אימה לנשמה, פברואר 2025: "הקוף", The Girl with the Needle, The Dead Thing, Dark Match

למי מאיתנו שמוצאות נחמה בסרטים מזעזעים, כי המציאות בה אנחנו חיים מזעזעת יותר, אפשר לומר שיש שלל סביר למדי של סרטי אימה בינתיים, ושהם אף יוצאים, גם לקולנוע, בקצב מרשים. אולי לא מדובר ביצירות מופת שבהכרח יזכו לצפיות חוזרות מרובות, אבל הפעם יש במדור לפחות שני סרטים טובים, אפילו טובים מאוד, למרות שעל אחד מהם אין בי אפשרות ממש להמליץ, ועוד שניים שהיו לפחות מקוריים בגישה או בנושא שלהם.

נעדר מכאן "חברה מושלמת" עליו עופר כתב סקירה נטולת ספוילרים. אוסיף רק שהסרט מבדר אבל חושב כנראה שהוא חכם יותר ממה שהוא בפועל, ולוקה בחסר בפיתוח הדמויות והיחסים ביניהן, למרות שהוא כן כולל כמה התפתחויות עלילה מוצלחות. גם ״נוספרטו״ שוב לא פה, לא כי חלילה לא מגיע לו מקום של כבוד, אלא מהסיבה הזו בדיוק. אני עוד מאזינה לפודקאסטים וחוככת איך להתייחס אליו, דווקא בגלל שמצאתי בו יותר פגמים מכפי שהציפיות רמזו.
אוסיף עוד התנצלות קלה שהמדור שוב מגיח באיחור קל, כי פברואר הרגע נגמר. מדובר בחודש קצר! ומלאכת הצפייה הייתה מרובה.

הקוף
The Monkey

אתחיל עם הסרט החדש שבחבורה מבחינת הפצה, שמציג בבתי הקולנוע. עוד לא התאוששתי מחילוקי הדעות, לפעמים ביני לבין עצמי, לגבי גדולתו, יומרנותו או מופרכותו של "לונגלגס", והנה מפנק אותנו אוזגוד פרקינס בסרט נוסף שכתב וביים. זה קורה כל כך מהר כי בפועל הוא סיים את צילומי "הקוף" עוד לפני ש"לונגלגס" יצא. זה מרשים מבחינת קצב יצירה, ואז מדאיג כי מה הסיכוי שעוד סרט שלו יהיה טוב במיוחד? והעובדה שהוא כתוב הפעם לא כתסריט מקורי אלא מבוסס על סיפור קצר של אחד, סטיבן קינג, לא מבטיח לנו כלום.

מי שקראו את הפרויקט של אור בנושא יידעו – יש המון עיבודים קולנועיים לספריו וסיפוריו של קינג, ולא, לא כולם טובים. גם חומרי המקור לא תמיד באותה רמה של "בית כברות לחיות" "הניצוץ", "מיזרי" או "קארי", וגם – ביצירות שהרבה פעמים נשענות על המון תיאורים של מספר, המעבר לקולנוע מאבד משהו. ויסלחו לי מחבבי "בלאק-פון", אבל זו עוד דוגמה לעיבוד מהשנים האחרונות שהוא בעיקר בלגן לא אחיד ולא מפחיד. ושאני לא אתחיל עם "הטלפון של מר הריגן".
רעש ורינגטונים בצד, למזלנו, "הקוף" לא מרגיש בשום שלב כמו סיפור קצר שנמרח על המסך לכדי סרט מלא. למרות שימוש בקריינות, היא לא מרגישה מאולצת, בעיקר כי היא יושבת בתוך סרט שהסגנון שלו מלכתחילה מושך תשומת לב, ומעדכן אותנו כל הזמן היכן אנחנו. והיכן אנחנו? בסרט של אוז פרקינס, שהוא קומדיית אימה. קומדיה. כן. אימה בקטע מדמם להחריד גם. כן. 

