"כחום הגוף" ו"גוף ההוכחות", סקירת דאבל וינטאז' לוהטת ב-yes

אחד מאירועי התוכן הטובים ביותר של 2023 אמנם היה קשור לקולנוע, אבל זה לא היה סרט. קורינה לונגוורת', המפיקה-כתבת-מנחה של הפודקאסט "You Must Remember This" עליו כבר דובר רבות בסריטה, התעלתה אפילו על עצמה ברמת התחקיר וההגשה עם עונה כפולה שחלקה הראשון נקרא "ארוטיק אייטיז" והשני "ארוטיק ניינטיז". רצף פרקים ארוך ומרתק שחוקר ומנגיש את היחס של תעשיית הסרטים ההוליוודית לכל נושא המין והמיניות הקולנוע, מ"10" של בלייק אדוארדס, ועד מה שלטענתה חתם את כל עניין הסקס בקולנוע האמריקאי, "עיניים עצומות לרווחה" ב-1999. אחרי האזנה, מאוד קשה להתווכח איתה על התיזה הזו.
לונגוורת' לא עוסקת במאה העשרים ואחת, אבל היה מאוד מעניין לשמוע מה דעתה דווקא על 2023, שבה שני סרטים מאוד מדוברים הישירו מבט לחרמנות הקולנועית אחרי באמת שנים רבות בהן הקולנוע המיינסטרימי האולפני היה משולל מיניות לחלוטין – הקומדיה "לא לוקחים קשה" וחביב האוסקרים "מסכנים שכאלה" (שטכנית איננו סרט הוליוודי, אבל כן אומץ על ידי התעשייה). נראה לאן זה יתקדם, עכשיו כשגם קיבלנו את "סעי בובה", אם כי ספציפית במקרה שלו לא בטוח כמה חותם הוא בדרך להשאיר.

שניים מהסרטים המשמעותיים ביותר להם הקדישה לונגוורת' זמן ומשאבים הם "כחום הגוף" מ-1981 ו"גוף ההוכחות" מ-1993, שאמנם עשור מפריד ביניהם אבל חולקים לא מעט מן המשותף. אבל מעבר לכך שהם היו חוסרים קולנועיים ביומן הצפייה שלי, שניהם לאחרונה הופיעו בבנק ה-VOD הטוב ביותר בישראל, זה של yes כמובן. זאת הייתה הזדמנות פז בשבילי לצפות ולספר, גם אם אלו מרגישים כעת יותר כמו מאובנים קולנועיים מאשר סרטים שאפשר לצרוך באופן רציני.
בהקשר הזה, שני דברים שכיום חייבים להגיד על הסרטים האלו לפני שצוללים אליהם: הראשון הוא שכיצירות קולנועיות שעוסקות שתיהן בעורך דין צעיר שנופל ברשתה של בלונדינית פתיינית ונכתבו, הופקו ובוימו על יד גברים, אי אפשר שלא להרגיש בניחוח קל עד כבד של מיזוגיניה. אני בהחלט לא אומר שהיוצרים שונאי נשים בהכרח, אבל הסרטים האלו מעוטי נשים בתפקידי מפתח, ואלו המייצגות את המגדר נעות על סקאלה של פנטזיה גברית או חרדה מגדרית. השני הוא שאנחנו עוסקים בתקופה בה עירום נשי על המסך היה לא רק שכיח הרבה יותר, אלא אפילו איזשהו חותמת של אישור מקובעי הנורמה הגבריים – שחקנית שחושפת את גופה באופן מיני היא כנראה רצינית ומשקיעה יותר מאלו שלא, והחיבה התקשורתית וגם הפרסים היו בהתאם. כיום אנחנו יודעים (האמת שהיא שידענו גם אז, אבל היה קל להעלים עין) שהשחקניות לא תמיד היו בנוחות עם העניין, והיכולת שלהן להתערטל מול מיליוני צופים הייתה יותר מתחושה של הכרח מאשר בחירה. חשוב לזכור את זה, במיוחד כשקשה לומר מה קרה בין הטייקים של המוצר המוגמר.

