אימת החודש – ספטמבר 2023: "הבוגימן", "המחיר שאנחנו משלמים", "כלואים", "לידה/לידה מחודשת"

קטע די מדהים קרה עם אימת החודש של ספטמבר, תוצר של רצף צירופי מקרים משונה מאוד.
כידוע (או שלא), רוב סרטי אימת החודש נקבעים באופן אקראי על ידי זמינות או עניין. אמנם היו מקרים בעבר שבחרתי תמה או קונספט, אבל בגדול הצפייה היא ללא תכנון מראש. מה שנראה מספיק מסקרן ובסביבה, מוזמן.
כך היה גם עם ארבעת סרטי ספטמבר 2023, אבל אז התגלה משהו שלא ציפיתי לו: שלושה מתוך ארבעת הסרטים כוללים נתיחת גופה, אבל אפילו יותר מזה – בשניים מהם התפנית של המערכה השנייה היא זהה לחלוטין. ואם זה לא מספיק, בשניהם יש דמות שמוצאת את מותה על ידי שילוב של בלון חמצן ופטיש.
הקטע המתסכל הוא שאני לא לגמרי יכול לפרט בדיוק אלו סרטים אלו. גם אם זה לא לגמרי נחשב ספויילרים, חוסר הידיעה הוא עדיין חלק מחוויית הצפייה שהייתי רוצה לשמר לכם. לכן לא אגיד בדיוק אילו סרטים כוללים בתוכם את האירועים הזהים, אבל רק שתדעו שבתוך אימת החודש מסתתר הדאבל פיצ'ר המושלם.

חדשות טובות נוספות הן ששניים מהסרטים המופיעים פה הם בעיני המלצה גורפת, גם אם הסרטים עצמם קצת בעייתיים, ועוד אחד מהם הוא יציאה חביבה ומהנה. רק אחד מהם מיותר לחלוטין, ולמרבה הצער הוא זה שאליו הגעתי עם הכי הרבה ציפיות. יש הרבה על מה לדבר החודש, אז תפנו כמה דקות.

"הבוגימן" – The Boogeyman

בסוף העשור הקודם הייתה איזושהי תחייה נוספת בכל מה שקשור להתעלקות של האימה הקולנועית על כתביו של סטיבן קינג. בעקבות ההצלחה המפתיעה והעצומה של "זה" ב-2017, שוב הוצפנו בעיבודים לספריו של אושיית האימה המפורסמת ביותר של המאה העשרים, רובם, מיותר לציין, לא עבדו. זה אמנם התחיל טוב עם ההצלחה של מייק פלאנגן בהתמודדות שלו עם "המשחקים של ג'ראלד", אבל "זה: חלק 2" אכזב אפילו את אוהדי הראשון (אני שנאתי גם אותו, אז לא הופתעתי), הרימייק ל"בית קברות לחיות" היה פשוט רע, "בעשב הגבוה" של נטפליקס בא והלך בלי יחס מיוחד, ו"דוקטור סליפ" לא ממש עבד בקופות. שזה חבל, כי דווקא הוא היה סרט לא רע בכלל.
מה שהגיע לאחר מכן הרגיש כבר ממש עייף. אמנם בטלוויזיה "הזר" היה מצוין לפחות עד הפינאלה, אבל בין עוד עיבוד ל"ילדי התירס", המיני סדרה "העמדה" שהגיעה עם טון של באז ואז פשוט נזנחה כליל, גרסה נוספת איומה במיוחד ל"משחקת באש", וסרט נטפליקס בשם "הטלפון של מר קוריגן" שבאמת לאיש לא היה אכפת ממנו ובצדק, איבדנו עניין. כמו לא למדנו דבר מהאייטיז, שוב ראינו מה קורה כשמנסים לדלות מהתחתית מותגי קינג ולהביאם למסך בחופזה.