הפרמיס נשמע כמו מה שהיה קורה לו היו מעבירים בטלפון שבור (אני לא יודעת מה קורה איתי ועם חוגות היום, סליחה) את "כף הקוף" הקלאסי מ-1902. שם מדובר בכף יד של קוף שמגשימה משאלות, אבל תמיד יש מחיר מחריד לשלם. בסרט מדובר בבובת קוף קצת גדולה מדי, מהז'אנר המתופף עם החיוך מהסיוטים. ובואו נאמר שכאשר מותחות את הקפיץ שלה – קורים דברים. הקוף מגיע לפתחם של תאומים, בצעירותם משחק אותם בכשרון אמין ברמה שתהינו אחרי הסרט אם מדובר בשני שחקנים – כריסטיאן קונברי ("סוויט טות': נער עם קרניים" מי תרגם את השם ככה בנטפליקס), ובבגרותם תיאו ג'יימס, ותודה לאורון על ההבהרה שלא, הוא לא האח של ג'יימס פרנקו. בזמן שהאחים מבינים שהקוף שברשותם, מעין ירושה משונה מאבא שלהם, טייס שעזב את הבית לפני שנים (אדם סקוט בהופעת אורח קצרה וחביבה) הוא לא רק צעצוע כעור ומסתורי אלא גם מסוכן, הסרט מציג שלל מיתות משונות ומבחילות. אלו מעוררות השוואות לסרטי "יעד סופי" ואפשר להבין למה, אלא שכאן לא מדובר בגיבורים שמנסים להתחמק מגורלם, אלא במיקוד מבודח כשם שהוא שחור משחור, על אפס היכולת לחמוק ממנו. 

העריכה קומית ברמה שאי אפשר שלא להישפך מצחוק, גם מול מגוון איברים שפוכים, שלא לומר מעוכים, שלא לומר דרוסים עד דק. הקומיות מגיעה מהתזמון שבו המיתות השונות מבהירות לנו משהו על הארעיות שלהן ושל החיים בכלל, ועל אובדן שליטה. הקומיות הנוספת נובעת מהיחס של הסביבה, כולל סצנת הספד של כומר, מגוחכת עד כדי כאב בטן, ושלל דמויות משנה שמתנהלות באופן שבו אולי תושבי טווין פיקס היו מתנהלים לו היה מדובר בקומדיית מצבים מהירה. בתוך הקלחת יש גם הגשה של דיאלוג רציני מפי האחים, שעובד ועוזר לשמור על הסרט מעוגן דרך אחד מהם כדמות יציבה בתוך השגעון שהוא עצם העובדה. כמאמר שורת הנושא "כל אחד צריך בסוף למות", או באנגלית "Everybody dies". זה לפעמים מטופש להפליא, ולפעמים עובד מעולה, ופה ושם אפילו מנסה להפעיל בלוטות רגש עם עניינים משפחתיים סבוכים ולא פתורים, רגשות אשמה ויחסי אבות ובנים. זה אולי לא הסרט הכי שואב או מהפנט של פרקינס, אבל הוא מבדר, קצבי, ולפרקים חכם, ומתובל בשלל הופעות אורח, כולל של פרקינס עצמו. אפשר היה לשים בפוסטר שורת נושא משיר אחר של משינה, "ריקוד המכונה", וזה עדיין היה עובד – ויתברר אחרי הצפייה. 

כמה הוא מפחיד: שלא תטעו. חלק ממה שעובד בסרט הוא שבכל פעם שיש מוות, הוא גרוטסקי. הוא אולי מופרך מבחינת איך הוא קורה, אבל מציאותי מבחינת איך שהוא נראה. אם דם ומבחר הדרכים שבהן אפשר להרוג אנשים לא באים בטוב כרגע, זוהי אזהרה כנה.
כמה הוא לנשמה: פרקינס תמיד מנסה להכניס אמת כלשהי על היחס שלנו לחיים ולקרובים אלינו בסרטים שלו. זה קורה גם כאן, בין שכבות הבידור הנבזי יש מסר ברור, ברמה של לום לראש (לא אחת המיתות בסרט, זה יהיה פשוט מדי) לגבי התשובה שלו להתמודדות עם הזמניות והארעיות השברירית של הכל. יש משהו מאזן ומאושש באמירה הזו בתוך כל הבלגן המרושע שהסרט מציג. לא כולנו במצב לצרוך כאלו תכנים עכשיו, אבל מי שכן, זו תהיה חוויית צחוק משחררת במידת מה.

