פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 14: שנת 1969

על פניו, הגענו אל נקודת ציון משמעותית מאוד בתולדות פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. היסטורית אפילו, יש שיאמרו. זאת מכיוון שב-1969, שנתה ה-14 של הקטגוריה, זכה לראשונה סרט שלא ייצג מדינה מאירופה.
בטוויסט גיאוגרפי מרהיב, אלג'יר האפריקאית, מדינה שאיננה ידועה בתעשיית הקולנוע המשמעותית שלה, הצליחה איפה שיפן, הודו, מקסיקו וברזיל נכשלו לפניה, ולקחה את האוסקר מארבע ארצות עם קולנוע עשיר ואהוד בהן צרפת, יוגוסלביה, רוסיה ושוודיה. להוציא את אלג'יר, כל מועמדי הקטגוריה ב-1969 היו מדינות שחזרו לסיבוב נוסף (מאירופה, כמובן), שלוש מהן אפילו זכו בעבר.
אבל יש כוכבית עצומה מעל ההישג הזה שרשום על שם אלג'יר, מהסוג שמדיר את מנוחתם של חובבי הטריוויה ואלה שאוהבים סדר בכאוס. כי האמת היא שלהתייחס לזוכה 1969 כסרט אלג'יראי, או אפילו אפריקאי, זה מתיחת גבולות לא פשוטה, גם אם השורה התחתונה לא תשתנה. נגיע לזה כשנדבר על הזוכה הגדול, והמצוין, של טקס האוסקר ה-42, ממש עוד רגע.

המדינות שהגישו נציגות אך לא נכנסו לחמישייה היו אוסטריה, בלגיה, ברזיל, גרמניה, דנמרק, דרום קוריאה, הודו, הולנד, הונג קונג, הונגריה, יוון, יפן, ישראל (עם "מצור"), ספרד, פולין, פרו, רומניה וצ'כוסלובקיה. אבל המקרה הכי מעורר תמיהה הוא זה של שיאנית הקטגוריה איטליה.
עשו האיטלקים את המהלך הטבעי ביותר, ושלחו לאוסקר את האוטר הגדול של המדינה, פדריקו פליני, כזה שכבר זכה בשלושה פרסי אוסקר בינלאומי (והיה מועמד מספר פעמים לאוסקר הכללי), הפעם עם "סאטיריקון". מסיבות שמעניין לברר, זאת הייתה הפעם הראשונה שפליני כשל מלהיכנס לחמישייה. מה שעוד יותר מוזר בכל הסיפור הוא ששנה לאחר מכן, כשהסרט ייצא להקרנות מסחריות בארה"ב, פליני קיבל מועמדות על "סאטיריקון" בפרס הבימוי. אמנם אנשים שונים מצביעים לשני הפרסים האלו, אבל זה עדיין קצת מעורר תהיות לגבי הקטגוריה הזו. תהיות שהיו מנת חלקה מיומה הראשון וכנראה עד האחרון, אם יגיע.

הטקס ה-42 היה בכלל יוצא דופן ומשמעותי בתולדות האוסקר. זו השנה בה הזוכה הגדול היה "קאובוי של חצות", הראשון בסיווג X (כלומר, למבוגרים בלבד. דירוג שבוטל עם שינוי שיטת המדרוג). סטייה מאוד משמעותית מכל מה שהגיע לפניו, כזו שבישרה את ההשתלטות הקרובה של הוליווד החדשה והבועטת בין 1971 ל-1981. בין הסרטים בוחני הגבולות שהאקדמיה קיבלה לשורותיה באותה שנה אפשר למצוא את "אדם בעקבות גורלו", "קיד וקאסידי", "בוב וקרול וטד ואליס" ו"חבורת הפראים". במקביל, זו גם השנה בה זכה הסמן הכי ימני של הוליווד, ג'ון וויין, באוסקר המשחק היחיד שלו. אנומליה אנקדוטלית שכדאי להזכיר היא ש"הם יורים גם בסוסים" היה מועמד לתשעה פרסים כולל בימוי, תסריט ומשחק, אך לא לפרס הסרט הטוב ביותר. שם האקדמיה העדיפה את אחד המתמודדים הבינלאומיים שריסק תקרת זכוכית.

