יכול לומר בוודאות של מי הייתה הבחירה למקם את הסרט הזה דווקא שם, אבל כמי שצפה בתשעה מתוך עשרת סרטי התחרות האמריקאית לסרטים בדיוניים של אותה מהדורה – שכללה סרטים מצוינים כמו "סורי בייבי", "Twinless" ו"לבוש אזרחי", כמו גם כמה סרטים מטומטמים למדי – "חלומות רכבת" יכל להשתלב שם בקלות מדהימה, וכנראה גם לזכות, בטח בהתחשב זהות המנצח של אותה שנה, "אטרופיה" הנעלם שעליו עדיף לא להכביר במילים.

מתוך סאנדנס 2026 כמה סרטים זכו לתהודה לא מועטה: "סורי בייבי" כמובן, "The Perfect Neighbor" התיעודי, "אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" שכמה שבועות לאחר מכן נסק בפסטיבל ברלין, וסרט האימה "צמודים" הם מהשמות הבולטים. לצידם, "חלומות רכבת" כנראה היה הסרט האמריקאי המדובר ביותר של הפסטיבל (שאין בו סקס להט"בי), כזה שקבוצה של מבקרים ומסקרי פרסים הימרו שעוד יהיו לו רגליים לבעוט עד עונת האוסקר שנה קדימה. לכן החדשות על כך שדווקא נטפליקס היא שרכשה אותו, נתפסה בעיני רבים כתוצאות מאכזבות למדי. לא רק שזה סרט שראוי, כך טענו כולם, להיצפות על המסכים הגדולים ביותר במקום על אייפדים וטלוויזיות, אלא שלנטפליקס יש היסטוריה של רכישת יצירות יפות והשלכתן אל מעמקי אוקיינוס התוכן ושם לתת להן לטבוע בשקט אכזרי. סרט כמו "חלומות רכבת", נאמר שוב ושוב, היה יכול לשגשג תחת הטיפול של חברות הבוטיק A24, ניאון, סרצ'לייט או אפילו מובי, אבל ענקית הסטרימינג המפוקפקת היא זו שתפסה אותו.

כמעט שנה לאחר מכן, כשכל כך הרבה עבר על עולם הקולנוע ובכלל, הנה "חלומות רכבת" צף מחדש לפני השטח בחסות נטפליקס כמובן, בזמן שתותחיה הכבדים לעונת האוסקרים עוברים בעצמם תקופה מטלטלת למדי של חוסר וודאות. בוגרי פסטיבל ונציה 2025 "על סף פיצוץ", "פרנקנשטיין" ו"ג'יי קלי" נעים הלוך ושוב בין שבחים לביטול, וכך דווקא הסרט הקטן והנשכח ההוא מתחילת השנה מתחיל להתעצם ולהרגיש כמו הימור בטוח יותר.
זה קצת מזכיר את מה שקרה לנטפליקס ב-2022. בין השמות המבטיחים שלה לעונת הפרסים היה אפשר למנות את "בלונדינית", "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית", "רעש לבן", "בארדו" ו"האחות הטובה", אף אחד מהם לא תפס. במקביל, אחד המוזנחים שלה יחסית, סרט גרמני בשם "במערב אין כל חדש" שנחשף פסטיבל טורונטו, התחיל לבעבע מתחת לפני השטח כסרט האוסקר הגדול ביותר של נטפליקס באותה שנה. אני טענתי זאת עוד באוקטובר, כהערת שוליים בסקירה על "האחות הטובה" זמן רב לפני הכרזת הרשימות המקוצרות והמועמדים, אבל כרגיל אף אחד לא הקשיב לי. "במערב אין כל חדש" היה הסרט היחיד של נטפליקס שנכנס לפרס הסרט באותה שנה, ואף זכה בארבעה אוסקרים (סרט בינלאומי, מוזיקה, צילום, עיצוב אומנותי).
מה ששונה הפעם הוא שהעולם פחות ישן על האף בהקשר של "חלומות רכבת", והוא מקבל מקום של כבוד בהימורים המוקדמים. יש פה גם עמדה לא מאוד מוסתרת של נטפליקס, שיכלה לשחרר את הסרט הזה בכל שלב בשנת 2025 אבל חיכתה לנובמבר, זמן החלפת ההילוך של עונת הפרסים, עם קמפיין נוכח ליוצרי ושחקני הסרט. אני באמת לא אהיה מופתע אם כשיוכרזו המועמדים של אוסקר 2025 אי שם בסוף ינואר, "חלומות רכבת" יהיה הנציג היחיד של נטפליקס בעשיריית הסרט הטוב ביותר.