The Girl with the Needle
הנערה עם המחט

המועמד הדני לאוסקר הבינלאומי הוא, כפי שאורון כתב עליו בקאן, סרט שגם אני פשוט לא יודעת למי אוכל להמליץ עליו (בינתיים הוא לא זמין בישראל, אבל כן במובי/אמזון מחוצה לה). אני אסביר. הדרמה מעוררת האימה התקופתית שביים מגנוס פון הורן לפי תסריט שלו עם לינה לנגבק, איננה קולנוע גרוע. להפך, היא מצולמת בשחור-לבן מרהיב כשם שהוא קודר, מעיק ומייאש. ויק כרמן סונה, השחקנית הראשית שמגלמת את קרולינה, אישה צעירה שהחיים בועטים בה ממגוון כיוונים בשלהי מלחמת העולם הראשונה, משכנעת בתור דמות שבהתחלה בלתי נסבל לחבב, ואחר כך נשבר הלב עליה, שלא לומר כל האיברים הפנימיים מתכווצים במחאה מלאת חלחלה. גם הצוות שסביבה עושה עבודה מצוינת, במיוחד טרינה דירהולם שמגלמת דמות משמעותית, מושיעה כשם שהיא הרסנית. 

הקצב איטי, ואישית מצאתי את השתלשלות העניינים והאומללות שבחלק הראשון מעוררי אי נוחות, אבל אלו לא הכינו אותי להתפתחויות שבהמשך. זה סרט שלא מזלזל באינטליגנציה של הצופות והצופים, אבל הוא גם לא חס עלינו מפני בוטות ברגעים משמעותיים. מה שהוא מספר לנו כולל מרכיבים כה קשים להתמודדות, בעיקר באופן הרציונלי מבחינת חלק מהדמויות, ומבחינת חד המשמעיות שבו, שהוא מעיק. חונק. מערער. אני יודעת שזה נשמע מסקרן מצד אחד, הייתי שם. מצד שני, האופן שבו הוא מתנהל לפרקים קשה מנשוא.

אספר מה שאפשר בלי לחלחל או לקלקל. קרולינה היא לב הסרט. לטוב ולרע. היא אישה צעירה, לא בטוחה כמה היא נערה, אבל השם כנראה מבקש להעיד על תמימות ואובדנה, בגדול. היא נשואה אבל בעלה לא שב מהמלחמה והיא מתנהלת כאלמנה. ככזו היא נאבקת להתפרנס, נאלצת לעבור מדירה קטנה לדירה קטנה ועלובה. היא עובדת במפעל תפירה שכעת מייצר מדים כי מלחמה. היא מוצאת חן בעיני בעל המפעל, מה שמוביל להריון, והיא חושבת שגם לאהבה גדולה. זה אכן נראה המצב, אבל הוא לא יוכל להימשך, כי זו רק תחילת הסרט. חייה של קרולינה ההרה הולכים והופכים מעיקים ומסובכים ככל שההריון מתקדם, עד שהיא פוגשת בזרה נעימה ומאופסת על עצמה שמציעה לה פתרון – יש לה סוכנות אימוץ. אחרי הלידה, שתביא את התינוקת אליה. תמורת סכום סמלי, היא תמצא לה בית חם ואוהב, ולא פחות חשוב, מבוסס כלכלית. בין השתיים נוצר קשר מעבר לחיבור הנקודתי, והדברים ממשיכים ומסתעפים.