"כחום הגוף" – Body Heat

על אף שכיום הוא איננו נחשב אוטר או יוצר קולנוע בעל משמעות, בשנות השמונים היה לורנס קסדן אחד הקולות המסעירים והמשמעותיים בסביבה. לראייה, חלק משמעותי מאוד מפרויקט מפסידי האוסקר שלי הוקדש למורשת של קסדן, החל מ"החברים של אלכס" ועד "תייר מזדמן". אלו שני סרטים שגם סימנו נקודות קריטיות בקריירה של מי שנחשב לשחקן האמריקאי הגדול והמבטיח ביותר של שנות השמונים, וויליאם הארט עליו השלום. אבל אם "תייר מזדמן" משנת 1988 היה באיזשהו מקום התחנה הסופית שלהם בדברי הימים של הוליווד (למרות ששניהם המשיכו לעבוד קשה אל תוך האלף החדש), "כחום הגוף" הוא נקודת הפריצה של שני הגברים, כמו גם של השחקנית קת'לין טרנר, שהייתה חלק גם מ"תייר מזדמן".
"כחום הגוף" הוא אירוע מאוד מעניין ולא מאוד שכיח – בסרט אחד הוזנקו שלוש קריירות הוליוודיות שבמשך עשור היו מאוד משמעותיות בנוף הקולנוע ההוליוודי. אמנם לורנס קסדן, אז בן 32, כבר היה מוכר (וכנראה גם די עשיר) בזכות תרומותיו לתסריטים של הלהיטים "שודדי התיבה האבודה" ו"האימפרייה מכה שנית", ו-וויליאם הארט כיכב בסרטו של קן ראסל "מצבים משתנים", אבל זהו "כחום הגוף" שהפך אותם לידועים הרבה יותר. לעומתם, קת'לין טרנר המדהימה, שבשנות השמונים הצליחה להשיג רק מועמדות אחת לאוסקר ("להתחתן בשנית") למרות שהגיע לה הרבה יותר, היא התגלית המוחלטת של הסרט הזה, שיצא לקולנוע באוגוסט 1981 והיה ללהיט בקופות.
בהערת שוליים, אזכיר שלורנס קסדן כיכב בפרויקט נוסף שלי בסריטה, זה המתחקה אחר העיבודים הקולנועיים לספרי סטיבן קינג, אבל בנסיבות פחות מרנינות מימי האוסקר שלו עם "לוכד החלומות" בשלב מאוחר יותר של גוף עבודותיו.

"כחום הגוף" מספר על נד רסין (הארט) עורך דין צעיר וחתיך בפלורידה המיוזעת (מילולית. זה באמת אחד הסרטים הכי לחים שראיתי. נראה לעיתים שאפילו העדשה נוטפת), שנסחף אחר קסמה הסקסי להפליא של מאטי ווקר (טרנר), אשתו השנייה והלא מאוד מאושרת של איש עסקים עשיר (ריצ'רד קרנה). הרומן הסודי שלהם הופך להתאהבות מוחלטת, לרמה שרסין מבין שאין ברירה, הם חייבים לרצוח את בעלה של מאטי, להשיג את כספי הירושה ולחיות יחד לנצח נצחים. הוא מתכנן מזימה שתראה כאילו מותו של הבעל תהיה תאונה, אבל רק אחרי ביצוע הרצח הוא מגלה שמאטי אולי נמצאת כמה צעדים קדימה ממנו, ושייתכן והתעסק עם האישה הלא נכונה. וכן, על אף שזה לא מוכר באופן רשמי, אי אפשר שלא לקלוט שזה עיבוד מחודש ל"ביטוח חיים כפול", או יותר נכון לספר עליו מבוססת הקלאסיקה הנוארית של בילי וויילדר, שכתב ג'יימס קיין בשנת 1943.
שנת עשייתו לא מאפשרת ל"כחום הגוף" להיחשב כפילם נואר, אבל הוא בהחלט עושה את כל המאמצים להזכיר לנו את תת הז'אנר האהוב ההוא מתור הזהב ההוליוודי, בתוספת האפשרות להיות מלא מין ומיניות, כפי שאפשרה התקופה המאוד ספציפית בה יצא – בדיוק ברגע בו הוליווד החדשה, ששברה טבואים בנוגע למה מותר להראות בקולנוע ההוליוודי, החלה לגסוס. זה היה הזמן בו תעשיית הקולנוע נכנסה לעידן הבלוקבאסטרים שלה והמפיקים לקחו בחזרה את המושכות מהבמאים על מנת לייצר להיטים, קצת אחרי כניסתה של שיטת המדרוג בעקבות נפילת קוד הייז.
כך יצא שמצד אחד "כחום הגוף" מתכתב עם קולנוע קלאסי בעיקר דרך עיצוב הדמויות והפריים, אבל מצליח להוסיף על זה עירום וסקסיות שאפשריים רק מזה כמה שנים בודדות.