מהמקום האישי שלי, אחלוק שפרס הסרט הבינלאומי שסגר את הסיקסטיז (אז עוד נקרא "הסרט הטוב ביותר בשפה זרה") היה אחד המאתגרים ביותר שעמדתי מולם מאז תחילת הפרויקט. מקורות הסרטים גם חלק מזה, אבל גם אורכם והגלגולים שעברו בעשורים שחלפו הפכו את הפרק הזה לאחד הקשים. אבל נראה לי שפיצחנו את זה בסופו של דבר.

יוגוסלביה – "הקרב על נארטווה"

המועמדים

יוגוסלביה – "הקרב על נרטווה" (Bitka na Neretvi / The Battle of Neretva)

מועמדותה החמישית (והלפני אחרונה) של יוגוסלביה, שהייתה חלק משמעותי מאוד מהקטגוריה הזו בשנות השישים, הוא מגדל בבל עצום ומסובך. למרבה הצער, האמריקאים שהצביעו לו לפרס ראו רק חלק קטן ממנו. זה כנראה מצריך איזשהו דיסקליימר שמעיד על עולם ההפצה הבינלאומי של אותה תקופה.
ל"הקרב של נרטווה" יש לא פחות משבע גרסאות (אולי יותר, אבל אלו הרשמיות), שאורכן נע מ-105 דקות לכפול מזה. אבל לא רק זה, כל גרסה דובבה לשפה אחרת, ואפילו בחלקן מוזיקת הרקע הוחלפה. למעשה, קשה לגמרי לדעת מהו הקאט האולטימטיבי למפלצת הזו.
מכיוון שאנחנו פה עוסקים באוסקר, כלומר דרך הפריזמה האמריקאית, החלטתי לצפות בקאט ששוחרר בארה"ב באותה תקופה. לא אשקר, להחלטה הזו עזרה העובדה שהגרסה האמריקאית היא הקצרה ביותר, אבל במקביל גם כזו שלא נשארו ממנה עותקים במצב טוב במיוחד. החדשות הטובות הן שהגרסה האמריקאית, ממנה נראה שנחתך הכול מלבד סצנות הלחימה, גרמה לי סקרנות רבה לגמרי זו שקרובה לשלוש שעות. אולי אגיע לזה יום אחד. היה לי חשוב לציין שהדברים שייכתבו פה הן על סרט מדובב לאנגלית שאורכו שעה ארבעים וחמש, ואת המוזיקה שלו הלחין ברנרד הרמן.

סרטו של ולייקו בולאזיץ', במאי מוביל במדינתו שכבר נשלח לאוסקר בעבר אך טרם נכנס לחמישיות, הוא הפקת ענק שעוסקת בקרבות של הפרטיזנים נגד מדינות הציר ב-1943 על אדמת בוסניה והרצגובינה. דרך עשרות דמויות ואפילו עוד יותר סצנות מלחמה מפוארות (שאהיה מאוד מופתע אם כל אנשי הצוות והניצבים שרדו), מדובר באפוס מלחמתי שבהחלט ניסה לתת פייט הגון ל"מלחמה ושלום" שזכה באוסקר לפניו. למעשה, אחד השחקנים הראשיים ב"הקרב על נרטווה" הוא לא אחר מאשר סרגיי בונדרצ'וק, הבמאי והשחקן הראשי של "מלחמה ושלום". לצדו לוהקו כמה מהשמות והפנים המוכרים ביותר בקולנוע העולמי של אותה תקופה, מזוכה האוסקר האמריקאי-רוסי יול ברנר, דרך הכוכב האיטלקי פרנקו נרו, האוסטרים קארל יורגנס והארדי קורגר (שלקוראי הפרויקט מוכר בזכות הזוכה "ימי ראשון עם סיבל" הצרפתי שם גילם את התפקיד הראשי), ועד לא אחר מאשר אורסון וולס.
באמת שאם היו אומרים לי שמדובר בהפקה הוליוודית לא הייתי מפקפק בזה לדקה.