"הבוגימן" היה אמור לשנות את המגמה הזו. אמנם מדובר בסיפור קצר ולא מאוד מוכר של קינג, אבל הבמאי שנבחר היה רוב סוואג', שהגניב את רובינו בימי המגיפה עם סרט הסיאנס בזום שלו "הוסט", והתסריטאים הם האנשים מאחורי "מקום שקט". גם שניים מהשחקנים שנבחרו לסרט עוררו עניין – כריס מסינה שעובר אחלה 2023 עם "אייר" והסדרה "מבוסס על סיפור אמיתי", והתגלית הצעירה סופי ת'אצ'ר שגנבה את ההצגה בסדרה "הצהובות" כגרסה הצעירה לדמותה של ג'ולייט לואיס.
הסרט יצא לבתי הקולנוע באוגוסט, ואמנם לא עשה שמות בקופות אבל זה בגלל שהייתה לו תחרות קשה מול שניים מלהיטי הקיץ הגדולים ביותר, "ספיידרמן: ברחבי ממד העכביש" ו"בת הים הקטנה". מכיוון שזה היה אוגוסט לא העזתי ללכת וחיכיתי בסבלנות שיגיע אלי. למרות שהסקרנות אכלה אותי.

על אף שהוא מסווג כ-PG-13, כלומר כזה אין בו עירום, קללות או יותר מדי דם, "הבוגימן" נפתח בסצנה קצרה שמאוד לא מאפיינת סרטי אימה אולפניים, כאשר תינוק קטן מאוד מוצא את מותו הלא טבעי. זה אמנם קורה מחוץ לפריים, אבל מעטי סרטי האימה – קל וחומר המסחריים – יסכנו באופן שכזה עולל, בטח כפרולוג. החושים שלי לגמרי התחדדו כשזה קרה כי דבר כזה חייב לבשר על ההמשך, ואולי באמת הסרט הזה הולך פחות על בטוח.
גם הדקות הבאות התגלו כבעלות פוטנציאל, כאשר אנחנו נחשפים לילדה מתבגרת בשם סיידי (ת'אצ'ר), שאימה האומנית נפטרה לא מזמן, והיא מנסה להתמודד עם החלל הגדול והכואב שנפער לפתע בחייה בזמן שהיא צריכה להיות אחות גדולה לסוייר החמודה, ולהתמודד עם אביה, וויל (מסינה), שמביא משמעות חדשה למונח "הסנדלר הולך יחף", או במקרה שלנו "פסיכולוג שלא יכול לבטא את כאבו". לאחר תקרית לא נעימה בביתם שקשורה לאיש זר ומאוד מטריד שמופיע לפתע, סיידי מתחילה להבין שאיזשהו יצור על טבעי ומרושע מתחיל לאיים עליהם, ושהמשפחה שלה נמצאת בסכנה גדולה.
כן, זה דימוי לאבל.
הסיבות שנהניתי מאוד מהמערכה הראשונה של "הבוגימן" היו קשורות למשחק המצוין של כל הנוכחים, לכמה הקפצות חביבות שעבדו לא רע, ובעיקר מהצילום אלי בורן ("מעורר השאול", "אינדיאני רע") שלדעתי היה מהמרשימים של סרטי האימה שראיתי לאחרונה.

התפנית ביחס שלי לסרט הגיעה כשהוא העביר הילוך ונכנס פנימה אל תוך העלילה. פתאום התחלתי להבין שסיידי, ללא ספק נערה נבונה ואחראית, מתחילה לעשות כל מהלך מטומטם שנלקח עמוק מבנק הקלישאות של סרטי האימה. היא תיכנס לבדה לבית מתפורר ומסוכן למרות שחברה שלה נמצאת בחוץ. היא תעלה במדרגות המפחידות למעלה למרות שהיא בהחלט יכולה להסתובב וללכת. כל פעולה שלה הרגישה כמו משהו שדמות מסרט אימה תעשה כדי שהעלילה תמשיך בלי שום קשר לאיפיונים שניתנו לה עד כאן. ככה, צעד אחרי צעד, התחוור לי שנפלתי קורבן למצעד קלישאות שאני ממש לא מסוגל לקבל בשנת 2023 מחוץ לפארודיות.
ההרגשה היא שאף אחד מיוצרי הסרט לא הבין את הסיפור שהם באו לספר. החוקיות של הכוח האפל שמטיל טרור על המשפחה לא קיימת, המטאפורה לאבל והתמודדות עם אובדן משתלטת על הסרט לרמה שהתסריט בא לשרת אותה במקום לפעול במקביל, כל מהלך צפוי מקילומטרים, ואולי הכי גרוע – שום דבר לא מפחיד. כשזה מגיע לקליימקס הבלתי נמנע אני כבר לא הבנתי מה זה קשור לשום דבר שראיתי עד כה, וזה נתפס לי כמגוחך לחלוטין. אמנם אורכו של הסרט קצת מעל שעה וחצי, אבל בדקותיו האחרונות הרגשתי שהזמן עצר מלכת.
"הבוגימן" התחיל כמו אחד העיבודים היותר מרשימים לקינג מהשנים האחרונות, אבל כמו כל כך הרבה לפניו, התגלה כזניח ומאכזב, כשזה שכנראה יעלם עמוק בתוך המורשת הקולנועית של סופר האימה.