אני מפרט על כל אלו עוד לפני שמדברים על הסרט עצמו לא בשביל להתיש אף אחד מכם, ולא בגלל שזה הדבר הכי חשוב, אבל כן צריך להסביר למה סרט כל כך יוצא דופן נמצא דווקא בנטפליקס ונחשף דווקא עכשיו. כעת כשאנחנו יודעים זאת, אפשר להרפות מכל רעשי הרקע האלו ולצלול אליו, כי בעיני יש פה סרט שמגיע לו הרבה מקום ומחשבה במנותק מהקונטקסט אליו נקלע, אבל כן היה צריך לקלף קודם את כל הקליפות שעטפו אותו.

"חלומות רכבת" מבוסס על נובלה שכתב דניס ג'ונסון וראתה אור ב-2011, שש שנים לפני מותו של המחבר בגיל 67. מאחורי העיבוד הקולנועי עומד הצמד קלינט בנטלי וגרג קוודאר, שאת שמם שמענו ממש בתקופה הזו אשתקד בהקשר של סרט איכות מדובר אחר, "סינג סינג". דרמת הכלא הרגישה ההיא אמנם הוקרנה בטורונטו של 2023, אבל לבתי הקולנוע יצאה רק בשלהי 2024 (על המסכים בארץ נכחה רק בפסטיבל הקולנוע ירושלים, אתרברב) ונחשבה להבטחת אוסקר בפני עצמה, נישאת על ביקורות נלהבות אך נבלמת על ידי אפס התעניינות מהקהל.
את "סינג סינג" כתבו בנטלי וקוודאר (בשיתוף עם שניים נוספים) והיו מועמדים על כך לאוסקר התסריט המעובד, כאשר קוודאר לקח את הגה הבימוי. עם "חלומות רכבת" בנטלי וקוודאר שוב חולקים את קרדיט הכתיבה, אבל הבימוי הוא של בנטלי, סרטו השני אחרי "ג'וקי" מ-2021. בעיני יש סיכוי לא רע שהצמד ישחזר את השגי האוסקר של שנה שעברה, ויהיו מועמדים לאוסקר הכתיבה פעם שנייה ברציפות.

ב"חלומות רכבת" מגלם השחקן האוסטרלי ג'ואל אדג'רטון ("לוחם", "אקסודוס: אלים ומלכים") את רוברט גריינר, חוטב עצים שחי את חציה הראשון של המאה העשרים במעמקי ארצות הברית המתפתחת. כמי שמעולם לא הכיר את הוריו ונשלח בילדותו אל איידהו ללא איש לצדו, רוברט איננו אדם שמתחבר לאחרים בקלות, ומרגיש מנותק מסביבתו. או במילים אחרות, מעולם לא הכה שורשים בשונה מהעצים העצומים אותם הוא כורת, כחלק ממקהלת הדימויים של הסרט. היחידה שהצליחה להפוך לחלק אינטגרלי מחייו של רוברט היא גלדיס (פלסיטי ג'ונס, שבינתיים הרוויחה מועמדות שנייה לאוסקר על "הברוטליסט"), בה יתאהב, ואיתה יבנה בית ויקים משפחה קטנה.
הסיפור של גריינר איננו חשוב. יש בו בהחלט רגעי התעלות כמו גם טרגדיות מצמררות, אבל זה לא נראטיב מפואר של החלום האמריקאי או של גדולי המתיישבים שאנחנו רגילים לראות בקולנוע האמריקאי. זה סיפור על איש שאין לו מקום בדפי ההיסטוריה, לא הביא לשינוי ולא סחב על עצמו את תמורותיה של תקופה. עם זאת ולמרבה ההפתעה, בעזרת צוות של אלופים לפני ומאחורי המצלמה, זה אחד מהדברים שהופכים את "חלומות רכבת" לאחד הסרטים האמריקאים היפים והבלתי נשכחים של התקופה האחרונה.

צופי הפסטיבלים שבינינו נחשפו לסרט די דומה בקווים הכלליים ממש לאחרונה. מדובר בעוד בוגר פסטיבל סאנדנס האחרון, "לבנות מחדש" (Rebuilding) שהוקרן בפסטיבל הסרטים חיפה. עופר שלנו לא הראה התלהבות משמעותית ממנו, אבל אותי מעט מאוד סרטים ריגשו באותה עוצמה. הדומה ביניהם הוא שבשני הסרטים ניצב גבר אמריקאי שורשי ושתקן, כזה ששאיפותיו הן רק לעשות טוב לעצמו ומשפחתו, ומתמודד עם טבע וקהילה שמצריכים ממנו להסתגל לעולם משתנה ולעיתים אכזר (במיוחד כשזה מגיע לאש), בלי שלו יש מילה בעניין.
בשונה מ"לבנות מחדש", "חלומות רכבת" בוחר בגישה הרבה יותר פיוטית, כזו שבוודאי תזכיר לצופים את הקולנוע של טרנס מאליק על נופיו הבתוליים בשעת הקסם או המצלמה המשוחררת המתרוצצת בגובה המותן. הוא גם מתפרש על פני שנים רבות ומפתח שפה קולנועית קצת שונה, לירית, משוחררת יותר, שלי ספציפית הזכירה בעיקר את "ההתנקשות של ג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן", אחת מיצירות המופת הגדולות בתולדות הקולנוע. זאת עוד אחת מהסיבות מדוע כואב הלב על כך שמעטי מעט זכו לצפות בו על מסך הקולנוע.

