סיכום 2024: מצעד 20 הרגעים הגדולים של השנה בקולנוע

אין מספיק זמן ומילים בעולם כדי להתחיל לתאר את 2024. שנה שהדהימה אותנו בכך שהצליחה להיות אפילו יותר איומה ומפחידה מקודמתה (והרף היה גבוה בהגזמה), ובמקביל שינתה את חיי לחלוטין. בתחילת השנה עזבתי עבודה אחת לטובת אחרת, החלפתי עיר, וכל המציאות שלי התהפכה לגמרי בזמן שהעולם מסביב בוער. קשה לתאר כמה מבלבל זה היה. בעצם, זה עדיין מבלבל.
לצרכינו בסריטה, גם פה נרשמו שינויים קיצוניים. נאלצתי לכתוב פחות ממה שהייתי רגיל, מגמה שלצערי תמשיך גם בעתיד, בזמן שצריכת הקולנוע שלי סוג של הוכפלה. נכון לפרסום הטקסט הזה ב-24 לדצמבר 2024, רשמתי 470 סרטי קולנוע שראיתי מההתחלה ועד הסוף (אני לא מחשיב את אלו שעצרתי באמצע. הכמות כנראה לא רחוקה), 282 הם מהיבול השנתי. גם תיעדוף הצפייה השתנה מאוד בעקבות המשרה בפסטיבל הקולנוע בירושלים. הייתי צריך להשקיע הרבה יותר זמן בסרטי הפסטיבלים, בארט-האוס, ובתוצרים הפחות מסחריים של השנה, בחיפוש אחר הדברים הטובים ביותר שהקהל לא מכיר כדי לעזור להרים תוכנייה שתכבד את המעמד גם לשנה הבאה. אמנם חלק משמעותי ממה שכולם דיברו עליו בזמן אמת הספקתי להשלים (בעיקר בזכות גלובוס הזהב וסופי שבוע בבתי הקולנוע), אבל פלח סרטי האימה שלי נחת בעשרות אחוזים, וכך גם התוצרים הבידוריים יותר במהותם.

כל אלו יהפכו את מצעד רגעי השנה המסורתי שלי לקצת אחר מבחינת התמהיל. יכול להיות שטוב יותר, יכול להיות שלא, אבל זה לגמרי חלק מהאבולוציה שאפילו אנחנו בסריטה לא חסינים ממנה. במצעד השנה מופיעים 20 רגעים מ-20 סרטים, רק שבעה מהם הופצו בבתי הקולנוע במהלך השנה. השאר צצו בפסטיבלים, אחד מהם בנטפליקס, ושלושה מהם לא נחשפו בישראל בשום קונסטלציה. אולי יש בזה משהו מעט לא הוגן, אבל זה הסיכום האישי היחיד שלי, אז מרשה לעצמי להיות צפוף עם החוויה שאני רוצה לשמר וזו שעיצבה את השנה הכל כך משונה הזו שלי. מקווה שיעניין אתכם בכל זאת.

כמו תמיד, חשוב לי להזכיר שמצעד הרגעים איננו מצעד הסרטים האהובים עלי בשנה. אמנם שלושת הסרטים בראש סרטי השנה שלי מפוזרים כאן, אבל לפניהם ואחריהם גם כמה סרטים שההתלהבות שלי מהם לא הייתה גדולה, שכמה שניות בהם תפסו אותי לא מוכן.
בנוסף, יש כמה סרטים שאמנם טכנית הופצו אחרי ינואר 2024, אבל צפיתי בהם בשנה שעברה ואפילו היו חלק מהמצעד הקודם, ולכן לא כשירים הפעם. למשל, סרטים מופצים כמו "ספר הפתרונות", "ימים מושלמים", "אנטומיה של נפילה", "חדר המורים", "מסכנים שכאלה", "אזור העניין", "נשארים לחג", "המתאבקים" ו"הילד והאנפה" כולם 2023 מבחינתי. מבלבל, זה נכון, אבל מה שנכון להפצה נכון כמעט לכל השאר בטח ב-2024 – לא תמיד זה הולך כמו שאנחנו רוצים.