"המחיר שאנחנו משלמים" – The Price We Pay

יש כמה סיבות מדוע הפך הסרט "From Dusk Till Dawn", לאחד מסרטי האימה האהובים ביותר של הקולנוע העכשווי. כמובן שהבכירה שבהן היא שזה פשוט סרט מעולה ונהדר, אבל יש עוד כמה אלמנטים שמרכיבים את הפופולריות שלו, בעיני. הראשון הוא המהפך שהוא עובר לקראת האמצע, אחרי שהוא מתחיל כמו סרט בסגנון אחד ואז מפתיע אותנו עם שבירת הגה בדרכו להיות מופע אימים מדמם ומצחיק להפליא. הסיבה הנוספת היא שזהו אחד מהסרטים שהתגלו אורגנית, בשונה מגיחה לעולם בקול תרועה רמה מגובה במסע יחסי ציבור אגרסיבי. "משקיעה עד זריחה" אמנם יצא ב-1996 אחרי ששלושת הקודקודים שלו – הבמאי רוברט רודריגז, התסריטאי-שחקן קוונטין טרנטינו והשחקן ג'ורג' קלוני – כבר פרצו לתודעה והפכו למטאורים, אבל על אף שזכה להצלחה בקופות, התהודה הרצינית שלו הגיעה עם המדיה הביתית. האינטרנט רק התחיל את ההשתלטות שלו על חיינו הפרטיים, ועל רשתות חברתיות כמובן שלא היה מה לדבר, ולכן זה לא קרה מאוד מהר. אבל שנה אחרי שנה, קלטת וידאו אחרי קלטת וידאו, סרט האימה המפתיע הזה הפך להיות לחיצת יד סודית של קהילת האימה, ששמרה בחיוך ממזרי על הסוד שלו לאלו שטרם נחשפו אליו.
על בסיס הנתונים היבשים, "המחיר שאנחנו משלמים" יכול להפוך ל"משקיעה עד זריחה" החדש. הבעיה היחידה שלו היא שהוא כל כך מזכיר את הסרט של רודריגז מ-1996, שזה יכול להיתפס כהעתקה. מצד שני, עבר הרבה זמן מאז הסרט ההוא, ואם כבר להעתיק, אז מהגדולים.

כמו "משקיעה עד זריחה", גם "המחיר שאנחנו משלמים" מתחיל עם שוד שמשתבש וחטיפת בת ערובה צעירה. כמו "משקיעה עד זריחה", מתגלה אחרי כמה דקות שאנחנו בסרט שונה לחלוטין ממה שגרמו לנו לחשוב (זה איננו אותו כיוון של הסרט מ-1996, אל תדאגו). כמו "משקיעה עד זריחה" הסרט הזה הופך להיות טירוף אלים ומדמם בהגזמה. כמו "משקיעה עד זריחה" הוא מתחיל לקבל נוכחות בשיח מפה לאוזן, הפעם דרך פודקאסטים ופורומים. וכמו "משקיעה עד זריחה" מעורבים בו שמות די מוכרים: הבמאי היפני ריואהי קיטאמורה (שאחראי על סרט אימה סודי ואהוב אחר, "Midnight Meat Train" בכיכובו של ברדלי קופר לפני כל המועמדויות לאוסקר), ושני השחקנים הראשיים בו הם סטיבן דורף, אחד מהלוהטים שבשחקני הניינטיז ("בלייד", "משאיות בחלל"), ואמיל הירש שהיה להבטחה גדולה בתחילת האלף ("מילק", "עד קצה העולם") אבל משהו השתבש והיום הוא בעיקר נוכח בסרט אימה לא מאוד מדוברים ("בן").
לפני שאתם מפתחים ציפיות, אני חייב לומר – "משקיעה עד זריחה" טוב בהרבה מ"המחיר שאנחנו משלמים". אין פה עוררין. אבל, וזה אבל גדול, הסרט הזה הוא חלום רטוב שממש נלקח מערמת קלטות וידאו ב-1998. סרט אקשן-אימה אלים, חולני, מצחיק ומדמם, שזרק אותי אחורה לתקופה מאוד ספציפית שאני מתגעגע אליה, ובאמת שנהניתי מכל רגע.