בהחלט אפשר להבין מדוע הפך "כחום הגוף" ללהיט. בימים בהם פורנו לא היה זמין בכיס של כל אחד מאתנו, החושניות של הסרט בוודאי עברה כמאוד מסעירה. ואמנם זוהי קת'לין טרנר שמופיעה בעירום מלא במספר חלקים בסרט, אבל אני חייב לומר לזכותו של קאסדן שהוא גם מתפעל לא מעט מהפיזיות של וויליאם הארט, שהסרט לא רק שנפתח עם גופו העירום, אלא גם דואג שיסיר חולצה במספר סצנות שלא לגמרי זקוקות לכך. גם אם "כחום הגוף" הוא סרט מאוד בעייתי כשזה מגיע לפוליטיקת זהויות והתייחסות לנשים, אבל אני לא הרגשתי שהוא נצלני בנוגע לגוף הנשי כי הוא מייצר סימטריה חרמנית גם מהגבר שבתפקיד הראשי. אבל לגמרי אפשר להתווכח אתי על זה.
הכימיה המשובחת בין טרנר והארט, יחד עם הצילום המדהים של ריצ'רד ה. קליין ("סויילנט גרין", "דאבל אימפקט") ובמיוחד המוזיקה של ג'ון בארי (זוכה חמישה פרסי אוסקר, ביניהם על "רוקד עם זאבים" ו"זיכרונות מאפריקה") הופכים את "כחום הגוף" לסרט קולנוע שעדיין מחזיק, גם אם רגעים רבים ממנו נוטים לכיוון הקרינג'. הבולט מביניהם מתרחש ממש בתחילתו, כאשר רסין מחליט לכבוש את מאטי, שנתנה לו מספר רמזים מבלבלים לגבי רצונותיה, על ידי ריסוק חלונות הבית שלה כאשר היא מצפה לו בפנים. ואנדליזם כנראה היה סקסי בתחילת האייטיז. אבל יותר מזה, כאשר הוא לוקח אותה על הריצפה היא מעודדת אותו במשפטים כמו "תעשה את זה כבר" כאילו אלימות היא חלק בלתי נפרד מתשוקה. אמנם בדיעבד מסתבר שמאטי איננה הקורבן אלא תככנית ואפלה יותר מכל דמות אחרת, אבל זה עדיין לא מייצר חווית צפייה נינוחה במיוחד.

כמו ההפקה הבאה שנדבר עליה, גם "כחום הגוף" מרגיש יותר כמו רליק מאשר סרט, אבל הוא מרתק בדרך שבה הוא תפס תקופה קולנועית, שגם אם לא עבר המון זמן מאז (זרמו אתי, בבקשה) נראה שהיא תוצאה של עידן שכבר לא יחזור, לטוב ולרע. ואם אתם צריכים עוד שכנוע כדי לצפות בו, דעו לכם שבסרט יש הופעות משנה של טד דנסון בן ה-34 ומיקי רורק בן ה-29 רגע לפני הפיצוץ, שגונבים את ההצגה. גם אם בלתי אפשרי שלא להחניק צחקוקים במהלך הצפייה, לי היה קשה שלא ליהנות מהקולנוע הארכאי הזה, שמזכיר תקופה שקל להתגעגע אליה כמו גם לשמוח שהיא חלפה.

"גוף ההוכחות" – Body of Evidence

אם "כחום הגוף" נע על התפר של שילוב של פילם נואר משנות הארבעים, דרמה בוחנת גבולות מהוליווד החדשה והסקסיות המתהווה של האייטיז, במקרה של הסרט השני בסקירה הזו, השיוך התקופתי הרבה יותר מאובחן – "גוף ההוכחות" הוא כל כך ניינטיז שזה מרגיש כמו פארודיה. מהפונטים של הכתוביות, המיניות המסוכנת שהחלה ב"חיזור גורלי" והגיעה לשיא עם "אינסטינקט בסיסי", המותחן המשפטי שבשנות התשעים היו פשוט אובססיביים אליו, הנוכחות של כוכבת פופ בתפקיד הראשי, הצילום, העריכה, זה באמת לא הגיוני כמה תוצר של תקופתו הסרט הזה. אי אפשר לטעות מתי הוא נעשה.
"גוף ההוכחות" יצא לבתי הקולנוע בינואר 1993, אחרי כמה סרטים שסללו את דרכו והיו להצלחות כמו "אינסטינקט בסיסי" שהוזכר כבר, אבל גם "שומר הראש", "להב משונן", "בחזקת חף מפשע" ו"היד שמנענעת את העריסה", בשנה שבה נראה שהאולפנים האמינו שכל מה שהקהל רוצה אלו מותחנים לוהטים. 1993 כללה גם את "בכוונת זדון" שכתב ארון סורקין, את "רומיאו בן זונה", "אישה לשניים" עם אומה תורמן וביל מארי, ובאיזשהו מקום אני מניח שגם "הפירמה" יכול להיות חלק מהקבוצה הזו. זה לא עזר ל"גוף ההוכחות" להביא קהל, והוא נכשל כישלון די חרוץ אצל הקהל והביקורת.