20 הרגעים הגדולים של 2024 בקולנוע

20. התקף חרדה – "הקול בראש 2" (Inside Out 2)
באופן שהכי הולם את 2024, אין ספק שצריך להתחיל עם התקף חרדה. למרבה המזל זה מסרט של פיקסאר, אז בשונה מהמציאות אנחנו יודעים שבסוף יהיה בסדר.
גם בסרטים הפחות טובים של פיקסאר הם תמיד יודעים איך להביא לנקודת שיא שנוגעת בשמיים. למרבה השמחה (תרתי משמע), גם שאר הדברים בסרט ההמשך המצויר המצליח ביותר של השנה היו נהדרים, אז בכלל אין תלונות. המון רגעים נפלאים יש ב"הקול בראש 2" אבל בעיני הזכיר והאמיץ ביותר, הוא זה שמתכבד לפתוח את מצעד הרגעים השנתי. אני מתייחס לקליימקס בסיפור על הרגשות של ריילי המתבגרת, כאשר הדמות החדשה "חרדה" משתלטת על הקונסולה.
כתבתי "אמיץ" מקודם, כי לא רק שקולנועית הקטע עשוי באופן שמדביק למסך, אלא בעיקר בגלל שוט אחד מאוד ספציפי, כאשר חרדה מאבדת שליטה והכול קורה מהר ממה שניתן לקלוט. ברגע הזה ג'וי נכנסת אל תוך המערבולת הרגשית ורואה את חרדה כביכול משותקת, כשהתנועה היחידה שנרשמת בתוך המאניה הכללית היא דמעה של חוסר שליטה מאחת מעיניה. ייתכן ומעל ראשי הילדים האימג' הזה חלף, אבל כמות הרבדים הכואבים שהבחירה החזותית הזו מציגה חיסלה אותי.

"הקול בראש 2"

19. ראשי תיבות – "רבל רידג'" (Rebel Ridge)
נשארים עם המיינסטרים האמריקאי ועוברים לנטפליקס, בכנראה הסרט הלא-תיעודי הכי טוב שלה השנה, עם רגע שגם הוא, כמו המקום ה-20, מופת של עריכת מתח צולבת. זה קורה מול תחנת המשטרה של העיירה שלבי ספרינגס, אליה חוזר טרי ריצ'מונד (ארון פייר) כדי להתעמת עם השריף (דון ג'ונסון). במין הקדמה לדו קרב מערבוני, הם ניצבים זה מול זה, כאשר בתוך התחנה בדיוק נתקע האינטרנט. זה מאוד מאוד קריטי במקרה שלנו, כי הדקה שבה לוקח לאפס את המודם היא בדיוק הדקה שבה השריף עושה צעד אחד קרוב מדי. רק אז השוטרים בתחנה מגלים דרך הוויקיפדיה מהם ראשי התיבות שמופיעים ברזומה של טרי, ושהוא בעצם מכונת מלחמה אנושית. ממש רגע מאוחר מדי. כשהשוטר צועק מבפנים לשריף "Put some distance between you" ברור לגמרי שהבמאי והעורך ג'רמי סולנייה מעביר הילוך, ורק דברים מעולים עומדים לקרות מעכשיו.

18. לידה – "הזמן שלנו" (We Live in Time)
2024 הייתה שנה די מופרכת כשזה מגיע ללידות קולנועיות, והאמת היא שרובן לא הלכו כשורה. היה לנו את "אפריל" הגיאורגי בוונציה, את התפלצת של "הנוסע השמיני: רומולוס", ההקפצה מ"אות משמיים: הסימן הראשון", "שקיעת ססקאווטש", "מרשעת", "טהורה" ואם אני לא טועה גם משהו ב"ביטלג'וס ביטלג'וס". מבין כולן, דווקא זו הלא טראגית, מהמלודרמה הבריטית "הזמן שלנו" היא זו שרציתי להכניס למצעד הרגעים. באופן כללי זה סרט שחיבבתי הרבה יותר ממה שתיארתי לעצמי שיקרה, אבל הרגע הנהדר הזה בין זוג צעיר, יחד עם שני עובדי תחנת דלק קלולסים ומיילדת טלפונית, הוא בכלל אחד מהאהובים עלי השנה. ממש סרט קצר שעומד בפני עצמו, מצחיק נורא ומרגש אפילו עוד יותר. פלורנס פיו ואנדרו גארפילד מקבלים מקום של כבוד ב-2024 רק על זה לבד.