מה אימה בזה בכלל? זו הדרך שבה הסרט מזדחל אל מתחת לעור ומורט את קצות העצבים שלנו. הוא לא סרט אימה במובן הטיפוסי, אבל הנושאים שאליהם הוא מגיע והתחושה שהוא מעביר, הדרך שבה הוא לופת, מאשרים את קבלתו לז'אנר. מה שמוביל לתשובה על השאלה –

כמה הוא מפחיד: הוא מערער. ויש בו כמה סצנות, בפרט עכשיו, שעלולות לזעזע לא בדיוק בגלל מה שמראים בהן, אלא בגלל מה שקורה לדמויות, מה הן עושות או שנעשה להן. אין כאן אלימות או זוועה גרפית, אלא רעיונית. האופן שבו הסרט מתמודד עם נושאים שהדעת לא סובלת, הדרך שבה הוא מישיר אליהם מבט, היא זו שמעמתת אותנו עם פחדים שונים. חלקם קמאיים, חלקם תרבותיים.
כמה הוא לנשמה: הוא יצמית אותה. הוא עוסק בין היתר בצביעות, במחירים איומים ונוראיים ובבחירות מחרידות שאנשים, אבל בעיקר נשים עושות. הוא מדבר על העוולות של החברה המודרנית, של כסף והיעדרו, של אחריות ואשמה זה כלפי זו, וכלפי הדורות הבאים. הוא כן מבקש ללמד את הגיבורה שלו ואותנו שיעור, והשיעור הזה אכן קורה, אבל הדרך שבה הוא מגיע כל כך קשה מבחינת המשמעות שלה, שלהערכתי רוב מי שיצפו בו לא ירצו לדבר על המשמעויות שלו ולנתח אותו בכלל כי החוויה תהיה קשה מדי.

Dark Match
קרב המאפליה

לא יודעת אם שמתם לב, אבל נטפליקס העלו את הדוקו על וינס מקמהון בערך חמש דקות לפני שהחלו לשדר תכניות חדשות והעלו לשרתים עשרות שנים של היאבקות. אחרי צפייה במספיק שידורים, עדכניים וקלאסיים, אפשר להתרשם מכך שבסרט שכתב וביים לואל דין, ששייך לשירות האמריקאי שאדר ולא לנטפליקס, משתמשים בטרמינולוגיה המקצועית, כמו "פנים" ו"עקב" מבלי להאכיל אותנו בכפית. עוד דבר הוא שמה שנראה מופרך בסרט אימה על קבוצת מתאבקים ומתאבקות פחות מוכרת, כלומר, הדרך הצעקנית שבה מציגים את כולם והמלודרמה שבנויה סביב הזירה – מופרכת בדיוק כשם שהיא מתנהלת בזירות האמיתיות. הסרט עוסק בקבוצה הזו שמגיעה לעיירה נידחת שמריחה כמו כת, כדי לספק להם קרב רק בשבילם, ללא שידור טלוויזיוני או הקלטה, ולהלן שמו. הוא מתמקד בניק (אעישה איסה), או בשם הבמה שלה – מיס ביהייב, מתאבקת מוכשרת שתקועה בתפקיד הנבלית, וכל מה שהיא רוצה הוא הכרה בה כמישהי שראוי לקבל יותר זמן מסך, ואולי אפילו לזכות מתישהו. 

בזמן שהקבוצה שקצת מרגישה כמו קרקס נודד, נוסעת אל העיירה התמוהה שמשלמת כסף טוב כדי לצפות בקרב שלהם, מה שמראש מעלה חשד, ניק חשה לא בנוח. העובדה שהיא המתאבקת השחורה היחידה, למעט מתאבק נוסף שלא מדבר ועוטה מסיכה, די עוזרת, כי היא בהחלט מקבלת מבטים עוינים, בפרט כשהמקומיים שעורכים מסיבה מפוארת ורוויית אלכוהול וסמים לא מגיבים בחיוב לכך שהיא בקשר עם מתאבק לבן (סטיבן אוג). יש עוד סימנים מחשידים, נניח העובדה שהמקומיים קוראים למארגן הקרב "המנהיג", ושאנחנו יודעות שמגלם אותו כריס ג'ריקו, מתאבק עבר באמת שלאור כישורי המשחק המפוקפקים שלו, חייב להיות כאן כדי להפגין כישורים אחרים בהמשך. ואכן, ברגע שהקרבות מתחילים, ברור לגמרי שיש כאן אינטרסים מעבר לצפייה בקרב מתוסרט וטוב. הרעיון די ברור ודי צפוי, וזה בסדר, כי הוא מרענן, ויש בו המון פוטנציאל. 