צרפת – "הלילה שלי אצל מוד" (Ma Nuit chez Maud / My Night with Maude)

שנה אחרי ששלחה את "נשיקות גנובות" של פרנסואה טריפו, שוב התהדרה צרפת באחד מבמאי הגל החדש הצרפתי. הפעם זהו אריק רוהמר, עם מה שיהפוך לכנראה סרטו המוכר והמדובר ביותר. ב-1969 זה היה גם אחד משני הסרטים בקטגוריה הזו בכיכובו של ז'אן-לואי טרינטיניאן שהוצגו לראשונה בפסטיבל קאן, שחקן שכבר היה מוכר היטב למצביעים בזכות זוכה העבר "גבר ואישה".
"הלילה שלי אצל מוד", חלק מסדרת "שישה סיפורי מוסר" של רוהמר, הוא אחד המרכזיים של תנועת הגל החדש הצרפתי כסרט משוחרר שפועל נגד החוקים ועל פי קצב משלו. במרכזו כמה דמויות הנפגשות ונפרדות, מתאהבות וחופרות, הפעם ספציפית בקלרמונט-פראנד. הייתי גם מגדיל ואומר שהוא אחד הסרטים המשפיעים ביותר, אולי אפילו בתולדות הקולנוע.

את "הלילה שלי אצל מוד" צילם נסטור אלמנדרוס, עשור לפני האוסקר על "ימים ברקיע". על שיתוף הפעולה עם רוהמר זכה בפרס איגוד המבקרים הלאומי, חלק מרצף פרסים שהקהילה האמריקאית שמחה לעטר בהם את הסרט. איגוד המבקרים הלאומי גם העניק לרוהמר את פרס התסריט, ומועמדות לשני שחקניו (טרינטיניאן ופרנסואה פאביאן). פרסי המבקרים של ניו יורק העניקו לו מועמדות לפרס שחקנית המשנה וזכייה בפרס התסריט.
בזכות המועמדות של 1969 הצליחה צרפת להדביק את פער המועמדויות שפתחה מולה איטליה, ובאותה שנה שתיהן עמדו על 11. האיזון יופר כבר בשנה לאחר מכן, ממש בזמן ש"הלילה שלי אצל מוד" ייצא להקרנות מסחריות בארה"ב ויחזור לאוסקר, הפעם כמועמד לפרס התסריט המקורי.

רוסיה – "האחים קרמזוב" (The Brothers Karamazov)

שנה אחרי שכבשה את האוסקר עם "מלחמה ושלום", החליטה רוסיה לנסות ולשחזר את מתכון ההצלחה. וכך עשתה לעצמה שידור חוזר – היא שלחה לאוסקר בשנית עיבוד קולנועי עשיר וארוך מאוד לקלאסיקה ספרותית, שכבר קיבלה טיפול הוליוודי עשור לפני כן. הפעם זה נגמר רק במועמדות.
מבוסס על ספרו המהולל של פיודור דוסטוייבסקי, על פני שלושה חלקים המתפרשים על פני לא פחות משלוש שעות וארבעים דקות (עדיין חצי מ"מלחמה ושלום"), מובא סיפורם של שלושת, ואולי יותר, האחים לבית קרמזוב ברוסיה של המאה ה-19. כל אחד מהאחים שונה לחלוטין מרעהו, כאשר הסרט עצמו אמנם מתחיל עם נקודת מבט עיקרית של אליושה הצעיר, אבל רוב הפוקוס דווקא על דמיטרי, האח הגדול, שהופך בחלקיו המאוחרים של הסרט לנאשם העיקרי ברצח אביהם.

על "האחים קרמזוב" חתומים שלושה במאים, תוצאה של טרגדיה בלתי צפויה במהלך הצילומים. הסרט הוא פרויקט של האולפן מוספילם עם הבמאי והתסריטאי איוון פירייב, אז בשלהי שנות השישים לחייו, ומאחוריו קריירה ענפה שהחלה בשנות השלושים. פרייב הספיק לצלם את רוב "האחים קרמזוב", אך מותו הגיע בהפתעה בפברואר של 1968. כדי להשלים את הסרט הפכו שני השחקנים הראשיים גם לבמאים – קיריל לאברוב ומיקאיל אוליאנוב.