17. רובוט ידידותי – "דור רומנטי" (Caught by the Tides)
כולי תקווה שהספקתם לראות את היצירה יוצאת הדופן הזו בפסטיבל ירושלים האחרון, כי אני לא בטוח אם תהיה הזדמנות נוספת. האמת שאני אפילו מצטער שלא הלכתי להקרנה הירושלמית, אחרי שראיתי אותו בקאן והיה לי ברור שהוא חייב להיות בתוכנייה, אבל לא היה לי סיכוי למצוא זמן ומצב נפשי לדבר כל כך מציף ומאתגר בתוך הפסטיבל. יש אין ספור רגעים מרחיבי לב ומרסקי נפש, בסרטו האחרון של ג'יה ז'אנג-קה. חלקם נהדרים וחלק נמתחים, אבל זה שנשאר אתי לאורך כל השנה הוא המפגש העתידני, סוג של, בין גיבורת הסרט (ז'או טו, אשתו של הבמאי) ורובוט שירותי נעים למדי באמצע הסופרמרקט. אישה שחצתה את ארצות ועשורים כדי למצוא את הקשר האנושי אליו פיללה, מקבלת רגע של נחמה דווקא מבינה מלאכותית שנדמה שטובה אליה יותר מכל אדם שאי פעם פגשה. כמה כאב, פליאה, השלמה ועדינות בכמה שניות מסך, זה לא יאומן.

"דור רומנטי"

16. שיחות עם בעל נעדר – "כל מה שאנחנו מדמיינים כאור" (All We Imagine as Light)
והנה עוד רגע קולנועי מהתחרות הרשמית של קאן, בו אישה נעזבת ואבודה מוצאת רגע של נחמה בסיטואציה יוצאת דופן. וגם זה אחד הרגעים הכי ליריים ויפים של השנה, ועוד כזה שבלבל את הקהל כהוגן (וגם אותי לכמה שניות).
בסרטה הדי מושלם של פאיאל קאפאדיה, זוכה פרס חבר השופטים של קאן, מתרחשת תאונת טביעה בחוף ים הרחק מהעיר הסואנת. גבר נמשה מהמים במצב די קשה, ומפונה לבית החולים, שם פרבהא (קאני קורסוטי) מטפלת בו, ובמהלך הציפייה שישתפר היא הופכת אותו לייצוג של בעלה, שמי יודע איפה הוא נמצא כיום. קאפאדיה לא מייצרת מעברים של תמונה ושל סאונד שיעידו על מצב תודעה קצת אחר, ולרגע נדמה שבצירוף המקרים הכי משונה של השנה פרבהא נתקלה בבן זוגה, והנה יש לה הזדמנות לסגור פינות. אבל זה כמובן לא המצב, אלא רק ניסיון של אישה להביט אל תוך עצמה, להתמודד עם מה שהחיים נתנו, ולעשות קצת סדר בשביל להתחיל דרך חדשה. אם לשפוט לפי שוט הסיום הנפלא, היא כנראה הצליחה, אבל אפשר לדבר על זה.

15. הגעה לעירק – "הטעמים של עיראק" (Le Parfum d'Iark)
סרט אנימציה שני ואחרון למצעד, כזה שלא הופץ באופן רחב בעולם (ולכן הקרנתו בפסטיבל ירושלים הייתה מהנדירות) ולא נכנס לשיחות עונת הפרסים אז ייתכן ופוספס אצל רוב האנשים. בגדול, כל כמה שניות שתמסגרו מהסרט המרהיב והמולחן להפליא הזה, שביים לאונרד כהן על פי הנובלה הגרפית האוטוביוגרפית של פוראט אלני, ראוי להיות ברגעי השנה. מכיוון שיש לנו רק עשרים מקומות, נעלה על נס את ביקורו הראשון של אלני הקטן בעיראק, מולדת הוריו. המפגש עם המשפחה שמעולם לא הכיר, הנסיעה ברחובות, ובעיקר הצל הגדול של סדאם חוסיין מעל הכול, הם השימוש הכי מוצדק, מסעיר ויצירתי באנימציה השנה, לדעתי. שילוב של יופי ויצירתיות מהמעלה הראשונה.