מה שחסר הוא הידוק גם של הדיאלוגים שנשמעים בחלקים רבים כאילו דווקא הם הדבר המרכזי עליו ניסו לחסוך בסרט שברור שלא סובל מעודף תקציב, והם לוקים בפשטנות ושטחיות, וכך גם חיזוק של בניית הדמויות וההנעה של העלילה. זה לא שכיף לקבל המון חומר רקע והסברים, אבל מה שעובד מעולה לגבי עולם ההיאבקות, מצריך בכל זאת מעט הקשר או רקע כדי שיהיה לנו אכפת כשזה נוגע לחוקי המקום, או לדברים שהסתירו מהגיבורים שלנו עד כה. עוד דבר שקצת חסר, וזה כנראה בגלל התקציב, הוא שהקרבות עצמם לפעמים נגמרים מהר מדי, ולפני שהספקנו להתפעל מכל מיני תוספות שהכניסו אליהם בהתאם לז'אנר.

ובכל זאת, זה סרט אימה על חבורת מתאבקים בשלהי שנות ה-80 שמגיעה לתוך מקום מפוקפק שרק הולך ומסבך אותם. לא משהו שנראה כל יום. על הדרך מכניס נושאים כמו ניצול מיני ואיך מגיבות אליו כשהגבר הוא הנפגע, ובכלל מנהלים דיון על מתח וגזענות שעדיין קיימים. הוא גם מצולם באופן רווי צבעים ועניין על ידי קארים חוסיין ("בריכת האינסוף").

כמה הוא מפחיד: יש אלימות, יש דם, אבל לא משהו יוצא מגדר הרגיל בזוועה שלו.
כמה הוא לנשמה: בסופו של דבר הוא מציג חוויה של אישה שחורה שחולמת על כך שמישהו חונק אותה כשהיא מנסה לעשות את הדברים שהיא רוצה להצליח בהם. כשהיא מתעוררת היא מבינה שגם במציאות היא צריכה לחשוד ולהיות על המשמר כל הזמן, בעיקר כשהיא מוקפת בגברים ובנשים לבנים. היא מוצאת את עצמה תקועה בין משחקי נקמה מתמשכים של אחרים, ואם היא רוצה סיכוי להוכיח את עצמה ולקבל הזדמנות שווה, היא תיאלץ להילחם על החיים שלה קודם. נשמע כמו משהו שקורה גם מחוץ לזירה.

The Dead Thing
משהו מת

זה תמיד משמח אבל גם מעורר חשש קל כשמישהו שאת מקשיבה לו כבר אי אלו שנים מדבר על קולנוע, עושה סרט משלו. אלריק קיין הוא אחד ממנחי פודקאסט האימה "Colors of the Dark", הגלגול הנוכחי של פודקאסט שאני עוקבת אחריו מאז שאור המליץ עליו לפני שבע שנים (בעבר נקרא ״Shock Waves״). לפי הטעם שלו, היה אפשר לצפות שהסרט של קיין יהיה קודר, מסתורי, אולי אפילו מאתגר. החדשות הטובות הן שמדובר בסרט קומוניקטיבי עם עוד רעיון מרענן, שהולך בשליש הראשון שלו לכיוונים מפתיעים. החדשות הרעות הן שכן היו בו כמה חלקים שלא מתיישבים בצורה הגיונית אחד עם השני, ולא בגלל שמדובר בסיקוונסים של חלום, או כי יש כאן עמימות מכוונת. אלו גם עושים קצת בלגן באמצע ולקראת הסוף, מה שהופכים אותו לצפייה קצת מתסכלת.