מבלי לחשוף שום דבר שאתם לא אמורים לדעת (בהתחייבות), "המחיר שאנחנו משלמים" מתחיל כאשר קודי (דורף) חובר אל שני אחים כדי לשדוד חנות משכון באיזשהו חור בשולי ארה"ב. מכיוון שאחד האחים, אלכס (הירש), מתגלה כבחור די פסיכופט (ממש כמו הדמות של טרנטינו בסרט של רודריגז), השוד משתבש מאוד מהר, הגופות נערמות, והשלושה מוצאים את עצמם נמלטים מהזירה במכונית של גרייס (ג'יג'י זומבאדו) שמילולית נקלעה לסיטואציה. קילומטרים משם המכונית נתקעת והארבעה מוצאים את עצמם באמצע שום מקום, כאשר רק בית חווה מבודד יכול לאפשר להם מקום להתאושש בלילה באין רואה. בחווה הזו הם מוצאים בחור צעיר שמאוד נלחץ מהנוכחות שלהם, אבל בלית ברירה מאפשר להם להישאר. דברים מאוד גרועים יקרו מהרגע הזה, עד לסצנה כל כך אכזרית בסופו שאני לא עצרתי בעצמי למחוא כפיים בהתלהבות.

"המחיר שאנחנו משלמים" הוא סרט שלא מעט דברים נזקפים לרעתו. הדיאלוגים מתחת לכל ביקורת, הדמויות הן קלישאות על קלישאות והמשחק בהתאם, הוא מותח את הגילוי על טבעו האמיתי קצת יותר מדי, והוא בגדול סרט די כעור. בדיעבד, ייתכן וחלק מהדברים האלו היו בחירות מודעות כי מה שקורה כשהסרט מעביר הילוך הוא טרפת סבנטיזית פסיכוטית בהגזמה, רוע קולנועי טהור, ויכולת לדחוק את הגבולות רחוק הרבה יותר ממה שמותר, מגובה בעבודת איפור שאי אפשר לא להעריך. זה כל כך מוגזם שזה כמובן הופך להיות מצחיק באיזשהו שלב – בקטע הכי משמח שיש.
להגיד שמדובר בסרט טוב זה קצת יותר ממה שאני יכול להתחייב כרגע, אבל מעטות הפעמים השנה שהופתעתי ושמחתי בסרט אימה אקספלוייטיבי ומעוות כמו הדבר הזה. אני אימצתי אותו לליבי, ואני בטוח שבחודשים הקרובים עוד ועוד צופות וצופים יעשו את זה.

"כלואים" – Play Dead

לא מאוד רחוק מ"המחיר שאנחנו משלמים" מגיע סרט אימה אמריקאי נוסף, קטן וחביב, שגם מחליט להתחיל באיזושהי דרך ואז משנה כיוון, אם כי הוא עושה זאת בצורה קצת יותר מתונה. לא שזה חוכמה גדולה בהתחשב במתחרה שלו.
זהו סרטו של פטריק לוסייר, אותו פגשנו כבר באימת החודש לפני ארבע שנים עם סרטו הקודם והלא לגמרי מוצלח "טריק". לוסייר גם חתום בין על "מרדף עצבני" עם ניקולס קייג', ושלושת סרטי "דרקולה 2000" שהוטמנו עמוק בפח האשפה של ההיסטוריה. כלומר, וסליחה שאני אומר את זה ככה, על פניו לא במאי שאנחנו אמורים לחזור אליו. אבל צופי האימה הם הסלחניים והמכילים ביותר מבין כל קהילות הקולנוע, ולכן אנחנו תמיד בעד לתת הזדמנות. הפעם זה גם השתלם סבבה. יחסית.