14. איגור – "אנורה" (Anora)
היה כמובן מפתה לשבץ במצעד הרגעים את סצנת הסיום (אל דאגה, לא נסגיר מה קורה בה), אבל בעיני שום דבר ממנה לא היה עובד אילולא אינסרט אחד קצר, שוט של מצמצת-פספסת, בחלקו הראשון של הסרט. אינסרט שהונח שם בכוונה תחילה ומיומנות שאולי לא תמיד קל לשים אליה לב בכביכול-קקופוניה של שון בייקר – שוט תגובה של איגור, אותו מגלם יורה בוריסוב, קראש אישי שלי מאז 2021 ("קפטן וולקונוגוב ברח", "תא מספר 6").
בתוך הטרפת של סצנת הפריצה בחלקו הראשון של "אנורה", כאשר השליחים של משפחת זכרוב מגיעים לבית של איוון וכופתים את אנני, כמה מילים לא נעימות נזרקות לחלל האוויר ובאמת שכולם שם על הקצה. ואז, לרגע, בייקר חותך למדיום שוט מהצד של איגור, אחד מהבריונים של האוליגרכים, כשהוא נותן מבט באנני, ואולי רואה בה משהו שלא ציפה. אלו באמת כמה שניות בודדות בתוך סלט של שוטים, אבל שם בדיוק שון בייקר מסמן לנו מי הלב של הסרט, ואולי בעצם הגיבור האמיתי שלו. שוט אחד שגרתי אך חכם שמטעין אותנו אל העתיד לבוא. זה כמובן לא היה עובד בלי ההופעה האדירה של בוריסוב, שאולי היה קל להגיד שהוא גונב את ההצגה, אבל בהתחשב ברמז של בייקר, ייתכן שהיא הייתה שלו מלכתחילה.
טוש, יורה. טוש עליך, יא אח.

"אנורה"

13. סו נגד אליזבת' – "יופי מסוכן" (The Substance)
אמנם נהניתי במידה הגונה מסרטה השני של קורלי פארג'ה, אבל ממש לא התחברתי להתלהבות ממנו. בעיני הוא ארוך יתר על המידה, ובעיקר מטופש יותר ממה שהוא חושב שהוא (אבל שום דבר רע לא תשמעו ממני על דמי מור המלכה). לא נכנס לזה עכשיו כי אנחנו באים פה לחגוג את אחד משיאי השנה, שהוא לגמרי חלק מהסרט הזה.
גם במקום הזה עדיף לא להכביר בפרטים למי שטרם ראה, כשמי שכן יודע בדיוק על מה אני מדבר. זו סצנת הקרב הטובה ביותר של השנה, לא הפתעה גדולה בהתחשב בכך שהבמאית הכניסה רגע אלים במיוחד מסרטה "נקמה" למקום ה-11 של מצעד רגעי 2018. אם יורשה לי לנבא, אני מניח שגם סרטה הבא, יהיה מה שיהיה, יגיע למצעד הרגעים. אולי גם הסרט עצמו ייכנס לסרטי השנה, אם במקרה הזה היא תמצא לו עורך או עורכת שיידעו מה להשאיר בחוץ.
ואגב להשאיר בחוץ, מסתמן שהרבה מצופי ישראל בכלל לא ראו את הקטע המדובר במלואו בעקבות גרסה ערוכה מדי שהופצה בכמה בתי קולנוע. קחו בחשבון.

12. ציפייה – "כלבים חולמים" (Dreaming Dogs)
הנציג היחיד של הקולנוע התיעודי השנה בדירוג מגיע מאוסטריה, למרות שהוא מתרחש ברוסיה. אחת התגליות שאני הכי גאה בהן בהקשר של פסטיבל ירושלים האחרון הוא סרטם של אלזה קרמזר ולווין פטר, שעוקב אחרי קשישה רוסיה שאין לה דבר לשמה מלבד להקת כלבים נאמנה אליה היא מתייחסת כמו משפחה. האמת שהרגע המדובר, בו האישה הולכת לעיר ומשאירה את כלביה מבלי שיידעו מתי תחזור והם מנסים לעבור את שגרת החורף בלעדיה, היה יכול להגיע עד המקום הראשון אילולא חשש שלי (שעלה רק בצפייה השנייה), שהסיקוונס הזה מתמרן ומערבב את הקהל יותר ממה שמותר לדוקו לעשות (על פניו, בכל מקרה. כל עוד הקהל לא עולה על זה, הכול טוב). אבל אם מניחים את הפקפוק במהלך הדברים כפי שהם מוצגים בסרט, ומתייחסים אליו כנראטיב, זו כנראה סצנת הסיום האהובה עלי ביותר השנה. מכיוון שלי עדיין משהו שם הרגיש לא לגמרי מדויק, היא רק במקום ה-11.
בהקשר שלה אני מרשה לעצמי להזכיר עוד סצנת סיום כלבית מדהימה מהשנה האחרונה – זו שחותמת את "על כלבים ואנשים" של דני רוזנברג.