רוסיה – "האחים קרמזוב"

שוודיה – "אדלן 31" (Adalen 31)

שידור חוזר של הצלחת עבר אפיין גם את הנציגות השוודית, שהביא למדינה את מועמדותה החמישית.
אי שם ב-1964, הרוויחה שוודיה את מועמדותה הראשונה לאוסקר שלא בזכות אינגמר ברגמן. זה קרה עם במאי צעיר בשם בו וידרברג וסרטו "מחוז קורפן", דרמה יפה מאוד המתרחשת בעיירה שוודית קטנה ונחשלת בשנות השלושים דרך עיניו של בחור צעיר. והנה, חמש שנים לאחר מכן, וידרברג חזר עם "אדלן 31" שהוא, תאמינו או לא, דרמה יפה מאוד המתרחשת בעיירה שוודית קטנה ונחשלת בשנות השלושים דרך עיניו של בחור צעיר. ההבדלים המרכזיים הוא שהסרט החדש צולם בצבע מרהיב, ובעיקר שזהו סיפור הרבה יותר אוהב אדם, חומל וסלחן מאשר המועמד הקודם והציני למדי של וידרברג.

"אדלן 31", ששמו מסגיר את מקום וזמן התרחשותו, הוא אחד משלושת סרטי הקטגוריה שהגיעו מפסטיבל קאן משם יצא עם גראנד פרי מיוחד, הפרס השני בחשיבותו. את דקל הזהב לקח "והיה אם…", סתם בהערת אגב.
בכתובית הפותחת אותו, מקדיש וידרברג את הסרט לאלו שנפלו מאש הצבא במהלך מאבק על זכויות עובדים, כך שאנחנו יודעים פחות או יותר לאן אנחנו מתקדמים. עם זאת, הסרט ברובו איננו מסמך סוציאליסטי, אלא מבט על תושבי אדלן המבוגרים והצעירים, שאמנם נמצאים במהלך שביתת פועלים ארוכה, אבל בעיקר מנסים לחיות את חייהם. נקודת המבט המרכזית היא של קייל (פיטר שילדט), בנו של אחד ממנהיגי השביתה ואיש טוב ואדיב לעיתים יותר מדי, בזמן שהוא מתאהב בבתו של אחד מהמנהלים העשירים של המחוז. עד נקודת השיא קורעת הלב של הסרט, מדובר יותר בדרמת התבגרות מאוד עדינה, שלא בכדי מרפררת רבות לציוריו של רנואר.
על פי כתוביות הסיום של הסרט, התקרית באדלן הייתה זו שהפכה את שוודיה למדינת רווחה, אז בהחלט מדובר באירוע שקשה להקל בחשיבותו, וכזה שצריך לתת השראה אפילו היום.

הזוכה

אלג'יר – "Z"

זאת כמובן לא הפעם הראשונה ששם המדינה הזו מוזכר בהקשר של קטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. אמנם זו מועמדות הבכורה של אלג'יר, אבל ב-1966 התמודד – וכנראה היה קרוב מאוד לזכות – הסרט "הקרב על אלג'יר", הפקה שייצגה את איטליה העוסקת במאבק של המחתרת האלג'יראית בכובש הצרפתי. בדיעבד, היה הרבה יותר הגיוני שאלג'יר תזכה על הסרט ההוא מאשר "Z", אבל לא ככה החוקים עובדים.
אז עכשיו אפשר לפתוח את זה: להתייחס לזכייה הזו כראשונה ממדינה לא אירופאית זה בקושי תומך מציאות. נכון שאלג'יר היא שהגישה את הסרט, ונכון שהוא צולם על אדמתה וקיבל תמיכה מכסף מקומי, אבל "Z" הוא סרט של במאי יווני, על פי ספר יווני, שמתרחש באירופה, ורובו המובהק הפקה צרפתית. למעשה, מהבנתי, כל המעורבות של אלג'יר בסרט הזה היא כמעט במקרה.
מה שקרה – ואני ממש מקווה שאני צודק ולא מטעה – הוא שאחד המפיקים של הסרט הציע לצלם את התסריט באלג'יר, כנראה מתוך חשיבה תקציבית. המדינה נאותה, ובכך שמה את חותמה עליו. כנראה צרפת בחרה ב"הלילה שלי אצל מוד" כנציג שלה, מאפשרת לאלג'יר להגיש לאוסקר בפעם הראשונה בתולדותיה.
אפשר למצוא בסיפור הזה הדים לניצחון של צרפת ב-1959 עם "אורפיאוס השחור", סרט שאמנם נהנה מכסף צרפתי ובמאי צרפתי, אבל צולם בברזיל והיה כולו בפורטוגזית. צרפת באה לעשות בלגן, כנראה.
החדשות הטובות הן שמדובר בעקצוץ קטן ואף קטנוני, בירוקרטיה ותו לא, בניצחון הנפלא הזה של אחד הסרטים הטובים במאה העשרים, ואולי בכלל.