ההרגשה עם "כלואים" היא שהכול התחיל מקונספט. לאחד מצמד תסריטאי האימה אדם מייסון וסיימון בוייז היה רעיון, והוא ניגש אל חברו ואמר: אחי, קלוט את זה – בחורה מתעוררת לבדה בחדר מתים באמצע הלילה, והיא חייבת לברוח משם. מה אתה אומר?
אוקיי, סבבה. אבל איך היא הגיעה לשם? היא מתה?
לא, לא. חשבו שהיא מתה.
למה חשבו שהיא מתה?
היא עשתה את עצמה מתה.
למה היא עשתה את עצמה מתה?
כדי… להשיג משהו מתוך החדר מתים לפני שהמשטרה באה.
איזה סוג של משהו?
ראיה חשובה שיכולה להפליל אותה, או מישהו שהיא אוהבת.
המשטרה מחכה עד הבוקר להשיג דברים מהחדר מתים?
אין לי מושג.
אוקיי. למי אכפת מתחקיר בסיסי. אז איך היא עבדה על כולם שהיא מתה?
היא… אה… לקחה… חומר כזה… שגורם ללב שלך לעצור לכמה דקות.
כמו רומיאו ב"רומיאו ויוליה"?
בדיוק!
אני לא חושב שזה קיים.
בסדר, אבל יש תקדים אז יזרמו.
ולמה היא צריכה לברוח? כי המשטרה בדרך לקחת את הראיה?
לא, לא. כי יש סכנה שם.
סכנה?
כן. משהו מופרע ממש.
משהו שאולי נעשה בדיוק אותו דבר בסרט אחר מהשנה הזו שכנראה עוד לא ראינו אז אנחנו לא יודעים עליו דבר וזה הצירוף מקרים הכי ביזארי בתולדות סרטי האימה דלי התקציב?
ממש ככה!
אפשר שאחת הדמויות תהרוג מישהו בעזרת פטיש ובלון חמצן?
ברור. אני לא רואה שום סיכוי שעוד סרט מהשנה הזו שכנראה עוד לא ראינו אז אנחנו לא יודעים עליו דבר יעשה בדיוק את אותו המהלך.
תדליק את המחשב והג'וינט, חבר. בוא נתחיל לתקתק את זה.

לא אשקר, צריך להתמודד עם כמה דברים ממש מטופשים עד ש"כלואים" מעביר הילוך, אבל מכיוון שאנחנו גם ככה בטריטוריות של אימה אין שום בעיה, לדעתי, לעבור את העשרים דקות הראשונות. זה באמת סרט מהנה, גם אם הוא צפוי פצצות.
לוסייר הרים כמה קטעי מתח ממש אחלה, וכדי לנגן על חיבתנו לנוסטלגיה הוא גם ליהק את לא אחר מג'רי או'קונל ("אני והחבר'ה", "גולשים בזמן", "פיראנה") לתפקיד הנבל הנבלי והפסיכופט. האמת היא שקצת התאכזבתי מאו'קונל, לא כי הוא עושה תפקיד רע, אלא שזה מרגיש שהיו לו את כל הנתונים להפוך את הפתולוג המטורלל לדמות בלתי נשכחת, אבל הלך על הכיוון הכי שגרתי שאפשר. למרבה המזל השחקנית הראשית, ביילי מדיסון, מחזיקה את כל השאר יפה למדי.
זה לא סרט חובה, זה לא משהו שנחשוב עליו בשנים שיבואו, אבל מדובר במותחן אימה כיפי למדי שהתלונה האמיתית היחידה שלי לגביו היא שימוש מאוד לא כיפי בכלב תקיפה. אלו הפעמים היחידות שלא הסכמתי להישיר מבט אל המסך.

"לידה/לידה מחודשת" – Birth/Rebirth

נסיים את אחת ממהדורות אימת החודש הארוכות ביותר אי פעם (אמרתי לכם שיש הרבה מה לומר) עם אחד מסרטי האימה הכי יוצאי דופן שראיתי בזמן האחרון. סרט שמנסה לעשות משהו קצת אחר במסגרות ז'אנר מוכרות, ועל אף הסיכון, בעיני הצליח מעל המשוער. לא מדובר באיזו פריצת דרך או משהו כזה, אבל היה פה קונספט טונאלי מאוד מעניין שאני לא זוכר שנתקלתי בהרבה כמוהו.
זהו סרט הביכורים של לורה מוס, אליו ליהקה את מארין איירלנד (שגם מופיעה בתפקיד קטן ב"הבוגימן", עוד צירוף מקרים משונה של אימת החודש) ואת ג'ודי ראייס שאני כל כך אוהב עוד מימי "סקראבס". את התסריט של הסרט כתבה מוס יחד עם משתף הפעולה שלה בכמה מסרטיה הקצרים, ברנדן ג'יי אובריאן, שמה שהכי מעניין בהקשרו הוא שבכלל מדובר באיש סאונד – הוא הבום-מן של "המהגרת", "מחילת הארנבת", "בגינרז" ו"ברבור שחור".