11. עיגולים – "ויטוריה" (Vittoria)
למיטב ידיעתי, הדרמה היפה הזו כנראה לא תסחף לחופי ישראל בזמן הקרוב בעקבות עקרונות פוליטיים של יוצרי הסרט. תהיתי האם להשאיר בחוץ את המחרימים, אבל אם היינו מתחילים להתעלם מכל מי שמפנה אלינו גב היינו נשארים בגדול רק עם כובע של MAGA. וחוץ מזה, אם אני אישית מתנגד להחרמות, אני לא יכול להחרים בעצמי. אז אחרי לבטים אני מעוניין להתייחס גם לאלו שמענישים אותנו קולקטיבית, ולא עושים את ההבדלה הראויה בין צורכי התרבות בישראל לקובעי המדיניות בה (שתי קבוצות שהוכח פעם אחרי פעם שאין ביניהם ולו משותף אחד).
בכל מקרה, "ויטוריה" מבוסס על סיפור שקרה, ובו האנשים האמיתיים מגלמים את עצמם בגרסה מתוסרטת. במרכזו אישה איטלקייה שלמרות שילדים רבים לה, הרצון לגדל עוד אחד פועם בה. מפאת גילה היריון כבר לא אופציה, אז היא מחליטה לאמץ, לא משנה כמה בעלה מנסה להסביר לה שזה רעיון רע מאוד כי מה עכשיו עוד פה להאכיל. מפה לשם, הם מגיעים לבית יתומים ברוסיה, שם נמצאת המאומצת הפוטנציאלית, אבל הזוג האיטלקי מתחיל לקבל רגליים קרות מכיוון שיש חשש שהיתומה הפעוטה עדיין לא מפותחת שכלית כראוי לגילה. כדי להבין מה מצבה הקוגניטיבי הם מבקשים ממנה לצייר עיגול, כי מישהו אמר להם שאם תצליח הכול בסדר, ואם לא אז יש בעיה. בסצנה מורטת עצבים עומדים ארבעה מבוגרים מסביב לילדה מבולבלת ולוחצים עליה – ולא בעדינות – לצייר עיגול, כשאנחנו רואים איך עוד רגע היא נשברת. שנייה לפני, דווקא הבעל שכל זה בא לו מאוד לא טוב, מחליט להפסיק את הקרקס הזה, אוחז את הילדה בזרועותיו, צועק על כולם שהם השתגעו ושאין שום דבר לא בסדר איתה, מעניק לה כנראה את החיבוק האבהי הראשון בחייה. על אף ההתנגדות הראשונית והפחד מהעתיד, שניהם מבינים שהיא סוף סוף מצאה בית. לא הייתה עין יבשה אחת באולם של הלידו הווניציאני כשזה קרה.

10. מוזיקה – "שקיעת ססקוואטש" (Sasquatch Sunset)
הנה עוד סרט שיוצריו משכו ידיהם מישראל, וגרמו לי צער רב. דוגרי אני עדיין כועס עליהם, בעיקר כי זה סרט שכל כך הייתי רוצה שהקהל הישראלי יראה במשותף על מסך גדול. אז נכון שאולי לא מגיע להם מקום במצעדי השנה, אבל העולם שלנו מורכב מספיק כדי להתמודד גם עם זה. בינתיים אספר לכם על רגע נפלא בו האמא והילד הביגפוטים נותרו לגמרי לבדם, והעולם המודרני הולך ומתקרב אליהם, מוצאים מחנה נטוש ביער ומחליטים להרוס אותו עד היסוד. הפגנת הכעס והתסכול ממשיכה עד שהם נתקלים בווקמן, וממנו בוקעת מוזיקת אייטיז שתופסת אותם לא מוכנים. בגלל הפוליטיקה שנדבקה אליו בעקבות החלטות היוצרים הסרט השאיר בי טעם רע למדי, אבל הרגע הזה הוא אחד מהיפים שראיתי השנה.

9. פופולריות – "מרשעת" (Wicked)
קטע מוזר עם מצעד הרגעים של 2024 – עד השנה הדירוגים האלו הם היו מלאים בסצנות מוזיקליות, אבל דווקא בשנה כל כך עמוסת מחזות זמר קולנועיים ("ילדות רעות", "ג'וקר: טירוף לשניים", "אמיליה פרז" ועוד), רק אריאנה גרנדה הצליחה להכניס נאמבר פנימה. אולי זה אומר משהו על מצב הקולנוע המוזיקלי, אולי זה אומר משהו עלי, אולי צירוף מקרים חסר משמעות. אבל זה המצב, וזה לא נורא במיוחד.
היה די ברור שאם אריאנה גרנדה תיתן עבודה, "פופולרית" יהיה אחד משיאי השנה, ואולי אפילו יעפיל על "דפאיינג גראוויטי". על זה כמובן אפשר להתווכח ולכל אחד טעמו שלו, אבל האמת היא שגרנדה לא סתם נתנה עבודה – היא התעלתה יותר מכל הציפיות שלי (והיו לי ציפיות. אני הרוס עליה). יחד עם הבימוי של ג'ון צ'ו והשיר המעולה מהמחזמר המפורסם, גרנדה שרפה את המסך בשיר על הניסיון שלה להפוך אל אלפבה הירוקה לפופולרית אצל תלמידי בית הספר, עם תזמון קומי של אלופות. יש המון רגעים נפלאים ב"מרשעת" (וגם כמה מגושמים למדי), אבל מבחינתי אף אחד מהם לא נגע בגבהים של "פופולרית".