הסרט "Z", דרמה פוליטית שלא מעט מקטלגים אותה כמותחן אם כי אני לא בטוח לגבי זה ספציפית, מבוסס על ספרו של ואסיליס ואסיליקוס. הוא מתרחש על פני תקופה די מצומצמת במדינה ים תיכונית ששמה לא מוסגר, בה האקלים הפוליטי מבעבע ועומד לצאת משליטה. כאשר מנהיג האופוזיציה מותקף במהלך הפגנה, השלטון הצבאי טוען שמדובר בתאונה וכמעט סוגר את התיק, אבל נציג בית המשפט (היידה בג"ץ!) יוצא לחקירה משל עצמו. במקביל, עיתונאי צעיר שחושד שלא הכול ידוע לציבור, אוגר עדויות וחושף שחיתות שלטונית ומניעים פוליטיים שהממשל מאוד מפחד שתתגלה. כמה התנקשויות ומהלכים מלוכלכים גם הם יוצאים לפועל.

במאי הסרט הוא קונסטנטין קוסטה-גאוורס, צרפתי ממוצא יווני, שבסרטו השלישי הצליח לקבץ סביבו צוות של אלופים, ולהוציא את אחת מהדרמות הפוליטיות הטובות, החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות הקולנוע. את הסרט צילם ראול קוטאר (שמזוהה בעיקר בזכות שיתופי הפעולה שלו עם גודאר, ובשנה שלאחר מכן יהיה מועמד בקטגוריה הזו בעצמו), וערכה פרנסואז בונה (שלימים תהיה העורכת של ג'ולי טיימור). קאסט השחקנים של הסרט היה בעצמו מהמרשימים, עם נוכחות של כמה שמות ופרצופים היו מוכרים מאוד במיוחד לקטגורית הסרט הבינלאומי, ביניהם איב מונטאן (ממועמד צרפת "לחיות למען החיים"), איירין פאפאס (ממועמד יוון "אלקטרה"), פרנסואה פרייר (ממועמד צרפת "ג'רווייז" וזוכה איטליה "לילות כביריה"), וכמובן ז'אן-לואי טרינטינאן (זוכה צרפת "גבר ואישה" והמועמד "הלילה שלי אצל מוד"), והשחקן הצעיר ז'אק פרין (מועמד צרפת "האמת") שחתום כאחד המפיקים, וזה שעלה על הרעיון לצלם את הסרט באלג'יר ובכך הביא לה אוסקר.

כמו "הלילה שלי אצל מוד" ו"אדלן 31", גם "Z" הגיע מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. בהוליווד הוא עשה היסטוריה אוסקרית בכך שהיה לראשון שקיבל מועמדות סרט כפולה: גם בקטגוריה הבינלאומית וגם בקטגוריה הראשית. אמנם "האשליה הגדולה" הצרפתי היה הראשון שאיננו דובר אנגלית בקטגורית הסרט הטוב ביותר, אבל זה היה שלושה עשורים לפני כן. כך קוסטה-גאוורס עשה מה שפליני, דה-סיקה וברגמן טרם הצליחו עד אז (אם כי יכול להיות שחלק מזה קרה ממניעים בירוקרטיים).
"Z" נכח גם בקטגוריות התסריט המעובד והבימוי, את שניהם, כמו גם את פרס הסרט הטוב ביותר, הפסיד ל"קאובוי של חצות". עם זאת, לא רק בקטגוריה הבינלאומית הוא נקרא לפודיום, אלא שבמהלך יוצא דופן, פרנסואז בונה קיבלה את פרס העריכה. זאת הפעם היחידה בתולדות האוסקר בה סרט שאינו דובר אנגלית לוקח את הפרס הספציפי הזה, נכון ל-2024 (המחמירים יכולים להחשיב גם את "דמעות של שתיקה", אבל לא בטוח אם זה מחזיק).

ובאותה פינה משונה שייסדתי, "Z" הוסיף נדבר נוסף למורשת הלהט"בית של הקטגוריה. אמנם כמו הפעם הראשונה ("הארי והמשרת" ב-1961) זה היה ברמיזה בלבד, וכמו בפעם השנייה ("הילדה עם האקדח" ב-1968) זאת הייתה דמות משנית שאיננה בפן החיובי של הנראטיב, אבל אין ספק שזה קיים.