מבוסס על תסריט מאת בראד מירמאן, "גוף ההוכחות" נפתח כאשר איש עשיר ומבוגר נמצא מת בחדר השינה של אחוזתו הגדולה, כשעל מסך הטלוויזיה מולו מתנגן סרט סקס ביתי שלו עם אישה צעירה ונאה שמאוד שולטת בעניינים, נגיד את זה ככה. על אף שנראה שנסיבות מותו הן התקף לב, הבלש שאחראי על החקירה (ג'ו מונטנייה) מאמין שהתקרית לא הייתה טבעית במיוחד, ומאשים את אותה אישה המופיעה בסרטון, אוצרת גלריה שמוכרת בסצנת הדומינטריקס (מדונה), שאיך נאמר, ואני אאלץ לכתוב מילים בוטות: זיינה אותו למוות כדי לרשת את הונו. ההגנה המשפטית של הנאשמת נופל לידיו של עורך דין צעיר ואיש משפחה (ווילם דפו) שגם אם לא לגמרי מאמין בחפותה, יעשה הכול כדי לזכות אותה, ובדרך גם מוצא את עצמו נמשך אליה והרומן המסוכן הוא רק עניין של זמן.

את הסרט ביים אולי אדל, יבוא מגרמניה, שכמה שנים לפני זה פרץ בזכות העיבוד הפופולרי לספר "אני כריסטיאנה פ." והספיק לביים בארה"ב את "היציאה האחרונה לברוקלין" שזכה לתהודה בקרב חובבי קולנוע השוליים. הסרט היה, באופן מאוד לא מפתיע, חלק מהעולם הקולנועי של המפיק דינו דה לורנטיס, שלא רק היה אחד המשמעותיים בהבאת סטיבן קינג לקולנוע, אלא גם האיש שבשנות החמישים לקח תחת חסותו במאי צעיר בשם פדריקו פליני, ובמשך כל שנות הקריירה המדהימה שלו נע בין טראש נצלני לארט האוס מפואר (האיש הפיק באותה שנה גם גרסה ל"קינג קונג" וגם את "פנים מול פנים" של ברגמן). את המוזיקה המעולה הלחין גראם רוול האחד והיחיד ("עיר החטאים", "יד רצחנית", "משקיעה עד זריחה", "מטרה קשוחה"), הצילום הוא של דאגלאס מילסום ("מטאל ג'אקט") והעריכה של זוכה האוסקר תום נובל ("העד", "תלמה ולואיז").

הרבה דברים נאמרו על "גוף ההוכחות" במרוצת השנים עד ששמו די הלך והתקהה, וכיום, כאשר מדונה בעיקר מוכרת כאירוע אינסטגרם בשונה מהאלילה החד פעמית שהייתה בשנות השמונים והתשעים, ועברנו כל כך הרבה טרנדים קולנועיים שמי זוכר את מותחני המשפט האירוטיים, קשה להאמין שהוא מוכר יותר מדי. אפילו בשבילי, שחייתי את ההתעסקות בסרט הזה (הייתי מאוד קטן, אבל אני זוכר את השיח עליו במיוחד כשהגיע לשידור טלוויזיוני), לא מצאתי את הזמן לצפות בו עד עכשיו. והאמת היא שמעבר למהותו כרגע מאוד ספציפי בזמן, כנראה שלא אפתיע אף אחד כשאומר שזה לא באמת סרט שחייבים להשלים, אלא אם כן אתם באמת בקטע של טראש ניינטיזי. לא שאשפוט אתכם, בהתחשב בזה שאני די אובססיבי אליו.
על כל נושא הסקס בסרט אין יותר מדי מה להרחיב (בעיקר כי קורינה לונגוורת' עשתה כל מה שצריך), אבל באמת מדהים לראות כמה רחוק היה מותר ללכת אז בתוך המיינסטרים וכמה מעט מזה נותר בקולנוע העכשווי. הבעיה היא פחות או יותר כל השאר, במיוחד עלילת המתח שאיננה מותחת, ובמיוחד סצנות בית המשפט, באמת מהגרועות שראיתי. למזלו של הסרט, לתפקיד השופטת לוהקה השחקנית ליליאן להמן שכנראה הייתה לה חיבה מיוחדת לתפקידים מהסוג הזה, כי יכולנו לראות אותה כשופטת גם ב"האקדח מת מצחוק 3", "פרקליטי אל.איי", "ג'אג" ואפילו "סיינפלד". בזמן שכל מה שקשור להתנהלות משפטית נראה בסרט מונפץ לרמה של בדיחה, להמן מצליחה להפוך אותם למעניינים לצפייה.