כמעט בלתי אפשרי להסביר ולדבר על הסרט בלי להסגיר כמה מהדברים הדרמטיים ביותר שמתרחשים בחצי השעה הראשונה שלו, אז הפעם אאלץ להסגיר קצת יותר מידע מבדרך כלל. אם אתם רוצים לראות אותו נקיים לחלוטין, אתם יכולים להפסיק פה בידיעה שאני לגמרי ממליץ עליו כל עוד אינכן אימהות או נשים שחוו היריון בחייהן. אני חושב שזו תהיה צפייה קצת קשה מדי בשביל כאלו, ולכן מעודד לבחור סרט אחר.
בכל מקרה, שתי גיבורות הסרט הן רוז (איירלנד), פתולוגית שעובדת בבית חולים עירוני וכבר על ההתחלה ברור שהאישה הזו לא לגמרי מתנהלת על פי חוקים סוציאליים שאנחנו רגילים אליהם, וסילי (ראייס), אם יחידנית ואחות רחמנייה שעובדת באותו הבית חולים ממש. דרכיהן של שתי הנשים האלו מצטלבות כאשר בתה הקטנה של סילי מתה בעקבות התפרצות של דלקת קרום המוח, ואם זה לא מספיק היא מגלה שבית החולים לא יודע היכן גופת הילדה שלה. מזועזעת היא מנסה להבין מה קרה, וזה מביא אותה אל רוז, שם מתגלה לסילי שלילדתה המתה יש עוד סיכוי לחזור לחיים. הבעיה היא שזה לאט לאט יתחיל לגבות מחיר כבד יותר ויותר.

הסיבה שכתבתי ש"לידה/לידה מחודשת" הוא סרט אימה יוצא דופן היא כי מצד אחד הוא כן משתייך לתת סוגה שנתקלנו בה לא מעט בסרטי אימה, ובו האנושות מנסה לשחק אלוהים והתוצאות קטסטרופליות. הוא גם חלק מסיפורים שאפשר לכנותם "אמא תעשה הכול כדי לשמור על ילדיה לא משנה מה" כמו למשל "דם" (שבארץ עומד להיות מופץ תחת השם "צמא דם", מסתבר), "גרייס" ו"בן".
עם זאת, הסרט ממש עושה הכול כדי לא ללכת בתלמים שכבר נחרשו. זה מתחיל קודם כל בטון והווייב שלו. "לידה/לידה מחודשת" בשום שלב לא מנסה להבהיל, להקפיץ או לזעזע. הוא לא הולך לטריטוריות של גועל וקיצוניות (רוב הזמן), ואילולא ליבת הסיפור שמתרחשת בעולמות האימה והמד"ב, זו הייתה יכולה להיות דרמה רפואית על שתי נשים משני צדי האימהות, לא רחוק מדברים כמו "השמן של לורנצו".
אני אולי לא מוכר את זה יותר מדי טוב, אבל באמת שאני מצאתי את הסרט הזה מרתק בעיקר בגלל האסקלציה המדודה והחכמה שמייצרת מוס כבמאית, אלא גם בגלל ההופעות הפשוט מעולות של איירלנד וראייס. מתצוגות המשחק הטובות ביותר של ז'אנר האימה השנה.

בגלל שהסרט כביכול מבטיח לנו סוג מסוים של אימה ואז לוקח קו קצת אחר, צופים רבים עלולים להתאכזב ממנו. אבל אם פשוט נותנים לדרמה שלו לקחת אותנו פנימה ולא מנסים להכניס אותו למסגרות מוכרות, זו חוויה חזקה למדי עד הסיום מרסק הלב, והמאוד אמיץ במה שהוא מנסה לומר לנו על הקשר בין אמא והילדה שהביאה לעולם, זו שהפכה לכל חייה.

עד כאן אימת החודש של ספטמבר. לעשור שלם של טקסטים על סרטי אימה אתם יכולים ללחוץ על התגית.