אלג'יר – "Z"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

אפשר לשים את הדברים על השולחן – לא היה משהו שמתקרב למרוץ בפרס האוסקר הבינלאומי של 1969. אפילו מעבר לנוכחות המרשימה של "Z" בקטגוריות הכלליות, והזכייה יוצאת הדופן בפרס העריכה, הגיבוי שאתו הגיע הסרט לכבוש את האוסקר היה כמעט בלתי ניתן להשוואה.
זה כמובן התחיל בפסטיבל קאן, שם זכה בשני פרסים: חבר השופטים ובפרס השחקן לז'אן-לואי טרינטיניאן (שכנראה נוכחותו ב"הלילה של מוד" עזרה לו מאוד); הבאפט"א, שלדעתי הוענקו לאחר האוסקרים אז, נתנו לו מועמדויות בקטגוריות הסרט, הבימוי, התסריט והעריכה, עם זכייה בפרס המוזיקה; איגוד הבמאים האמריקאי כלל את קוסטה-גארווס בחמישייה שלו; ותאי המבקרים הגדולים של התקופה – איגוד המבקרים הלאומי ותא המבקרים של ניו יורק – העניקו לו את פרס הסרט, לא פחות. זאת כנראה הייתה אחת הקטגוריות הצפויות ביותר בתולדות האוסקר מאז יומו הראשון.

למרבה השמחה, ואם שמים בצד את כל עניין המדינה המגישה, זהו ניצחון שאי אפשר לערער עליו, גם בראייה היסטורית. "Z" הפך לקלאסיקה מודרנית, אבא ואמא של הקולנוע הפוליטי, וסרט שמחזיק מעמד נפלא גם חמישים שנה לאחר שנעשה. העריכה המתוחכמת שלו, גלריית הדמויות הנהדרת והשחקנים המעולים שמגלמים אותם, הצילום והעיצוב, הליווי המוזיקלי והרלוונטיות שלו שמתחזקת מאז כל יום, הופכים אותו לצפיית חובה.
ייתכן וגם מדובר פה בעניין של תזמון. בשנותיה המוקדמות של הקטגוריה נראה שהאקדמיה אמנם נותנת מקום לסרטים פוליטיים והיסטוריים מהזן המדכדך, אבל אף פעם לא את הניצחון. בין אם "הנבל הבורמזי" שהפסיד ל"לה סטרדה"; "בלילה, כשהשטן מכה" שהפסיד ל"לילות כביריה"; או סרטי המלחמה הקשוחים שהפסידו ל"אורפיאוס השחור", ראינו איך בקו הסיום חטאי העבר לא מביסים את הקולנוע שבורח מהם. גם לאחר מכן, כאשר הקטגוריה הפכה להיות קצת יותר עגומה עם ברגמן בתחילת שנות השישים, ההיסטוריה תמיד הפסידה לאישי והאינטימי: סרטי השואה שהפסידו ל"מעיין הבתולים", "ארבעת הימים של נאפולי" שהפסיד ל"ימי ראשון וסיבל", או "הקרב על אלג'יר" ו"שלוש" שהפסידו ל"גבר ואישה". אבל לאט לאט משהו התחיל להשתנות.
הסנונית הייתה כנראה "רכבות שמורות היטב" שמשלב בין האישי והפרטי לבין ההיסטורי והמלחמתי, וזכה על חשבון ארבעה סרטים אסקפיסטים למדי. זה קרה ב-1967. שנה לאחר מכן "מלחמה ושלום", אחד מסרטי המלחמה הגדולים ביותר, ניצח שלוש קומדיות וסרט התבגרות אחד. ואז הגיע "Z", אחד הסרטים הפוליטיים ביותר בתולדות האוסקר, בדיוק כאשר מלחמת ויטנאם איבדה שליטה, ניקסון תפס את השלטון וארה"ב נכנסה לאחת התקופות הכי מטלטלות ומערערות שלה. בעבר כתבתי על איך קטגורית הסרט הבינלאומי הפכה להיות התת מודע של האקדמיה, ואני מאמין שגם הזכייה של "Z" הייתה עדות לכך, כשסרט שפרט על נימי נפשם של המצביעים, נוגע באירועים רלוונטיים שהתוצרים ההוליוודיים לא הצליחו להתמודד אתו בזמן אמת.