"מרשעת"

8. קרוב אלי – "מתחרים" (Challengers)
כמעט עד זמן פרסום המצעד, "מתחרים" נכח עם שני רגעים (הראשון שעושה זאת מאז "מקס הזועם: כביש הזעם" ב-2015) אבל ברגע האחרון החלטתי להכניס סרט נוסף שלא עזב אותי ואני חייב לו מקום פה. הרגע מ"מתחרים" שהושמט היה, כמובן, דקות הסיום שלו, כשכעת שהוא לא פה אין טעם להרחיב עליו ("קאם און!"). ובזמן שבהחלט מדובר בשיא קולנועי של השנה ובכלל, בעיני הוא משני לשנייה וחצי במהלכו שכמעט והפילו אותי ממושב בית הקולנוע. אם חשבתם שהשוט מ"אנורה" במקום ה-14 הוא הרגע הקצר ביותר במצעד, לוקה גוואדניניו והעורך מרקו קוסטה שברו אפילו את השיא הזה.
מה שאני מדבר עליו הוא קלוז אפ קצרצר על כיסא גבוה, שנמשך על ידי רגל כמה סנטימטר הצידה. זה הכול. אבל בשבילי זה היה רגע יותר פוער לסתות מכל דהירה על תולעת ב"חולית 2". השוט הזה הוא הברקה גאונית לא רק של עריכה ובימוי, אלא גם של תסריט, כי מעטות הפעולות החזותיות שהיו כל כך מאפיינות דמות כמו שבריר השנייה הזה. מי שמושך את הכיסא קרוב אליו הוא פטריק (ג'וש או'קונר), רגע לפני שמתיישב עליו חברו ארט (מייק פייסט) ובלי ידיעתו. על ידי הפעולה הזריזה הזו לא רק שהדינמיקה בין הבחורים מתבהרת כליל (ארט חסר המושג ופטריק שנמצא צעד קדימה, ותמיד רוצה אותו קרוב יותר מבלי שלשני יש מילה בעניין) אלא גם הפנימיות של פטריק עצמו, הבוז המוחלט שלו למרחב האישי של האחר, הממזריות הבלתי נשלטת שלו, והצורך שלו לתמרן את הסביבה. פאקינג שוט של כיסא היה בית הספר לקולנוע הכי מושלם שראיתי השנה.

7. ה-13 בינואר, 1974 – "לונגלגס" (Longlegs)
סצנת הפתיחה הטובה ביותר של השנה, היא גם זאת המפחידה ביותר. כל כך מפחידה שאפילו למוד ניסיון אימתי שכמוני זינק בצווחה מהספה. כל כך מפחידה שהמשכתי להיות בלחץ איזה שעה קדימה. אז נכון, "לונגלגס" ממש הולך לאיבוד במערכה האחרונה שלו (כמו כל הסרטים של אוזוגד פרקינס, אגב), אבל העמדת המצלמה הספציפית יחד עם ההופעה הפסיכית של ניקולס קייג' זה לדעתי משהו שיכול להפוך לאייקון אימה. הרג אותי.
ואגב סצנות פתיחה אימתיות מוצלחות של 2024, "אודיטי" האירי גם הוא היה קרוב מאוד להיכנס לדירוג הזה.

6. שחר – "נוספרטו" (Nosferatu)
מסצנת פתיחה של ז'אנר האימה היישר אל סצנת סיום, ועל כן לא נאמר עליה דבר. אתם תזהו אותה כשתגיעו אליה, זאת מילולית הסצנה שבסופה עולות הכתוביות. דברו אתי אחר כך.