הסרט, שקיין כתב יחד עם ווב ווילקוקסן וגם הוא של שאדר, מתמקד בברברה (בלו האנט), רווקה משועממת מדייטים וסקס של אפליקציות. החיים שלה מוגשים לנו כשגרה שגורמת לרעיון של אישה צעירה וחופשייה בלוס אנג'לס להיראות כמו הדבר הכי משמים, אפרורי ומדכא שיש. עד כדי כך שדי מהר אפשר לתהות הדבר המת משם הסרט הוא, ובכן, העניין שלה בחיים, הליבידו שלה, כל מה שהיא בכלל. ואז היא יוצאת לעוד דייט – ופוגשת בחור נחמד (בן סמית' פטרסן, פעלולן במגוון סרטים מסרטי "מקס הזועם" האחרונים ועד "ברבי" וכל מה שביניהם, וגם בן זוגה של ריילי קיו). הוא כל כך נחמד שיש ביניהם חיבור מיידי, והם מבלים לא סתם סטוץ, אלא מה שמרגיש כמשך זמן רצוף ומשמעותי יחד, גם אם מדובר בסופו של דבר בלילה, או לילה ויום אחד. ההתאהבות העזה והמהירה, התחושה מלאת התשוקה והתקווה כשיש לך סוף כל סוף חיבור פיזי ורגשי עם מישהו אחרי ים של אכזבות דהויות מוצגת פה ברמה מעוררת הזדהות עד כאב. כאב, כי הסרט רק התחיל וברור לנו שזה לא יילך כמו שברברה חושבת שזה יילך.

ואכן, דברים משתבשים. אני לא רוצה לספר יותר מדי כי כן יש בסרט עניין, בעיקר בחלקו הראשון עד שדברים מתחילים להיות ברורים, ואז משהו בתסריט מתבלגן ונהיה לא עקבי והסרט קצת מתקשקש עם עצמו. יש כאן משחק מעניין, ושוב, משהו שעוד לא יצא לי לראות בהקשר של סרטי אימה. החיבור ולאחר מכן הבעיות בקשר שלה ושל הבחור המקסים שנכנס לה ללב ולמיטה ואל מתחת לעור מעבירים את הסרט מדרמה על הקושי שבמציאת מישהו, בעולם שבו את מוצאת ומאבדת עניין בהחלקת אצבע, לסרט אימה – ועושה זאת באלגנטיות רבה. זה אפילו קורה בצורה שקשורה לעלילה ומפעילה כל מיני רגשות. אבל כשהדברים הולכים ונהיים מסוכנים, לא תמיד מובן למה הסכנה קיימת בכלל, ומה ההיגיון הפנימי לפיו הדמויות עובדות. צריך לסלוח על לא מעט קטעים שמחוברים אלו לאלו בגסות כדי להשלים את המהלך שהתסריט מבקש מאיתנו. וחבל, כי יש כאן שאלות מעניינות על בדידות, על אהבה ועל הרצון הנואש שלנו בה.

כמה הוא מפחיד: היה קטע אחד שהקפיץ אותי היטב. יש אלימות, יש גם דם, לא המון. וכפי שאפשר לשער, יש פה גם התייחסות למערכות יחסים אלימות או נצלניות, אז אם זה משהו שעושה לך יותר רע מטוב, שווה לדעת.
כמה הוא לנשמה: ככל שאני חושבת עליו יותר, זה סרט על ההשלכה שלנו מעצמנו ואת עצמנו במערכות יחסים, בעיקר בהתאהבות, בעיקר בהתאהבות בגיל צעיר כשמי שאנחנו עדיין מתעצבים. ואולי לאו דווקא, אלא בכל שלב בחיים שבו הרצון העז שלנו למצוא מישהו, מישהי, הופך להיות משהו כל כך גדול, כל כך תכלית הכל, שאנחנו רואים בהתאהבות בבואה שלנו כמו מי שהיינו רוצות להיות. רעיון מושלם שלא ניתן לשחרר, מבלי היכולת להעריך האם התמונה הזו שציירנו על גבי האדם שמולנו אמיתית, או קשורה אליה בכלל.