הפער שפתח "Z" משאר מתחריו הופכת את שאלת המקום השני לקשה למדי. אני מניח שהקרוב ביותר לזכייה היה כנראה נציג יוגוסלביה, "הקרב על נרטווה", בעיקר בגלל שהוא הפקת ענק מרשימה, כי יש בו ייצוג הוליוודי מרשים, והוא גם עוסק במלחמה, משהו שכבר שנתיים רצוף האקדמיה נמשכה אליו, עם זכיות "רכבות שמורות היטב" ו"מלחמה ושלום".
ואם כבר הקולנוע הרוסי, אני חייב להודות ש"האחים קרמזוב" התגלה בשבילי כאחד הסרטים המתסכלים ביותר עד כה בפרויקט. בשונה מ"מלחמה ושלום", לא קראתי את החומר הספרותי עליו הוא מבוסס, כך שלא לגמרי ידעתי למה לצפות. בנוסף, הציפיות הגבוהות שהרימו האולפן מוספילם אחרי שהדהימו אותי לגמרי עם "מלחמה ושלום" כנראה היו בעורכינו.
אפשר לומר זאת כך: "האחים קרמזוב", לתפיסתי לפחות, בהחלט הולך ומשתפר ככל שהשעות חולפות, אבל מכיוון שאת החלק הראשון שלו מצאתי כל כך משעמם ומתיש, היה לי ממש קשה לטפס בחזרה. על אף ההפקה המרשימה, הסרט כמעט לכל אורכו אנשים מדברים את עצמם לדעת בחללים סגורים, בדיאלוגים שנדמה כמו לא מסתיימים לעולם, ואפילו אומר בזהירות שהמשחק לא מאוד מוצלח. חלקו האחרון, זה שבו נכנסו שניים חדשים לתפקיד הבמאי, היה ללא ספק המעניין ביותר בעיקר בזכות סצנות בית המשפט, אבל בשלב הזה אנחנו אחרי שלוש שעות, ומעט מאוד רצון טוב נותר בי.

חוסר עניין היה גם מנת חלקי ב"הלילה שלי אצל מוד", למרות שאני יודע שזה חילול קודש לומר דבר כזה על סרט שהרבה נשבעים בו. אני לגמרי מבין את אלו שהסרט תפס אותם, בטח ובטח שאני מבין את מעמדו בעולם הסינפילי, אבל בשונה מרוב סרטי הגל החדש הצרפתי, לא מצאתי שום נקודת חיבור אליו. לצורך העניין, אני חושב ש"האספנית" של רוהמר מוצלח בהרבה, אבל גם אודה בכך שרוב הפילמוגרפיה של הבמאי היא נקודה עיוורת בשבילי.
כפועל יוצא, הסרט שאני הייתי ממקם במקום השני אחרי "Z" הוא "אדלן 31" השוודי, למרות שכמו עם האקדמיה, הפער בינו לבין המקום הראשון מאוד מאוד גדול. מעבר לעשייתו המרשימה, זה מסוג הסרטים שמצליחים להציב במרכזם "נושא חשוב" אבל לא לשכוח את נקודת המבט האנושית, זו שתמנע ממנו להיות מניפסט זועם ותקרב אותנו אל הדמויות ומאבקן. זו באמת עבודה מרשימה לחלוטין, שבסופה ממש מרגישים כאילו חיינו לרגע קטן עם אנשים שכבר מזמן היו ואינם.

וכך סגרנו עוד עשור בתולדות קטגורית האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר. את שנות השבעים אנחנו פותחים עם קאמבק של איטליה, עם סרט שביים שחקן זוכה אוסקר, סרט שביים הצלם של הזוכה הנוכחי, והופעת בכורה של אחד המאסטרים הידועים ביותר של הקולנוע במאה העשרים.

צרפת – "הלילה שלי אצל מוד"

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1969:
איטליה – 11 (מתוכן 4 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 11 (מתוכן 4 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 6 (+ 3 פרסים מיוחדים)
יוגוסלביה – 5
שוודיה – 5 (מתוכן 2 זכיות)
גרמניה (מערב) – 4
ספרד – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
יוון – 3
מקסיקו – 3
פולין – 2
רוסיה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
אלג'יר – 1 (שגם זכתה)
ברזיל – 1
הודו – 1
הולנד – 1
הונגריה – 1
ישראל – 1
נורבגיה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959, 1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968