5. ארוחת צוהריים עם זר – "רוחות רפאים" (Les Fantomes)
דוגמא מפורסמת וטחונה למדי על אירוניה דרמטית היא מה שאמר היצ'קוק על הפצצה מתחת לשולחן. על פיה, אם שני אנשים משוחחים ולפתע פצצה מתחת לשולחן מתפוצצת, זה אפקט שונה לחלוטין על הצופה אם השיחה הזו מתנהלת בזמן שאנחנו יודעים מלכתחילה שיש פצצה מתחת לשולחן.
חשבתי על זה במהלך הסצנה הטובה ביותר בסרטו הצרפתי המעולה של ג'ונתן מילט, ממסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן, זוכה תחרות רוח החופש של פסטיבל ירושלים. כמו בדוגמא ההיצ'קוקיאנית שכל מורה לקולנוע מדקלם בעל פה, זאת סצנה של שני אנשים יושבים לשולחן במסעדה עמוסה ומשוחחים זה עם זה. ההבדל בין הרגע בסרט הזה לרגע של היצ'קוק הוא אין שום פצצה פיזית, אבל המתח שהוטען אצל הצופים עוד לפני כן כל כך גדול, שייתכן ואחד מהצופים באולם עלול להתפוצץ בעצמו מרוב מתח.
כשהארפז (תאופיק בארהום) מציע להאמיד (אדם בסה) לקחת את המקום הפנוי בשולחן שלו בשעת שיא של המסעדה הסמוכה לאוניברסיטה, הוא לא מעלה על דעתו שהמוזמן לא שם במקרה. והוא בטח לא יכול לשער מה קורה בנפשו של האיש הזר כשהוא מתיישב בכיסא. אבל אנחנו יודעים. וכל מילה שנאמרת וכל תזוזה מוטענת בכל כך הרבה היסטוריה שקשה לנשום. הרגע הזה הוא בעיקר הברקת תסריט ובימוי של מילט, אבל מה שתאופיק ברהום עושה שם בעיני מספיק למועמדות אוסקר.

4. חלומו של הכומר – "דאאאאאאלי!" (Daaaaaali!)
צריך לומר ביושר, כל סיקוונס החלומות המופתי בפלא האחרון של קוונטין דופייה נלקח – גבולית נגנב – מ"סוד הקסם הבורגני" של בונואל. והרי זה רק הגיוני, וכנראה מכוון, בהתחשב בהיסטוריה המשותפת של הבמאי והצייר הספרדים. דופייה בטח ידע שארוחה שבה אחד המסובים מתחיל לספר על חלום שגם בצפייה שנייה אי אפשר לדעת מתי מתחיל ומתי נגמר, זה משהו שלגמרי רשום על שמו של הקולנוען הספרדי (למיטב ידיעתי. אם מישהו עשה זאת לפני כן, התנצלותי). אבל גם אם הקונספט כבר נעשה בעבר, עדיף שדופייה הוא מי שיפיח בו חיים, כי מה שהוא מרים שם כל כך מצחיק ומבלבל שזו חגיגה של דקות על גבי דקות. במיוחד אם יש בו את המשפט האלמותי "הצרפתייה הזו מרגיזה אותי גם בחלומות של אחרים".
"דאאאאאאלי!" היה לאחד הסרטים הכי מרימים של פסטיבל ירושלים האחרון, ואני מקווה שהוא ימשיך להתגלגל משם הלאה.

3. אתה אוכל את הדייסה הזו כאילו אמא שלך בישלה אותה – "נערי ניקל" (Nickel Boys)
לימים, כאשר יעשו רשימות וסיכומים של החברויות הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע, כולם יצטרכו להתחיל בציטוט "אתה אוכל את הדייסה הזו כאילו אמא שלך בישלה אותה" – הרגע בו מתרחשת הפגישה הגורלית בין קרטיס לבין אלווד בסרטו של ראמל רוס על פי ספרו של קולסון ווייטהד.
בשונה מרוב הרגעים במצעד הזה, לא מדובר באיזה סט-פיס מדהים של עשייה, קראשנדו קולנועי או קליימקס נראטיבי. זה רגע שמשתלב בעדינות בנקודת המפנה העלילתית הראשונה, אבל שעתיים אחר כך, כשמאורעות הסרט כבר נפרשו בפנינו, הוא רטרואקטיבית מתעצם ומטלטל יותר מכל רעידת אדמה. לא רק שזהו המפגש הראשון של חברות נדירה, אלא זה גם הרגע הראשון בו "נערי ניקל" משנה את נקודת המבט שלו, רמז קטנטן ומבריק לתפנית של סיומו, וזה גם הרגע בו רשמית נכנס לחיינו שחקן צעיר בשם ברנדון ווילסון, המגלם את טרנר. ליהוק מדהים של בחור עם כזה זיק בעיניים שזה ממש מרגיש כאילו הפריים חשוך יותר כשהמצלמה לא עליו. אני מאוד מקווה שכל הוליווד כבר רבה על הבחור הזה, ואיזה נפלא שראמל רוס רתם אותו לסצנה כפולה שאני לא אשכח בחיים.