וזה אירוני, כי חלק מהמתקפות המשמעותיות על הסרט בתקופת יציאתו היו בגלל ענייני ליהוק, ספציפית זה של מדונה. אמנם כבר הייתה לה קריירה קולנועית מרשימה ("דיק טרייסי", "ליגה משלהן") אבל היא לא נחשבה כמישהי שתתן פייט למריל סטריפ או ג'סיקה לאנג, נאמר זאת בעדינות. עם זאת, בדיעבד, הליהוק של הסרט הוא כנראה אחד הדברים שהופכים אותו לשווה צפייה גם היום, למרות שהוא טראש די מטופש.
בענייני מדונה, אני חייב לומר שהיא ממש מספקת את הסחורה פה. היא כמובן יפהפייה בטירוף, אבל מעבר לזה, היא יושבת לא רע על התפקיד הזה שלקחה על עצמה. עם זאת, האמת היא שמבחינתי מדונה בכלל לא הייתה העניין פה, אלא שתי שחקניות משנה שצצות בסרט. אף אחת מהן לא בדיוק בשיאה פה, אבל כל כך כיף לראות אותן בשלב המוזר הזה של הקריירה שלהן.
הראשונה היא אן ארצ'ר, שהייתה מועמדת לאוסקר על "חיזור גורלי" ופה מגלמת את המזכירה של הבר מינן, ולצדה לא אחרת מאשר ג'וליאן מור כאשתו הנבגדת של עורך הדין. היא הייתה אז בת 33, ובדיוק עשתה את המעבר מהמסך הקטן לגדול עם הופעת המשנה ב"היד שמנענעת את העריסה". מפוקפק ככל שיהיה, "גוף ההוכחות" נתן לנו רגע בלתי נשכח בו ג'וליאן מור סוטרת למדונה, ובאמת שאין לי מושג איך זה לא גיף שנמצא מוכן לשליפה בטלפונים הניידים של כל הגייז בעולם.
1993 הייתה שנה מדהימה לג'וליאן מור, למרות שהיא בעצמה כנראה הייתה שמחה למחוק את "גוף ההוכחות" מהרשימה. מה שבאמת מעולה הוא שהליהוק של שתי השחקניות מהדהד סרט אחר שנעשה באותה שנה, בצד הכי רחוק של האיכות ההוליוודית. אם את 1993 פתחו יחד ארצ'ר ומור עם "גוף ההוכחות", הן סיימו אותה בצוותא אצל רוברט אלטמן במאסטרפיס שלו "תמונות קצרות". אמנם ג'וליאן מור נחשבת ל-MVP של הסרט המבוסס על כתביו של ריימונד קארבר, אבל אם אני הייתי צריך להעניק מועמדות לאוסקר לאחת מנשות הקאסט המרהיב ההוא, ללא ספק הייתי בוחר בארצ'ר. לכל הפחות, "גוף ההוכחות" מעניין אל מול "תמונות קצרות" בחשיפת הפער כמה אפשר ואי אפשר לעשות עם שחקניות כל עוד יודעים איך לעבוד איתן, גם אם מדובר בהפרש של כמה חודשים בודדים.

הנשים של "גוף ההוכחות" הן לא באמת סיבה לצפות בו, אבל הן לפחות עוזרות לתת תחושה שלא מדובר בבזבוז זמן מוחלט. מבחינתי הוא בעיקר ברק בבקבוק. ומי יודע, אולי הדברים עוד יתהפכו שוב. העיקר שהכול יעשה בהסכמה ובמודע, במיוחד בכל מה שקשור לשחקניות שנמצאות על המסך, כי זה בטח לא מה שקרה אז ושום דבר טוב לא באמת יצא מזה.