אלו הן מחמאות גדולות לא רק לבנטלי הבמאי, אלא גם לצלם של הסרט אדולפו ולוסו, העורך פרקר לארמי הגאון ("הסר חבר") והמלחין ברייס דסנר ("הזמן שלנו", "קדימה קדימה"). כמעט לא סביר איזו עוצמת חיים, ואילו מרחבי נפש עצומים, הם הצליחו להכיל ב-95 דקות של סרט (ללא קרדיטים).
"חלומות רכבת" הוא מסוג הסרטים שאתה בטוח שצריכים להימרח על פני מינימום 140 דקות כדי להעביר את גודש הרגשות והאירועים שמתרחשים בהם – כמו אפוסים זהובים אחרים בסגנון "נהר זורם ביניהם", "רוחות של תשוקה" ו"קדמת עדן" – אבל הנה בנטלי וקוודאר הגיעו כדי להזכיר לנו שאפשר לעשות כל כך הרבה בזמן סביר. אם יש לקח שאני מקווה שהוליווד תלמד מהסרט הזה, הוא האחד.

מבחינת הטקסט של הסרט, "חלומות רכבת" הוא על חיבור. בלי להיכנס לספויילרים, זה ממש הפאנץ'-ליין של הסרט היפהפה הזה. ואני מתנצל אם המונח "פאנץ'-ליין" נשמע כמו השחרה, אבל בכל זאת, על כל יופיו הוויזואלי הבלתי נתפס של הסרט הזה – יחד עם הופעות השחקנים המשובחות בראשם אדג'רטון שאני עדיין חושב שהוא לא מוערך כראוי (על "לאבינג" היה צריך להיות מועמד לאוסקר. כנראה שגם על זה הנוכחי, אבל התחרות משוגעת השנה), וויליאם ה. מייסי, ג'ון דיהל וקרי קונדון שממש לא הצלחתי לזהותה פה אחרי הופעתה המועמדת לאוסקר על "רוחות אינישרין" – הרגישות והאנושיות שבו, הדבר האחרון שאפשר לומר על "חלומות רכבת" הוא שמדובר בסרט מעודן במיוחד, גם אם אני מניח שיוצריו חושבים אחרת.

המוטיב של חיבור נמצא כמעט בכל שנייה בו, ולא תמיד כסאבטקסט. החיבור בו עוסק "חלומות רכבת" הוא כמובן כזה בין בני אדם (במיוחד דרך הקושי של רוברט לייצר אותו), אבל גם בין האדם והטבע (והנזקים העצומים שיצרנו, לפני ואחרי שהבנו את ההשלכות), ובין הטבע בתוכו ("עץ שנפל חשוב ממש כמו עץ שצומח", "חרקים לא יודעים שהם משמעותיים כמו הנהר").
החיבור נמצא בכל מקום, גם כאשר אי אפשר לגעת בו. רוברט רואה וחווה איך הטבע יכול לתת ולקחת, לעיתים באותה מידה זהה של אלימות ויופי, ואיך אנשים יוצרים ביניהם את החיבורים הכנים והמרגשים ביותר שיש, אבל גם איך מתוכם פורצים שנאה ורוע שאי אפשר לבלום. על פי "חלומות רכבת" מי שלא יכול לעצור את בני האדם ממעשיהם הנלוזים שלא יתפלא כאשר הטבע ייקח ממנו את היקר לו מכל. הדברים מתחברים זה לזה, רודפים זה את זה, ואין באמת שום דבר שנעלם לנצח.