"נערי ניקל"

2. הסיפור של סולימאן – "הסיפור של סולימאן" (L'histoire de Soulymane)
במצעד הרגעים של 2020, לקחה את המקום השני בדירוג סצנת ראיון במשרד עבודה סוציאלית שמביא אותנו אל סוף הסרט. אז זה היה "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד". כעת אנחנו ארבע שנים לאחר מכן, שוב במקום השני, בסצנה שכתב וביים בוריס לוז'קין, שיש לי יסוד להאמין שאולי לקחה השראה מאותו הרגע הבלתי נשכח ההוא: הגיבור, אחרי מסע ארוך, יושב מול עובדת סוציאלית, ולאט לאט חושף יותר ממה שהוא לא התכוון להראות. ושוב, מכיוון שאנחנו בטריטוריות של סיום, בטח של סרט שעוד לא יוצא רשמית (הוא הוקרן גם בירושלים וגם בערבה), זה לא הזמן להיכנס לפרטים. אבל כאשר הסיפור של סולימאן מתגלה, ושכבה אחרי שכבה נושרת על ידי הופעה בלתי אפשרית של אבו סאנגרה (בסרטו הראשון, עליו זכה בפרס השחקן של מבט מסוים בקאן ופרס הקולנוע האירופאי), זה משהו שלא עוזב את הראש והנשמה ימים, ובמקרה שלי גם חודשים, אחרי הצפייה.

1. אמריקה – "הברוטליסט" (The Brutalist)
הדקות שמכניסות אותנו אל "הברוטליסט" של בריידי קורביי, לוקחות את המקום הראשון בעקבות שילוב של כמה דברים שהצטברו יחד לכדי סערה מושלמת. הדבר הראשון הוא הצילום והסאונד של הפתיחה הזו (שמגיעה אחרי פרולוג קצר), ממעמקי ספינה אל השמיים של ניו יורק. הדבר השני הוא שזו האוברטורה לאירוע הקולנועי של השנה. והדבר השלישי, וסלחו לי על ההתרברבות, הוא שחוויתי את הרגע הזה בבכורה העולמית של הסרט, הקרנת פילם באולם הגדול של פסטיבל ונציה. בקלות אחת החוויות הקולנועיות הגדולות של חיי. ככה נוצרים רגעים שמקבעים את עצמם בנצח שלי, קל וחומר בשנה שבה הם מתרחשים.
"הברוטליסט" איננו סרט השנה שלי, אבל הוא די קרוב ולמעשה היה בעמדה הזו כמה חודשים טובים עד תפנית מפתיעה ברגע האחרון. ככזה, ברור שהדיבור על "הברוטליסט" מחריש אוזניים מאז אוגוסט הלוהט מדי בוונציה, לרמה שבשלב הזה הוא נמצא על ענני הייפ גבוהים מדי בשביל לשרוד. אי אפשר לעמוד ברמת הציפיות שנבנתה לו. אני מקווה שכל הרעש מסביבו יעלם ממש כשהוא מתחיל, עם אותן דקות פתיחה שמטשטשות את האוריינטציה ומציגות תקווה גדולה בשפה קולנועית שרומזת לנו שאולי לא הכול כמו שהוא צריך להיות. ואולי ממלכודת אחת בחסות הנאצים פסעו היהודים למלכודת אחרת. הפתיחה מלאת הפאתוס של "הברוטליסט" עומדת יציב ונהדר בפני עצמה, אבל היא לא פחות מזה שער כניסה לעולם קולנועי שרובנו כבר לא חשבנו שנקבל, וזו לכשלעצמה נקודה בזמן שמשאירה מאחוריו את כל השאר.

וכאן סיימנו את המצעד השנתי. זה הזמן להזכיר עוד כמה שכמעט ונכנסו, כמו חליפת הקסם מ"שיעור הפסנתר", "טיפשה באהבה" מ"ילדות רעות", המחווה ל"באטמן חוזר" בסרט החדש של "וואלאס וגרומיט", בור הגופות ב"הקרב על אמריקה", סצנת הודעות הטקסט של "היט מן", שיעור היוגה הפאטאלי ב"בטבע אכזרי", חנות הנעליים ב"ארקדיה" ונאמבר בית המשפט של "ג'וקר: טירוף לשניים".
קדימה, 2025. אנחנו מוכנים.

"הברוטליסט"