אצלי, עם זאת, "חלומות רכבת" נקרא בעיקר כסרט על געגוע, ואם להשתמש בטרמינולוגיית ה"חיבור" שהסרט כל כך לוחץ עליה, ישנו חיבור יפה-אך-מכשיל בסנטימנט של הסרט לגעגוע דרך הגיבור שלו הישר אל הסרט עצמו.
רוברט מעביר כמעט את כל זמנו בגעגוע. הוא מתגעגע אל משפחתו כאשר הוא יוצא לעבוד, מתגעגע כאשר קורה משהו שעדיף לא לפרט עליו כאן מחמת ספויילרים. גם במקרים בהם רוברט לא מודע לזה, המספר של הסרט (וויל פאטון) יחלוק אתנו שרוברט אפילו לא יודע כמה הוא יתגעגע לתקופה שבה חייו היו בשיאם והוא, כמונו רוב הזמן, לא העלה על דעתו שזה המצב. אם לזרוק עוד רפרנס לסרט, נזכרתי במהלך הצפייה לא מעט ב"סיפור רפאים" הפיוטי והחמקמק של דיויד לאורי, במיוחד אותו רגע בלתי נשכח בו שתי רוחות הרפאים צופות זו על זו דרך חלון בתיהם. "למי אתה מחכה?" שואלת האחת, "אני כבר לא זוכרת" עונה השנייה.

וממש כמו הגיבור שלו, נראה שגם הסרט עצמו מתגעגע. הוא מעצב עולם נוסטלגי מאוד – ואולי מקטרגי הסרט יגידו שהוא סכריני ומלאכותי. "חלומות רכבת" מתרפק על עולם ישן, כזה שבו הטכנולוגיה לא הפכה את מאמצי האנושות הפיזיים לחסרי תכלית, כאשר אנשים פשוטים תמכו זה בזה, הקשיבו אחד לשני, עסקו בלהכיר במקום לפרוץ את גבולות האטמוספירה. נכון, יש בסרט מקרים בהם משגי האנושות – בין אם אלו גזענות או התעלמות מצרכי הטבע – פורצים ומערערים את ההרמוניה, אבל לי הם הרגישו כמו מס שפתיים יותר מכל דבר אחר. הם שם, אבל לא באמת מקבלים את המקום הראוי.
אנחנו יודעים שכל דור מתגעגע למה שהיה לפניו, בלי לזכור את הדברים הרעים שהיו בו. ככה העולם נוהג וינהג. במקרה של "חלומות רכבת" זה אמנם לא בינארי או שחור-לבן (המספר מזכיר לנו שרוברט יכל לחיות יותר אם היה חי בתקופה של בדיקות רפואיות מתקדמות), אבל כן הרגשתי שהוא מתרפק על תקופה מסוימת שמוצגת כהרבה יותר טובה, זהובה וקסומה מזו הנוכחית, אבל מתעלמת – או לפחות לא מדגישה – מהחלקים האיומים שהרכיבו אותה. נכון שזה כיף לחיות בבקתת עץ שאתה בנית במו ידיך מול אגם מרהיב כאשר כלבים רצים בחוץ ואתה אוכל את הירקות שאותם גידלת. נשבע לכם שזה משהו שהייתי מאחל לעצמי. אבל במקביל, קצת מוזר להביא את זה למסך כאילו זו תמונה מושלמת של חיים אידיאלים ללא מחסור נטולי כפור ומחלות, במיוחד כשהסרט עוסק באחת התקופות האפלות והמחרידות ביותר של האדם המודרני, בין שתי מלחמות שחשפו כמה בני האדם יכולים להיות מפלצות.

יש משהו נאיבי מדי ב"חלומות רכבת", באותה מידה שבה הוא מרסק בעדינות ובשקט את הנשמה. אבל גם כאשר הוא מרגיש פעור עיניים ומתרפק מדי, הסרט נותן לניצנים של הבנה לעלות לפני השטח ולהזכיר לנו שאנחנו יודעים כמה כאב יש ביופי. כמה כל מה שאנחנו אוהבים ומוקירים נמצא תמידית בסכנה, וכמה אנחנו מסרבים להבין את הדברים שעומדים מול עינינו, זועקים שנכיר בהם. אבל בעיקר, זה סרט מרהיב על חיים קטנים שהם גדולים יותר ממה שאפשר לתאר, סיפור נוגע ומרגש על איש שפשוט היה, ובדקות מסך מוגבלות מפיל אותנו לתהום הנפש האנושית ומעיף אותנו מילולית עד השמש.
בסופו של דבר, גם אם רוברט הרגיש שהחיים חלפו לידו בזמן שהוא לא הצליח להתחבר ובזבז את זמנו בגעגוע למה שסרב להאמין שלא יחזור, הוא חי חיים מלאים ופלאיים ממש. ואולי מה ש"חלומות רכבת" מנסה לומר באופן כל כך יפה הוא שמסעות חייהם של כל האנשים שווים הרבה יותר ממה שהם יודעים או מאמינים. לפחות בזה אני מאמין ש"חלומות רכבת" צודק.